רַב פַּפָּא אֲמַר: אֲפִילּוּ שׁוּפְתָּא מָרָא גָּיְיצִי.

ההוא יומא [אותו יום] שתיקנו זאת לא הוו [היו] ר' מאיר ור' נתן התם [שם], למחר כי אתו [כאשר באו] חזו [ראו] שלא קמו מקמייהו כדרגילא מילתא [עומדים לפניהם כמו שהיה הדבר רגיל], אמרי [אמרו]: מאי האי [מה זה]? אמרו להו [להם]: הכי תקין [כך תיקן] רבן שמעון בן גמליאל.

תָּנוּ רַבָּנַן, חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְשַׁכְּחִים אֶת הַתַּלְמוּד: הָאוֹכֵל מִמַּה שֶּׁאוֹכֵל עַכְבָּר וּמִמַּה שֶּׁאוֹכֵל חָתוּל, וְהָאוֹכֵל לֵב שֶׁל בְּהֵמָה, וְהָרָגִיל בְּזֵיתִים, וְהַשּׁוֹתֶה מַיִם שֶׁל שִׁיּוּרֵי רְחִיצָה, וְהָרוֹחֵץ רַגְלָיו זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּנִּיחַ כֵּלָיו תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו. חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְשִׁיבִים אֶת הַתַּלְמוּד: פַּת פֶּחָמִין וְכָל שֶׁכֵּן פֶּחָמִין עַצְמָן, וְהָאוֹכֵל בֵּיצָה מְגוּלְגֶּלֶת בְּלֹא מֶלַח, וְהָרָגִיל בְּשֶׁמֶן זַיִת, וְהָרָגִיל בְּיַיִן וּבְשָׂמִים, וְהַשּׁוֹתֶה מַיִם שֶׁל שִׁיּוּרֵי עִיסָּה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַטּוֹבֵל אֶצְבָּעוֹ בְּמֶלַח וְאוֹכֵל.

אמר ליה [לו] ר' מאיר לר' נתן: אנא [אני] חכם ואת [ואתה] אב בית דין, נתקין מילתא כי לדידן [נעשה דבר שיהיה עבורנו]. מאי נעביד ליה [מה נעשה לו]? נימא ליה [נאמר לו]: גלי [שיגלה] כלומר, שידרוש במסכת עוקצים, דלית ליה [שאין לו], שאינו יודע אותה. וכיון שלא גמר [למד] ולא יוכל לומר דבר ואז נימא ליה [נאמר לו]: נאמר "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" (תהלים קו, ב), למי נאה למלל גבורות ה'? למי שיכול להשמיע כל תהלותיו, ולא זה שאינו יודע הכל, נעבריה [נעביר אותו] מנשיאותו, והוי אנא [ואהיה אני] אב בית דין ואת [ואתה] נשיא.

״הָרָגִיל בְּשֶׁמֶן זַיִת״; מְסַיֵּיעַ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֵׁם שֶׁהַזַּיִת מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּד שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה, כָּךְ שֶׁמֶן זַיִת מֵשִׁיב תַּלְמוּד שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה.

שמעינהו [שמע אותם] ר' יעקב בן קרשי שהם משוחחים, אמר: דלמא [שמא] חס ושלום אתיא מלתא [יבוא הדבר] לידי כיסופא [בושה] אם כך יקרה, אבל לא רצה לדבר לשון הרע, ומשום כך אזל יתיב [הלך ישב] אחורי עיליתיה [עלייתו] של רבן שמעון בן גמליאל, פשט [פירש] את מסכת עוקצים, גרס ותנא [ושנה], גרס ותנא [ושנה].

״וְהָרָגִיל בְּיַיִן וּבְשָׂמִים״; מְסַיֵּיעַ לֵיהּ לְרָבָא, דַּאֲמַר רָבָא: חַמְרָא וְרֵיחָנֵי פַּקְחִין.

