וּפְרוּמָה מִשְּׁנֵי צְדָדֶיהָ, וְרוֹחֶצֶת עִם בְּנֵי אָדָם.

ושמלתה פרומה (קרועה, פתוחה) משני צדדיה, ורוחצת עם בני אדם (גברים).

עִם בְּנֵי אָדָם סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם רוֹחֲצִין.

ותוהים: עם בני אדם סלקא דעתך [עולה על דעתך]? דבר כזה ודאי אף אדם פחות אינו מניח לאשתו! אלא כוונתו שרוחצת במקום שבני אדם רוחצין תדיר.

זוֹ – מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לְגָרְשָׁהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת וגו׳ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ…וְהָלְכָה וְהָיְתָה לָאִישׁ אַחֵר״, הַכָּתוּב קְרָאוֹ ״אַחֵר״, לוֹמַר, שֶׁאֵין זֶה בֶּן זוּגוֹ לָרִאשׁוֹן, זֶה הוֹצִיא רְשָׁעָה מִבֵּיתוֹ וְזֶה הִכְנִיס רְשָׁעָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ.

אשה זו מצוה מן התורה לגרשה, שנאמר: "כי מצא בה ערות דבר ושלחה מביתו... והלכה והיתה לאיש אחר" (דברים כד, א-ב). הכתוב קראו לשני "אחר", לומר, שאין זה בן זוגו לראשון, שהוא אחר ושונה מן הראשון במהותו. שכן, זה הראשון הוציא רשעה זו מתוך ביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו.

זָכָה שֵׁנִי – שְׁלָחָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן״, וְאִם לָאו – קוֹבַרְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן״, כְּדַאי הוּא בְּמִיתָה, שֶׁזֶּה הוֹצִיא רְשָׁעָה מִבֵּיתוֹ וְזֶה הִכְנִיס רְשָׁעָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ.

אם זכה שני — שלחה (גירש אותה), שנאמר: "ושנאה האיש האחרון... ושלחה מביתו" (דברים כד, ג), ואם לאו [לא] — קוברתו, שנאמר: "או כי ימות האיש האחרון" (דברים כד, ג). כדאי (ראוי) הוא במיתה, שזה, הראשון, הוציא רשעה מביתו, וזה הכניס רשעה לתוך ביתו.

״כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח״ – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם שְׂנֵאתָהּ שַׁלַּח, רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: שָׂנאוּי הַמְשַׁלֵּחַ.

נאמר בתוכחת הנביא על מגרשי נשותיהם "כי שנא שלח אמר ה' אלקי ישראל" (מלאכי ב, טז). ר' יהודה אומר: כוונת הכתוב אם שנאתה את אשתך — שלח (גרש) אותה, ואל תדור עם אשה השנואה עליך. ר' יוחנן אומר: שנאוי (שנוא) הוא המשלח.

וְלָא פְּלִיגִי: הָא בְּזִוּג רִאשׁוֹן, הָא בְּזִוּג שֵׁנִי;

ומעירים: ולא פליגי [נחלקו בדבר]: הא [זה] מדובר בזוג ראשון, שלא יגרש את אשתו הראשונה אלא יסבול אותה, הא [זה] מדובר בזוג שני, שאם שונא אותה ראוי לו לשלח אותה.

דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה – אֲפִילּוּ מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה׳ בְכִי וַאֲנָקָה מֵאֵיִן עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם, וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי ה׳ הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ״. הדרן עלך המגרש וסליקא לה מסכת גיטין

שאמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה — אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר: "וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם. ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך" (מלאכי ב, יג-יד) משמע שאשת נעורים (זיווג ראשון) אין לגרש, כי שנוא לפני המקום מי שמגרש את אשת נעוריו שנקשרה עמו בחברה ובברית.