אֵימָא סֵיפָא: אֵין בֵּין כֹּהֵן מְשַׁמֵּשׁ לְכֹהֵן שֶׁעָבַר – אֶלָּא פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה, אֲתָאן לְרַבִּי מֵאִיר; דְּתַנְיָא: אֵירַע בּוֹ פְּסוּל בְּכֹהֵן גָּדוֹל, וְעָבַר וּמִינּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו – הָרִאשׁוֹן חוֹזֵר לַעֲבוֹדָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי כָּל מִצְוֹת כְּהוּנָּה עָלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; [רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רִאשׁוֹן חוֹזֵר לַעֲבוֹדָתוֹ, וְשֵׁנִי אֵינוֹ רָאוּי לֹא לְכֹהֵן גָּדוֹל וְלֹא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט].

אימא סיפא [אמור את סופה]: אין בין כהן משמש לכהן שעבר שנתמנה לשעתו ועבר מכהונתו אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה, אבל בשאר דברים שניהם שוים, ואם כן בדברים אלה אתאן [הגענו] לשיטת ר' מאיר. דתניא [ששנויה ברייתא]: אירע בו פסול בכהן גדול ועבר מכהונתו ומינו כהן אחר תחתיו — הראשון חוזר לעבודתו, והשני כל מצו‍ת ואיסורי כהונה חלים עליו, דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: ראשון חוזר לעבודתו, ושני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט ואינו עובד כלל.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּיוֹסֵף בֶּן אֵילִים מִצִּפּוֹרִי שֶׁאֵירַע בּוֹ פְּסוּל בְּכֹהֵן גָּדוֹל, וְעָבַר וּמִינּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו, וְלֹא הִנִּיחוּהוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לִהְיוֹת לֹא כֹּהֵן גָּדוֹל וְלֹא כֹּהֵן הֶדְיוֹט: כֹּהֵן גָּדוֹל – מִשּׁוּם אֵיבָה, כֹּהֵן הֶדְיוֹט – מִשּׁוּם מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין;

אמר ר' יוסי: מעשה בכהן ושמו יוסף בן אילים מצפורי שאירע בו פסול בכהן גדול, ועבר, ומינו אחר את יוסף בן אילים הזה תחתיו, ואחר כך, כשחזר הכהן הקבוע לשמש, לא הניחוהו ליוסף זה אחיו הכהנים להיות לא כהן גדול ולא כהן הדיוט, וטעם הדבר: כהן גדול אינו יכול להיות משום איבה, כדי שלא יהיו יחד שני כהנים גדולים ותהא איבה ביניהם, ואילו כהן הדיוט אינו יכול להיות משום הכלל של מעלין בקדש ואין מורידין, שכיון שהיה כבר כהן גדול שוב אין מורידים אותו מגדולתו.

רֵישָׁא רַבָּנַן וְסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר? אֲמַר רַב חִסְדָּא: אִין, רֵישָׁא רַבָּנַן וְסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר. רַב יוֹסֵף אֲמַר: רַבִּי הִיא, וְנָסֵיב לָהּ אַלִּיבָּא דְּתַנָּאֵי.

ואם כן נמצא שמשנתנו רישא רבנן [ראשה כדברי חכמים] וסיפא [וסופה] כשיטת ר' מאיר? אמר רב חסדא: אין [כן], רישא רבנן [ראשה כדעת חכמים] וסיפא [וסופה] כדעת ר' מאיר. רב יוסף אמר: אין זו משנה חלוקה, אלא כולה כשיטת רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי [ולוקח אותה כשיטת שני תנאים]. שמקבל דעת חכמים בענין אחד, ודעת ר' מאיר באחר.

רָבָא אֲמַר: רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, וְסָבַר לָהּ כְּרַבִּי מֵאִיר בַּחֲדָא וּפָלֵיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא;

רבא אמר: כל המשנה כולה, שיטת ר' שמעון היא וסבר לה [וסבור הוא] כר' מאיר בחדא [ובדבר אחד] ופליג עליה בחדא [וחולק עליו באחד].