אמר רבן שמעון בן גמליאל בליבו: מאי דקמא [מהו זה שלפנינו]? דלמא [שמא] חס ושלום איכא בי מדרשא מידי [יש בבית המדרש משהו] כלומר, שרוצים לעשות דבר כעין זה שחשבו ר' מאיר ור' נתן לעשות, יהב דעתיה וגרסה [נתן דעתו וגרס אותה] את מסכת עוקצים. למחר אמרו ליה [לו] ר' מאיר ור' נתן: ניתי מר וניתני [יבוא אדוני וישנה] במסכת עוקצין, פתח ואמר משום שכבר התכונן יפה. בתר דאוקים [אחרי שסיים] להסביר, אמר להו [להם]: אי לא גמירנא, כסיפיתנן [אם לא הייתי לומד, הייתם מביישים אותי],

״וְהַטּוֹבֵל אֶצְבָּעוֹ בְּמֶלַח״; אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וּבְאַחַת. כְּתַנָּאֵי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁתַּיִם וְלֹא שָׁלֹשׁ; וְסִימָנֵיךְ: קְמִיצָה.

פקיד ואפקינהו מבי מדרשא [ציוה והוציאו אותם מבית המדרש] כעונש. הוו כתבי קושייתא בפתקא ושדו התם [היו כותבים קושיות בפתק והיו משליכים לשם, לבית המדרש], דהוה מיפריק מיפריק [בעיה זו שהיתה נפתרת היתה נפתרת], דלא הוו מיפריק כתבי פירוקי ושדו [זה שלא יכלו לפתור היו הם כותבים פתרונות וזורקים]. אמר להו [להם] ר' יוסי לחכמים: תורה נמצאת מבחוץ ואנו מבפנים? הלוא הם גדולי התורה!

עֲשָׂרָה דְּבָרִים קָשִׁים לַתַּלְמוּד: הָעוֹבֵר תַּחַת הָאַפְסָר [הַגָּמָל] וְכָל שֶׁכֵּן תַּחַת גָּמָל [עַצְמוֹ], וְהָעוֹבֵר בֵּין שְׁנֵי גְּמַלִּים, וְהָעוֹבֵר בֵּין שְׁתֵּי נָשִׁים, וְהָאִשָּׁה הָעוֹבֶרֶת בֵּין שְׁנֵי אֲנָשִׁים, וְהָעוֹבֵר מִתַּחַת רֵיחַ רַע שֶׁל נְבֵילָה, וְהָעוֹבֵר תַּחַת הַגֶּשֶׁר שֶׁלֹּא עָבְרוּ תַּחְתָּיו מַיִם אַרְבָּעִים יוֹם, וְהָאוֹכֵל פַּת שֶׁלֹּא בָּשֵׁל כָּל צָרְכּוֹ, וְהָאוֹכֵל בָּשָׂר מִזּוּהֲמָא לִיסְטְרוֹן, וְהַשּׁוֹתֶה מֵאַמַּת הַמַּיִם הָעוֹבֶרֶת בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְהַמִּסְתַּכֵּל בִּפְנֵי הַמֵּת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַקּוֹרֵא כְּתָב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקֶּבֶר.

אמר להן רבן שמעון בן גמליאל: ניעיילינהו [נכניס אותם], מיהו ניקנסינהו דלא נימרו שמעתא משמייהו [אולם נקנוס אותם שלא יאמרו דבר הלכה משמם]. אסיקו [העלו] לר' מאיר את הכינוי "אחרים", ולר' נתן כינו "יש אומרים". אחוו להו בחלמייהו: זילו פייסוהו [קראו להם בחלומם: לכו פייסוהו] את רבן שמעון בן גמליאל, ר' נתן אזל [הלך], ר' מאיר לא אזל [הלך], כי אמר בליבו: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. כי אזל [כאשר הלך] ר' נתן, אמר ליה [לו] רבן שמעון בן גמליאל: נהי דאהני לך קמרא דאבוך [אם אמנם הועיל לך חגורת הפאר של אביך] שהיה ראש הגולה בבבל למהוי [להיות] אב בית דין, שויניך נמי [יעשה אותך גם כן] נשיא?!

תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁהַנָּשִׂיא נִכְנָס, כָּל הָעָם עוֹמְדִים, וְאֵין יוֹשְׁבִים עַד שֶׁאוֹמֵר לָהֶם: שְׁבוּ; כְּשֶׁאַב בֵּית דִּין נִכְנָס, עוֹשִׂים לוֹ שׁוּרָה אַחַת מִכָּאן וְשׁוּרָה אַחַת מִכָּאן עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ; כְּשֶׁחָכָם נִכְנָס, אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. בְּנֵי חֲכָמִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, בִּזְמַן שֶׁרַבִּים צְרִיכִים לָהֶם – מַפְסִיעִין עַל רָאשֵׁי הָעָם, יָצָא לְצוֹרֶךְ – יִכָּנֵס וְיֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ.

