לְחַד מִבְּנֵי פְּלָנְיָא, אֲמַר רָבָא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר לָא מְבַטְּלִינַן קָלָא, בְּהָא מְבַטְּלִינַן קָלָא, מֵימַר אָמְרִי: עַיְּינוּ בְּהוּ רַבָּנַן בְּקִידּוּשֵׁי, וְקִידּוּשֵׁי קָטָן הָווּ.

לחד מבני פלניא [לאחד מבני אדם פלוני] שהיו לו בנים גדולים וקטנים ולא אמרו למי מהם נתקדשה, אמר רבא: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] לא מבטלינן קלא [אין מבטלים את הקול], בהא מבטלינן קלא [בזה מבטלים את הקול], שכן מימר אמרי [אומרים אנשים]: עיינו בהו רבנן בקידושי [בדקו חכמים את הקידושין] וקידושי קטן הוו [היו], שהרי לא אמרו האנשים בקול השמועה למי מהבנים התקדשה, ויאמרו שלקטן נתקדשה, ואין לחשוש ללעז בדבר זה.

הַהִיא דִּנְפַק עֲלָהּ קָלָא דְּאִיקַּדְשָׁה לְקָטָן הַנִּרְאֶה כְּגָדוֹל, אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִׁי: הֲוָה עוּבְדָא, וְאָמְרוּ: עֲדַיִין לֹא הִגִּיעַ לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב״.

ועוד מסופר: ההיא דנפק עלה קלא דאיקדשה [אשה אחת שיצא עליה קול שהתקדשה] לקטן הנראה כגדול, שהיה מגודל בגופו וגבוה כגדול, אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: הוה עובדא [היה מעשה בקטן כזה], ואמרו חכמים: עדיין לא הגיע לפלגות ראובן, כלומר הקטן הזה עדין לא הגיע למה שנקרא פלגות ראובן, שנאמר: "לפלגות ראובן גדולים חקרי לב" (שופטים ה, טז), כלומר אין בו דעת כגדולים, ואין בקידושיו ממש. ואין חוששים שיטעו הבריות בדבר.

״וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא שָׁם אֲמַתְלָא״. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: אֲמַתְלָא שֶׁאָמְרוּ – אֲפִילּוּ מִכָּאן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים. רַב זְבִיד אָמַר: בִּמְקוֹם אֲמַתְלָא חוֹשְׁשִׁין לַאֲמַתְלָא.

שנינו במשנה שחוששים לשמועה ובלבד שלא תהא שם אמתלא. אמר רבה בר רב הונא: אמתלא שאמרו אפילו נאמרה מכאן ועד עשרה ימים לאחר השמועה — מועילה לבטל את הקול. רב זביד אמר: במקום אמתלא, כלומר, אם יש אפשרות שתהיה בדבר אמתלה — חוששין לאמתלא אף שלא נאמרה.

אֵיתִיבֵיהּ רַב פַּפָּא לְרַב זְבִיד: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא שָׁם אֲמַתְלָא! אֲמַר לֵיהּ: בִּמְקוֹם אֲמַתְלָא קָאָמַר.

איתיביה [הקשה לו] רב פפא לרב זביד: הלא שנינו: ובלבד שלא תהא שם אמתלא, ומשמע שצריך שתהיה אמתלה בפועל! אמר ליה [לו]: במקום אמתלא קאמר [הוא אומר] שאין הכוונה שתהא אמתלה ממש, אלא שתהא אפשרות לאמתלה.

אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב פַּפָּא: וְאַתְּ לָא תִּסְבְּרָא? וְהָתְנַן: נִתְקַדְּשָׁה וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ – מוּתֶּרֶת לַחֲזוֹר; לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן עַל תְּנַאי קָדֵישׁ?