דְּתַנְיָא: דְּבָרִים שֶׁבֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל לְכֹהֵן הֶדְיוֹט אֵלּוּ הֵם: פָּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת, וּפַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה, וְלֹא פּוֹרֵעַ וְלֹא פּוֹרֵם, אֲבָל הוּא פּוֹרֵם מִלְּמַטָּה וְהַהֶדְיוֹט מִלְמַעְלָה, וְאֵין מִטַּמֵּא לַקְּרוֹבִים, וּמוּזְהָר עַל הַבְּתוּלָה, וְאָסוּר בְּאַלְמָנָה, וּמַחֲזִיר אֶת הָרוֹצֵחַ.

דתניא [ששנויה ברייתא]: דברים שבין כהן גדול לכהן הדיוט אלו הם: שכהן גדול מביא פר הבא על כל המצו‍ת (פר העלם דבר), ופר יום הכפורים, ועשירית האיפה בכל יום, ולא פורע ולא פורם באבילותו, אבל הוא הכהן הגדול פורם בגדיו מלמטה וההדיוט פורם מלמעלה, ואין מטמא לקרובים שלו שמתו, ומוזהר על (מחוייב) בנישואי הבתולה בלבד, ואסור בנשיאת אלמנה, ומחזיר את הרוצח מעיר המקלט כאשר הוא מת,

וּמַקְרִיב אוֹנֵן וְאֵינוֹ אוֹכֵל [וְאֵינוֹ חוֹלֵק], מַקְרִיב חֵלֶק בָּרֹאשׁ וְנוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ, וּמְשַׁמֵּשׁ בִּשְׁמוֹנָה כֵּלִים, וְכָל עֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵינָהּ כְּשֵׁרָה אֶלָּא בּוֹ, וּפָטוּר עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו,

ומקריב אונן אפילו ביום אבילותו, ואינו אוכל מן הקדשים בהיותו אונן, ואינו חולק בקדשים שהוקרבו באותו יום שמת לו אחד מקרוביו. מקריב חלק בראש כלומר, מתי שירצה, ונוטל מן הקרבנות כל חלק שירצה בראש, ומשמש עושה את עבודתו בשמונה כלים (בגדי כהונה), וכל עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בו, ופטור על טומאת מקדש וקדשיו,

וְכוּלָּן נוֹהֲגִין בִּמְרוּבֵּה בְּגָדִים חוּץ מִפָּר הַמֵּבִיא עַל כָּל הַמִּצְוֹת, וְכוּלָּן נוֹהֲגִין בְּמָשִׁיחַ שֶׁעָבַר חוּץ מִפַּר יוֹם הַכִּיפּוּרִים וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה, וְכוּלָּן אֵין נוֹהֲגִין בִּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה חוּץ מֵחֲמִשָּׁה דְּבָרִים הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה: לֹא פּוֹרֵעַ וְלֹא פּוֹרֵם, וְאֵין מִטַּמֵּא לַקְּרוֹבִים, וּמוּזְהָר עַל הַבְּתוּלָה, וְאָסוּר בְּאַלְמָנָה, וּמַחֲזִיר אֶת הָרוֹצֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מַחֲזִיר.

וכולן נוהגין במרובה בגדים חוץ מפר המביא על כל המצו‍ת שהוא אינו מביא, וכולן נוהגין במשיח שעבר חוץ מפר יום הכיפורים ועשירית האיפה, וכולן אין נוהגין במשוח מלחמה חוץ מחמשה דברים האמורים בפרשה של דיני הכהן הגדול (ויקרא כ״א:י׳): לא פורע ולא פורם, ואין מטמא לקרובים, ומוזהר על הבתולה, ואסור באלמנה, ומחזיר את הרוצח, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אינו מחזיר.

וְהַאי מִמַּאי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא? אֲמַר רַב פַּפָּא, מַאן שָׁמְעַת לֵיהּ דַּאֲמַר: פָּטוּר עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו? רַבִּי שִׁמְעוֹן.

ושואלים: והאי ממאי [וברייתא זו מנין] ששיטת ר' שמעון היא? אמר רב פפא: מאן שמעת ליה [מי שמעת אותו] שאמר שהכהן הגדול פטור על טומאת מקדש וקדשיו? הרי זה ר' שמעון. וסובר כר' מאיר בכהן שעבר וכרבנן בכהן מרובה בגדים, שאינו מביא פר העלם דבר.