לאחר זמן מתני ליה [היה שונה לו] רבי לרבן שמעון בריה [בנו], אחרים אומרים: אילו (אילו לא) היה תמורה

בְּנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּמוּנִּים אֲבִיהֶם פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם דַּעַת לִשְׁמוֹעַ – נִכְנָסִים וְיוֹשְׁבִים לִפְנֵי אֲבִיהֶם וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם, בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם דַּעַת לִשְׁמוֹעַ – נִכְנָסִים וְיוֹשְׁבִים לִפְנֵי אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי [צָדוֹק] אוֹמֵר: אַף בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה עוֹשִׂים אוֹתָם סְנִיפִין.

רב פפא אמר: אפילו שופתא מרא גייצי [קת של מעדר הם מכרסמים].

[אָמַר מָר:] יָצָא לְצוֹרֶךְ – נִכְנָס וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. אֲמַר רַב פַּפָּא: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא לִקְטַנִּים, אֲבָל לִגְדוֹלִים לֹא, הֲוָה לֵיהּ לְמִבְדַּק נַפְשֵׁיהּ מֵעִיקָּרָא, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם עַצְמוֹ לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק. (אֲמַר רָבָא:) הָאִידָנָא דְּחַלְשָׁא עָלְמָא, אֲפִילּוּ לִגְדוֹלִים נַמִי.

תנו רבנן [שנו חכמים]. חמשה דברים משכחים את התלמוד: האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו. ויש אומרים: אף המניח כליו (בגדיו) תחת מראשותיו. ולעומת זאת חמשה דברים משיבים מחזירים את התלמוד שנשכח: פת שנאפתה על פחמין וכל שכן המתחמם בפחמין עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת (קשה) בלא מלח, והרגיל בשמן זית, והרגיל ביין ובשמים, והשותה מים של שיורי עיסה שנשארו מים בכלי לאחר שנילוש הבצק כל צרכו. ויש אומרים: אף הטובל אצבעו במלח ואוכל. ודנים בברייתא זו.

רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי [צָדוֹק] אוֹמֵר: אַף בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה עוֹשִׂים אוֹתָם סְנִיפִים. אָמַר רָבָא: בְּחַיֵּי אֲבִיהֶם, בִּפְנֵי אֲבִיהֶם.

נאמר בה "הרגיל בשמן זית". ומעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לדברי ר' יוחנן, שאמר ר' יוחנן: כשם שהזית באכילתו משכח תלמוד של שבעים שנה, כך שמן זית משיב תלמוד של שבעים שנה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּימֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל נִישְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – נָשִׂיא, רַבִּי מֵאִיר – חָכָם, רַבִּי נָתָן – אַב בֵּית דִּין, כִּי הֲוָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָתָם הָווּ קַיְימֵי כּוּלֵּי עָלְמָא מִקַּמֵּיהּ, כִּי הָווּ עָיְילֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי נָתָן הָווּ קַיְימֵי כּוּלֵּי עָלְמָא מִקַּמַּיְיהוּ, אֲמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לָא בָּעוּ לְמֶיהֱוֵי הֶיכֵּרָא בֵּין דִּילִי לְדִידְהוּ? תַּקֵּין הָא מַתְנִיתָא.

"והרגיל ביין ובשמים". מסייע ליה [לו] לרבא, שאמר רבא: חמרא וריחני פקחין [היין והבשמים עשו אותי פיקח].