אמר ליה [לו] רב כהנא לרב פפא: ואת [ואתה] שהקשית לרב זביד לא תסברא [תסבור] שכן הוא, שאין צורך באמתלה מפורשת? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נתקדשה אשה, שהיתה מוחזקת כנשואה לאדם אחד ושמעה בו שמת, ואחר כך בא בעלה — מותרת לחזור אליו ואין אוסרים אותה עליו כאשה שנישאה לאחר. לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] על תנאי קדיש [קידש] השני, שאם יתברר שבעלה חי — ייבטלו הקידושין ולא היו אלה קידושין כלל? והרי אמתלה זו לא נאמרה במפורש!

שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָתֵי בַּעַל וְקָא מְעַרְעֵר.

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שאין צריך לאמתלה, דאתי [שבא] הבעל וקא מערער [ומערער], ומובן שקידושי השני היו קידושי טעות.

אִי הָכִי, נִישֵּׂאת נַמִי! נִישֵּׂאת דְּעָבְדָה אִיסּוּרָא – קַנְסוּהָ רַבָּנַן, נִתְקַדְּשָׁה דְּלָא עָבְדָה אִיסּוּרָא – לָא קַנְסוּהָ רַבָּנַן.

ומקשים: אי הכי [אם כך], אף אם נישאת אותה אשה לשני נמי [גם כן] תשוב לבעלה הראשון! ומדוע אמרו חכמים שבמקרה כזה אסורה לחזור אליו? ומשיבים: נישאת דעבדה איסורא [שעשתה איסור] ונבעלה לאחר, אף שעשתה זאת בשגגה — קנסוה רבנן [קנסו אותה חכמים] ואינם מבטלים את קידושי השני, אבל נתקדשה שלא עבדה איסורא [עשתה איסור] — לא קנסוה רבנן [חכמים].

אֲמַר רַב אַשִׁי: כָּל קָלָא דְּלָא אִיתַּחְזַק בְּבֵי דִּינָא לָאו קָלָא הוּא. וְאָמַר רַב אַשִׁי: כָּל קָלָא דְּבָתַר נִישּׂוּאִין לָא חָיְישִׁינַן לֵיהּ; הָא דְּבָתַר אֵירוּסִין חָיְישִׁינַן לֵיהּ. רַב חֲבִיבָא אֲמַר: אֲפִילּוּ דְּבָתַר אֵירוּסִין נַמִי לָא חָיְישִׁינַן לֵיהּ. וְהִלְכְתָא: לָא חָיְישִׁינַן לֵיהּ.

אמר רב אשי: כל קלא [קול] שלא איתחזק בבי דינא [הוחזק בבית דין] — לאו קלא [לא קול] הוא ואין סומכים על שמועה בלבד אלא אם כן נתברר בבית דין שיש מקום לחשוש לשמועה זו. ואמר רב אשי: כל קלא [קול] שיצא על אשה דבתר [לאחר] נישואין, שכבר נתקדשה לאדם אחר קודם לכן, לא חיישינן ליה [אין אנו חוששים לו] להוציאה מבעלה, או אף שיתן לה אותו אדם גט מספק. ומדייקים: הא [הרי] קול שיצא דבתר [לאחר] אירוסין חיישינן ליה [חוששים אנו לו] ותצא מן הארוס. רב חביבא אמר: אפילו קול דבתר [שיצא אחר] אירוסין נמי לא חיישינן ליה [גם כן אין אנו חוששים לו]. ומסכמים, והלכתא [והלכה היא]: לא חיישינן ליה [אין אנו חוששים לו].

אֲמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, שָׁלְחוּ לֵיהּ מִבֵּי רַב לִשְׁמוּאֵל: יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, יָצָא עָלֶיהָ קוֹל מֵרִאשׁוֹן, וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ קִידּוּשֵׁי תוֹרָה, מַהוּ? שָׁלַח לְהוּ: תֵּצֵא, וְהַעֲמִידוּ הַדָּבָר עַל בּוּרְיוֹ וְהוֹדִיעוּנִי.