״חוּץ מֵחֲמִשָּׁה דְּבָרִים הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה״. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו״ – זֶה כֹּהֵן גָּדוֹל, ״אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה״ – זֶה מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, ״וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים״ – זֶה מְרוּבֶּה בְּגָדִים, עַל כּוּלָּן הוּא אוֹמֵר: ״רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא״;

נאמר בברייתא שמשוח מלחמה אין בו דין כהן גדול חוץ מחמשה דברים האמורים בפרשה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים]: "והכהן הגדול מאחיו" (ויקרא כא, י) — זה כהן גדול, "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה" — זה משוח מלחמה, "ומלא את ידו ללבש את הבגדים" — זה מרובה בגדים, על כולן הוא אומר מה שכתוב בהמשך: "ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם ועל כל נפשת מת לא יבא" (ויקרא כא, י).

יָכוֹל יְהוּ כּוּלָּן מַקְרִיבִין אוֹנְנִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו״, עָלָיו – וְלֹא עַל חֲבֵירוֹ; וְאַחַר שֶׁחִלְּקוֹ הַכָּתוּב, יָכוֹל לֹא יְהֵא מְצוּוֶּה עַל הַבְּתוּלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהוּא״.

יכול יהו כולן מקריבין אוננים? תלמוד לומר: "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו" (ויקרא כא יב), להדגיש "עליו" ולא על חבירו כלומר, רק על הכהן הגדול. ואחר שחלקו הכתוב, יכול לא יהא משוח מלחמה מצווה על הבתולה? תלמוד לומר: בתוספת ו' "והוא אשה בבתוליה יקח"

כְּתַנָּאֵי: ״וְהוּא אִשָּׁה בִּבְתוּלֶיהָ יִקָּח״ – אַחַר שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב רִיבָּה, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין לִי אֶלָּא שֶׁעָבַר מֵחֲמַת קִרְיוֹ, מֵחֲמַת מוּמִין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהוּא״.

(ויקרא כא יג) ובא לרבות משוח מלחמה. ומעירים: כתנאי [כתנאים] שנחלקו בענין זה. נאמר: "והוא אשה בבתוליה יקח" (ויקרא כא יג), אחר שחלק הכתוב בין כהן משוח מלחמה לכהן גדול לענין שאינו מקריב כשהוא אונן, ריבה אחר כך, את משוח המלחמה בדינים אלה. אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אין לי אלא כהן גדול שעבר מחמת קריו, שאינו יכול לשמש במשך זמן קצר, עבר מחמת מומין שאינו חוזר להכשרו מנין שאף הוא עדיין מצווה על הבתולה? תלמוד לומר: "והוא" לרבות כשעבר מחמת מום, אבל לענין משוח מלחמה אין ריבוי.

בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: מָשִׁיחַ שֶׁנִּצְטָרַע מַהוּ בְּאַלְמָנָה? מִידְחָא דָּחֵי אוֹ מִיפְטַר פָּטַר? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ.

בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: כהן משיח שנצטרע מהו באלמנה? האם נאמר כי מידחא דחי [דחוי הוא] לפי שעה אבל עדיין כהן גדול הוא, או מיפטר פטר [פטור לגמרי] שיצא מגדר כהן גדול לחלוטין? לא הוה בידיה [היתה בידו תשובה].

זִימְנִין הָוֵי יָתֵיב רַב פַּפָּא וְקָמִבָּעֲיָא לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן לְרַב פַּפָּא, תָּנֵינָא: אֵין לִי אֶלָּא שֶׁעָבַר מֵחֲמַת קִרְיוֹ, עָבַר מֵחֲמַת מוּמִין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהוּא״. קָם, נְשַׁקֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ וְיָהֵיב לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ.