הַהוּא יוֹמָא לָא הָווּ רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי נָתָן הָתָם, לְמָחָר כִּי אָתוּ, חֲזוּ דְּלָא קָמוּ מִקַּמַּיְיהוּ כְּדִרְגִילָא מִילְּתָא, אָמְרִי: מַאי הַאי? אֲמַרוּ לְהוּ: הָכִי תַּקֵּין רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

"והטובל אצבעו במלח". אומר ריש לקיש: ובאצבע אחת. ומעירים: כתנאי [כתנאים] שחלקו בענין זה, ר' יהודה אומר: אחת ולא שתים, ר' יוסי אומר: שתים ולא שלש. וסימניך שהמחלוקת באחת ושתים: קמיצה, שמקפלים שתי אצבעות על היד ואצבע אחת זקופה.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי מֵאִיר לְרַבִּי נָתָן: אֲנָא חָכָם וְאַתְּ אַב בֵּית דִּין, נַתְקִין מִילְּתָא כִּי לְדִידָן. מַאי נַעֲבֵיד לֵיהּ? נֵימָא לֵיהּ: גַּלֵּי עוֹקָצִים, דְּלֵית לֵיהּ, וְכֵיוָן דְּלָא גָּמַר, נֵימָא לֵיהּ: ״מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ״, לְמִי נָאֶה לְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳? מִי שֶׁיָּכוֹל לְהַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלּוֹתָיו, נַעַבְרֵיהּ, וְהָוֵי אֲנָא אַב בֵּית דִּין וְאַתְּ נָשִׂיא.

עשרה דברים קשים לתלמוד: העובר תחת אפסר הגמל וכל שכן תחת גמל עצמו, והעובר בין שני גמלים, והעובר בין שתי נשים, והאשה העוברת בין שני אנשים, והעובר מתחת מקום שיש בו ריח רע של נבילה, והעובר תחת הגשר שלא עברו תחתיו מים ארבעים יום, והאוכל פת שלא בשל (נאפה) כל צרכו, והאוכל בשר מזוהמא ליסטרון מין כף גדולה של טבחים, והשותה מאמת (תעלת) המים העוברת בבית הקברות, והמסתכל בפני המת. ויש אומרים: אף הקורא כתב שעל גבי הקבר.

שְׁמָעִינְהוּ רַבִּי יַעֲקֹב בֶּן קָרְשֵׁי, אָמַר: דִּלְמָא חַס וְשָׁלוֹם אָתְיָא מִלְּתָא לִידֵי כִּיסּוּפָא, אֲזַל יָתִיב אֲחוֹרֵי עִילִּיתֵיהּ דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, פָּשַׁט, גָּרַס וּתְנָא, גָּרַס וּתְנָא.

ושוב לענין דרגות של חשיבות. תנו רבנן [שנו חכמים]: כשהנשיא של הסנהדרין נכנס כל העם עומדים, ואין יושבים עד שאומר להם: שבו. כשאב בית דין נכנס, עושים לו בדרכו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן של אנשים העומדים לכבודו עד שישב במקומו ואז הם יושבים בעצמם. כשחכם (השלישי בדרגה בסנהדרין) נכנס, אחד עומד ואחד יושב שמי שהחכם בתוך ארבע אמותיו עומד, וכשיוצא משם — חוזר ויושב. עד שישב החכם במקומו. בני חכמים ותלמידי חכמים, בזמן שרבים צריכים להם — מפסיעין על ראשי העם כלומר, כשהעם יושבים על הארץ מותר להם ללכת למקומם למרות שהם נראים כפוסעים מעל ראשיהם של היושבים. יצא אחד מהחכמים לצורך (לעשות את צרכיו) — יכנס ויחזור וישב במקומו ואינו חושש לטירחת הציבור.

אֲמַר: מַאי דְּקַמָּא? דִּלְמָא חַס וְשָׁלוֹם אִיכָּא בֵּי מִדְרָשָׁא מִידֵי! יְהַב דַּעְתֵּיהּ וּגְרָסָהּ. לְמָחָר אֲמַרוּ לֵיהּ: נֵיתֵי מָר וְנִיתְנֵי בְּעוֹקָצִין, פָּתַח וַאֲמַר. בָּתַר דְּאוֹקִים, אֲמַר לְהוּ: אִי לָא גָּמֵירְנָא כְּסִיפִיתְנַן,

בני תלמידי חכמים שממונים אביהם פרנס על הצבור, בזמן שיש להם דעת לשמוע כלומר, שהם מבינים ויכולים ללמוד — נכנסים ויושבים לפני אביהם ויושבים כשאחוריהם כלפי העם, בזמן שאין להם דעת לשמוע — נכנסים ויושבים לפני אביהם אבל פניהם כלפי העם, שרואים שהם יושבים שם מפני הכבוד אבל לא כלומדים. ר' אלעזר בר (בנו של) ר' צדוק אומר: אף בבית המשתה (החתונה) עושים אותם סניפין כלומר, מושיבים אותם סמוך לאבותיהם.

