הָעוֹלִים בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹתְמֵיהֶן גּוֹיִם – כְּשֵׁירִין, חוּץ מִגִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים. וּכְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר בְּאַרְבָּעָה. הָאוֹמֵר ״תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״ וּ״שְׁטַר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי״, רָצָה לַחֲזוֹר בִּשְׁנֵיהֶם – יַחֲזוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

העולים בערכאות (הנעשים בבתי משפט) של גוים, אף על פי שחותמיהן גוים — הריהם כשירין, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שאינם כשרים כשנעשו על ידי גויים, אלא רק על ידי ישראל. ואם נסבור אף כדברי ר' מאיר אם כן שווים גיטין של נשים ושחרורי עבדים בארבעה דברים, והם השלושה האמורים מקודם, ועוד שבעל האומר: "תן גט זה לאשתי", וכן אדון האומר: "תן שטר שחרור זה לעבדי", אם רצה לחזור בשניהם קודם שהגיעו לידי האשה או העבד — יחזור, אלו דברי ר' מאיר.

בִּשְׁלָמָא לְרַבָּנַן, מִנְיָנָא לְמַעוּטֵי הָא דְּרַבִּי מֵאִיר, אֶלָּא לְרַבִּי מֵאִיר, מִנְיָנָא לְמַעוּטֵי מַאי?

על סגנון הדברים שואלים: בשלמא לרבנן [נניח לחכמים], מנינא [המנין] שמנו בראשית דבריהם "שלושה דברים" בא למעוטי הא [למעט את זו] שאמר ר' מאיר, והדגישו שדווקא בשלושה ולא בארבעה. אלא לר' מאיר, מנינא למעוטי מאי [המנין למעט את מה] הוא בא? מדוע הוצרך לומר "בארבעה" דברים, והלא די היה לומר שר' מאיר מוסיף גם דבר זה!

לְמַעוּטֵי הָא, דְּתַנְיָא: עֵדִים שֶׁאֵין יוֹדְעִים לַחֲתוֹם, מְקָרְעִין לָהֶם נְיָיר חָלָק וּמְמַלְּאִים אֶת הַקְּרָעִים דְּיוֹ.

ומשיבים: למעוטי הא [למעט את זו], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: עדים שאין יודעים לחתום (שאינם יודעים לכתוב את שמם), מקרעין להם נייר חלק, שמניחים נייר על גבי השטר, ובנייר זה עושים קרעים = חתכים של אותיות שמם והם ממלאים את הקרעים בדיו וכך הם חותמים את שמם.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּגִיטֵּי נָשִׁים, אֲבָל שִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁטָרוֹת, אִם יוֹדְעִין לִקְרוֹת וְלַחֲתוֹם – חוֹתְמִין, וְאִם לָאו – אֵין חוֹתְמִין.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים — בגיטי נשים, בהם עושים דבר זה, אבל שחרורי עבדים ושאר כל השטרות, אם יודעין העדים לקרות ולחתום — חותמין, ואם לאו [לא] — אין חותמין. וכך גם לדעת ר' מאיר, אין גיטי נשים ושחרורי עבדים שווים בדבר זה, ואת דבר זה בא המנין "ארבעה" למעט.

קְרִיָּיה מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ? חַסּוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: עֵדִים שֶׁאֵין יוֹדְעִין לִקְרוֹת – קוֹרִין לִפְנֵיהֶם וְחוֹתְמִין, וְשֶׁאֵין יוֹדְעִין לַחֲתוֹם – מְקָרְעִין לָהֶם.

ולעצם דברי רבן שמעון בן גמליאל תוהים: קרייה מאן דכר שמיה [קריאה מי הזכיר את שמה]? שהרי קודם לא דיברנו אם העדים יודעים לקרוא, אלא רק על ידיעתם לחתום, ומדוע בא רבן שמעון בן גמליאל לדבר על יכולת קריאה? ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך היא שנויה]: עדים שאין יודעין לקרות — קורין לפניהם את השטר והם חותמין, ושאין יודעין לחתום — מקרעין להם. ואז מובנים דברי רבן שמעון בן גמליאל.

וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאִיכָּא: הָאוֹמֵר ״תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי וּשְׁטַר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי״, וּמֵת – לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה. ״תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי״, וּמֵת – יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה!

ושואלים: ותו [ועוד] דברים שבהם שווים גיטי נשים ושחרורי עבדים ליכא [אין]? והאיכא [והרי יש] גם דבר זה ששנינו: שכיב מרע האומר "תנו גט זה לאשתי" או שאמר "תנו שטר שחרור זה לעבדי", ומת — לא יתנו לאחר מיתה, אבל אם אמר "תנו מנה לפלוני", ומת — יתנו לאחר מיתה. נמצא שיש דבר שווה בגיטין ובשחרורי עבדים נוסף למה ששנינו!

כִּי קָתָנֵי – מִילְּתָא דְּלֵיתֵיהּ בִּשְׁטָרוֹת, מִילְּתָא דְּאִיתֵיהּ בִּשְׁטָרוֹת לָא קָתָנֵי.