זימנין הוי יתיב [פעם אחרת ישב] רב פפא וקמבעיא ליה [ונשאלה לו אותה שאלה], אמר ליה [לו] הונא בריה [בנו] של רב נחמן לרב פפא, תנינא [שנינו ברייתא]: אין לי אלא שעבר מחמת קריו, עבר מחמת מומין מנין? תלמוד לומר: "והוא". ומצורע נחשב גם כבעל מום, ואסור באלמנה. כיון ששמע רב פפא ראיה זו, התפעל קם נשקיה ברישיה [נשקו בראשו] ויהיב ליה ברתיה [ונתן לו את בתו לאשה] מחמת ההערכה על גדולתו בתורה.

מתני׳ כֹּהֵן גָּדוֹל פּוֹרֵם מִלְּמַטָּה, וְהַהֶדְיוֹט מִלְמַעְלָה. כֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב אוֹנֵן וְלֹא אוֹכֵל, וְהַהֶדְיוֹט לֹא מַקְרִיב וְלֹא אוֹכֵל.

כהן גדול פורם באבילותו את בגדו מלמטה, והכהן ההדיוט פורם מלמעלה כשאר אדם. כהן גדול מקריב אונן (ביום שמת אחד מקרוביו) ולא אוכל באותו יום ממה שהוא מקריב, וההדיוט לא מקריב ולא אוכל.

גמ׳ אָמַר [רַב]: ״לְמַטָּה״ – לְמַטָּה מַמָּשׁ, ״לְמַעְלָה״ – לְמַעְלָה מַמָּשׁ; וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: ״לְמַטָּה״ – לְמַטָּה מִקַּמֵּי שָׂפָה, ״לְמַעְלָה״ – לְמַעְלָה מִקַּמֵּי שָׂפָה, וְזֶה וְזֶה בְּצַוָּאר.

אמר רב: למטה — האמור במשנה שכהן גדול פורם מלמטה, כוונתו למטה ממש בתחתית הבגד, למעלה — למעלה ממש. ושמואל אמר: למטה — פירושו למטה מקמי [מפני] שפה, לא בשפת הבגד למעלה אלא למטה ממנו, בלא לקרוע את השפה. למעלה — כוונתו למעלה מקמי [מפני] שפה, כלומר בשפת הבגד עצמו. וזה וזה פורמים בצואר הבגד.

מֵיתִיבֵי: עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן – רָצָה מַבְדִּיל קַמֵּי שָׂפָה שֶׁלּוֹ, רָצָה אֵינוֹ מַבְדִּיל קַמֵּי שָׂפָה שֶׁלּוֹ, עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ – מַבְדִּיל; כֵּיוָן דִּבְעָלְמָא הָוֵי קֶרַע, קְרֵי כָּאן ״בְּגָדָיו לֹא יִפְרֹם״!

מיתיבי [מקשים]: על שיטת שמואל על כל המתים כולן כשקורע עליהם — רצה מבדיל (מחלק לשניים) קמי [מפני] שפה שלו, רצה אינו מבדיל קמי [מפני] שפה שלו, אם קורע על אביו ועל אמו — מבדיל. כיון דבעלמא הוי [שבכלל הרי זה נחשב] קרע גם אם לא מבדיל, אם כן קרי [קרא בו] כאן אצל כהן גדול "בגדיו לא יפרם"! וראיה לשיטת רב שכהן גדול אינו פורם למעלה רק למטה.

שְׁמוּאֵל כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: כָּל קֶרַע שֶׁאֵינוֹ מַבְדִּיל שָׂפָה שֶׁלּוֹ – אֵינוֹ אֶלָּא קֶרַע שֶׁל תִּפְלוּת. וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה קְרִיעָה בְּכֹהֵן גָּדוֹל?

ומשיבים: שמואל כדעת ר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], שאמר: כל קרע שאינו מבדיל שפה שלו, אינו אלא קרע של תפלות (שטות) ואינו נחשב כקרע ממש. ויכול הכהן גדול לפרום למעלה ולא להבדיל. ושואלים: ומי אית ליה [והאם יש לו] לר' יהודה בכלל סברה זו שיש קריעה בכהן גדול?