פְּקִיד וְאַפְּקִינְהוּ מִבֵּי מִדְרָשָׁא. הָווּ כָּתְבִי קוּשִׁיָּיתָא [בְּפִתְקָא] וּשְׁדוּ הָתָם, דַּהֲוָה מִיפְרִיק מִיפְרִיק, דְּלָא הָווּ מִיפְרִיק כָּתְבִי פֵּירוּקֵי וְשָׁדוּ. אֲמַר לְהוּ רַבִּי יוֹסֵי: תּוֹרָה מִבַּחוּץ וְאָנוּ מִבִּפְנִים?

אמר מר [החכם]: יצא לצורך — נכנס ויושב במקומו. אמר רב פפא: לא אמרו אלא לצורך של צרכים קטנים, אבל לגדולים — לא, מדוע? משום שהוה ליה למבדק נפשיה מעיקרא [היה לו לבדוק את עצמו מתחילה] שלא יזדקק לצאת, ואם יצא הרי זו רשלנות ואינו צריך להטריח אנשים כשהוא חוזר. שאמר רב יהודה אמר רב: לעולם ילמד אדם עצמו להשכים ולהעריב לבית הכסא, כדי שלא יתרחק בשעות אחרות למצוא לו מקום מוצנע אמר רבא: האידנא דחלשא עלמא [בימינו שחלוש העולם], אפילו לגדולים נמי [גם כן] יכול לחזור, מפני שאין אנשים בריאים כל כך.

אָמַר לָהֶן רַבָּן [שִׁמְעוֹן בֶּן] גַּמְלִיאֵל: נֵיעַיְילִינְהוּ, מִיהוּ נִיקְנְסִינְהוּ דְּלָא נֵימְרוּ שְׁמַעֲתָא מִשְּׁמַיְיהוּ. אַסִּיקוּ לְרַבִּי מֵאִיר – ״אֲחֵרִים״, וּלְרַבִּי נָתָן – ״יֵשׁ אוֹמְרִים״. אַחֲווּ לְהוּ בְּחֶלְמַיְיהוּ: זִילוּ פַּיְּיסוּהוּ [לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל], רַבִּי נָתָן אֲזַל, רַבִּי מֵאִיר לָא אֲזַל, אֲמַר: דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין. כִּי אֲזַל רַבִּי נָתָן, אֲמַר לֵיהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: נְהִי דְּאַהֲנֵי לָךְ קַמְרָא דַּאֲבוּךְ לְמֶהֱוֵי אַב בֵּית דִּין, שְׁוֵינֵיךְ נַמִי נָשִׂיא?!

שנינו, ר' אלעזר בר [בנו של] ר' צדוק אומר: אף בבית המשתה עושים אותם סניפים ומושיבים אותם סמוך לאבותיהם. אמר רבא: כוונתו בחיי אביהם ובפני אביהם.

מַתְנֵי לֵיהּ רַבִּי לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בְּרֵיהּ, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אִילּוּ הָיָה תְּמוּרָה

אמר ר' יוחנן: בימי רבן שמעון בן גמליאל נישנית משנה זו ששנינו קודם, כי רבן שמעון בן גמליאל היה נשיא, ר' מאיר היה חכם, ר' נתן היה אב בית דין, כי הוה [כאשר היה בא] רבן שמעון בן גמליאל התם [שם], הוו קיימי כולי עלמא מקמיה [היו עומדים הכל לפניו], כי הוו עיילי [כאשר היו נכנסים] ר' מאיר ור' נתן, הוו קיימי כולי עלמא מקמייהו [היו קמים הכל מפניהם], אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא בעו למיהוי היכרא בין דילי לדידהו [האם לא צריך להיות היכר ביני ובינם] בדרכי הכבוד? תקין הא מתניתא [תיקן את הברייתא הזו] את הכלל הזה שיש הבדל בין הנשיא לשאר החכמים בענין חיוב הקימה.