ומשיבים: כי קתני [כאשר שנה] את הדברים השווים לגיטי נשים ולשחרורי עבדים, שנה דווקא מילתא דליתיה [דבר שאינו] קיים בשטרות אחרים, אבל מילתא דאיתיה [דבר שישנו] גם בשטרות אחרים לא קתני [שנה].

דְּשָׁלַח רָבִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ: הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁשָּׁלַח רַבִּי אֶלְעָזָר לַגּוֹלָה מִשּׁוּם רַבֵּינוּ: שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר ״כִּתְבוּ וּתְנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי״, וּמֵת – אֵין כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין,

ודין זה שאין נותנים לאחר מיתה קיים גם בשטרות אחרים, שכך מצינו ששלח רבין מארץ ישראל משמיה [משמו] של ר' אבהו: הוו יודעין ששלח ר' אלעזר לגולה (לבבל) משום (משמו של) רבינו (ר' יוחנן): שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני", ומת האיש לפני שהספיקו לכתוב שטר — אין כותבין ונותנין. ומדוע?

שֶׁמָּא לֹא גָּמַר לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁטָר, וְאֵין שְׁטָר לְאַחַר מִיתָה.

שמא לא גמר בליבו להקנותו למנה זה אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה. משמע שגם בשטרות אחרים אין שטר לאחר מיתה, ואין זה מיוחד לגיטי נשים ושחרורי עבדים, ולכן לא נמנה בין הדברים שהם שווים בהם.

וְהָאִיכָּא לִשְׁמָהּ!

ומקשים עוד: והאיכא [והרי יש] דין נוסף שווה לגיטי נשים ושחרורי עבדים, שצריך שייכתבו גט אשה ושטר שחרור לשמה, דווקא עבור זה שנועד לו, ולא לאחר, ומדוע דין זה לא נכלל בין הדברים השווים לגיטי נשים ולשחרורי עבדים?

בִּשְׁלָמָא לְרַבָּה, הַיְינוּ מוֹלִיךְ וּמֵבִיא, אֶלָּא לְרָבָא קַשְׁיָא!

בשלמא [נניח] לשיטת רבה, היינו [זהו] מה שאמרו: שוו למוליך ומביא, שהרי לשיטתו עניין לשמה הוא הטעם העיקרי לצורך שיאמרו העדים "בפני נכתב" וכו', ואם כן, זה הוא בעצם הדין של כתיבה לשמה. אלא לשיטת רבא הסבור שהטעם אינו אלא משום הצורך לקיים את הגט, קשיא [קשה]!

וְתוּ, בֵּין לְרַבָּה בֵּין לְרָבָא הָאִיכָּא מְחוּבָּר! כִּי קָתָנֵי – פְּסוּלָא דְּרַבָּנַן, דְּאוֹרַיְיתָא לָא קָתָנֵי.

ותו [ועוד] יש להקשות: בין לרבה בין לרבא האיכא [הרי יש] פסול מחובר, שאם היה גט אשה או שחרור עבד כתוב (וחתום) בהיותו מחובר לקרקע, אינו כשר! ומשיבים: כי קתני [כאשר הוא שנה שם] הרי זה רק דברים שהם פסולא דרבנן [פסול שמדברי סופרים], ואולם פסול דאורייתא [שמן התורה] לא קתני [אינו שונה] וכיון שפסול לשמה ופסול מחובר הריהם מן התורה, לא שנה אותו בין הדברים הללו.

וְהָא עַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, דִּפְסוּלָא דְּאוֹרַיְיתָא הוּא, וְקָתָנֵי! בְּעֵדֵי מְסִירָה, וּכְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתֵי.

ומקשים: והא [והרי] ערכאות של גוים דפסולא דאורייתא [שפסול שמן התורה] הוא, וקתני [והוא שונה אותו]! ומשיבים: צריך לומר שניתן הגט בעדי מסירה כשרים, וכדעת ר' אלעזר, שאמר: עדי מסירה כרתי [כורתים], כלומר, הם עיקרו של מעשה הגירושין, שלשיטתו חתימת הגט אינה עיקר, אלא מסירתו בעדים. ומשום כך פסול של גט שנחתם בערכאות של גויים אינו אלא מדברי חכמים.

וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף אֵלּוּ כְּשֵׁירִין, וְאָמַר רַבִּי זֵירָא: יָרַד רַבִּי שִׁמְעוֹן לְשִׁיטָּתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתֵי, מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: לָא!

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה שהוא שונה בסופה] של אותה הלכה, במשנה להלן, ר' שמעון אומר: אף אלו, גיטי נשים ושחרורי עבדים, כשירין, ואמר ר' זירא: ירד (קיבל) ר' שמעון לשיטתו של ר' אלעזר, שאמר עדי מסירה כרתי [כורתים] ומשום כך התיר שטרות אלה שנעשו בערכאות של גויים, מכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא [הראשון] סבר לא כך, אלא סבור שעדי חתימה הם העיקר, ובכל זאת מנה פסול זה של גיטין שנעשו בערכאות של גויים, אף שהוא פסול שמן התורה!