וְהָא תַּנְיָא: אִילּוּ נֶאֱמַר ״רֹאשׁ לֹא יִפְרַע וּבֶגֶד לֹא יִפְרֹם״, הָיִיתִי אוֹמֵר: בְּרֹאשׁ וּבֶגֶד שֶׁל סוֹטָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם״ – שֶׁאֵינוֹ בִּפְרִיעָה וּפְרִימָה כָּל עִיקָּר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה; רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵינוֹ פּוֹרֵם כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם פּוֹרְמִין, אֶלָּא הוּא מִלְּמַטָּה וְהַהֶדְיוֹט מִלְמַעְלָה!

והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: אילו נאמר "ראש לא יפרע ובגד לא יפרם", הייתי אומר: בראש ובגד של סוטה הכתוב מדבר שאין הכהן הגדול פורע את ראש האשה ופורם בגדה, כדרך שעושה כהן הדיוט לסוטה, תלמוד לומר: "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם" (ויקרא כא, י), ללמד שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר, אלו דברי ר' יהודה. ר' ישמעאל אומר: אינו פורם כדרך שבני אדם אחרים פורמין, אלא הוא מלמטה וההדיוט מלמעלה. אם כן לדברי ר' יהודה הכהן הגדול אינו פורם כלל!

שְׁמוּאֵל סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה בַּחֲדָא וּפָלֵיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

ומשיבים: שמואל סבר לה [סבור הוא] כר' יהודה בחדא [ובדבר אחד] בדיני קריעה בכלל, ופליג עליה בחדא [וחולק עליו בדבר אחד] שסבור שכהן גדול צריך לקרוע.

מתני׳ כָּל הַתָּדִיר מֵחֲבֵירוֹ קוֹדֵם אֶת חֲבֵירוֹ, וְכָל הַמְקוּדָּשׁ מֵחֲבֵירוֹ קוֹדֵם אֶת חֲבֵירוֹ. פַּר הַמָּשִׁיחַ וּפַר הָעֵדָה עוֹמְדִים – פַּר הַמָּשִׁיחַ קוֹדֵם לְפַר הָעֵדָה בְּכָל מַעֲשָׂיו.

כל התדיר מחבירו כל דבר מצוה שהוא מצוי יותר להיעשות קודם את חבירו אם שניהם באים יחד, וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו. אם היו פר המשיח ופר העדה שמביאים על שגגת העלם דבר עומדים ושניהם צריכים הקרבה — פר המשיח קודם לפר העדה בכל מעשיו.

גמ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אֲמַר אַבַּיֵי, דְּאָמַר קְרָא: ״מִלְּבַד עוֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעוֹלַת הַתָּמִיד״, (לָמָּה לִי) מִכְּדֵי כְּתִיב ״עוֹלַת הַבֹּקֶר״, ״עוֹלַת הַתָּמִיד״ לָמָּה לִי? הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: כָּל דִּתְדִירָה קָדְמָה.

על האמור במשנה שהתדיר קודם, שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר אביי, שאמר קרא [המקרא]: "מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד" (במדבר כח, כג), מכדי כתיב [הרי נאמר] "עולת הבקר", אם כן "עולת התמיד" למה לי? הרי יודעים שהיא עולת תמיד של בוקר! הכי קאמר רחמנא [כך אמרה התורה]: כל שתדירה יותר קדמה [קודמת], וכיון שהיא עולת התמיד ותדירה לכן היא קודמת לקרבנות אחרים.

״וְכָל הַמְקוּדָּשׁ מֵחֲבֵירוֹ הוּא קוֹדֵם אֶת חֲבֵירוֹ״. מְנָלַן? דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְקִדַּשְׁתּוֹ״ – לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה, לִפְתּוֹחַ רִאשׁוֹן, וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן, וְלִיטּוֹל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן.

ועוד שנינו במשנה וכל המקודש מחבירו הוא קודם את חבירו. ושואלים: מנלן [מנין לנו]? דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר "וקדשתו כי את לחם אלהיו הוא מקריב והיה קודש" (ויקרא כא, ח) — לומר שיש לתת לו חשיבות וקדימה לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון בקריאת התורה, ולברך ראשון בזימון, וליטול מנה יפה ראשון, ומכאן שהמקודש קודם לאחרים.