אמר רב ירמיה בר אבא, שלחו ליה [לו] מבי [מבית] רב, קבוצת תלמידי רב, לאחר מותו, שאלה זו לשמואל: ילמדנו רבינו, יצא עליה קול מראשון שהתקדשה לו, ובא אחר וקדשה קידושי תורה בעדות ברורה, מהו הדין? שלח להו [להם]: תצא מן השני, והעמידו הדבר על בוריו (בררו כיצד בדיוק היה הדבר) והודיעוני.

מַאי ״וְהַעֲמִידוּ הַדָּבָר עַל בּוּרְיוֹ״? אִילֵימָא דְּאִי מִגַּלְּיָא מִילְּתָא דְּקִידּוּשֵׁי דְּקַמָּא לָאו קִידּוּשֵׁי מַעַלְיָא נִינְהוּ מְבַטְּלִינַן קָלָא – וְהָא נְהַרְדְעָא אַתְרֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל הוּא וְלָא מְבַטְּלֵי קָלָא! אֶלָּא, דְּאִי מִיגַּלְּיָא מִילְּתָא דְּקִידּוּשֵׁי קַמָּא קִידּוּשֵׁי מַעַלְיָא נִינְהוּ, לָא צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי.

ושואלים: מאי [מה פירוש] "והעמידו הדבר על בוריו"? אילימא [אם תאמר] דאי מגליא מילתא דקידושי דקמא לאו קידושי מעליא נינהו [שאם יתברר הדבר שקידושי הראשון לא קידושין מעולים, כהוגן, הם] מבטלינן קלא [מבטלים אנו את הקול] ויתירוה לשני? והא [והרי] נהרדעא אתריה [מקומו] של שמואל הוא, ואנו יודעים כי לא מבטלי קלא [אין מבטלים קול] בנהרדעא! אלא כך יש להבין: דאי מיגליא מילתא דקידושי קמא קידושי מעליא נינהו [שאם יתגלה הדבר שקידושי הראשון קידושין מעולים הם] לא צריכה גט משני.

וּפְלִיגָא דְּרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְקִיבְּלָה קִידּוּשִׁין מֵאַחֵר – מְקוּדֶּשֶׁת,

ומעירים: ופליגא [חלוקה] דעה זו של שמואל, שאינה צריכה גט מן השני על דעת רב הונא, שאמר רב הונא: אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר — הרי היא מקודשת לו מספק וצריכה גט ממנו.

מִדְּרַב הַמְנוּנָא; דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ ״גֵּירַשְׁתָּנִי״ – נֶאֱמֶנֶת, חֲזָקָה אֵין אִשָּׁה מְעִיזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ.

ודבר זה נובע מדברי רב המנונא, שאמר רב המנונא: האשה שאמרה לבעלה "גירשתני" — הרי היא נאמנת, ומדוע — חזקה אין אשה מעיזה פניה (מתחצפת) בפני בעלה עד כדי כך לולא אמת בפיה. ולכן, על סמך כלל זה, אם זו שיצא עליה שם ארוסה קיבלה קידושין מאדם אחר — די בכך כדי לבטל את הקול, שהרי בוודאי לא היתה מקבלת קידושין ממנו אילו היתה באמת ארוסה לאדם אחר.

וְאִידָךְ? כִּי אִתְּמַר דְּרַב הַמְנוּנָא – בְּפָנָיו, שֶׁלֹּא בְּפָנָיו מְעִיזָּה וּמְעִיזָּה.

ושואלים: ואידך [והאחר], שמואל שאינו סבור כרב הונא מה דעתו? ומשיבים: הוא סבור כי אתמר [שכאשר נאמרו] דברי רב המנונא הרי זה כשאומרת לו בפניו שגירשה, אבל אם אומרת כן שלא בפניו — הריהי מעיזה ומעיזה. ואף כאן, האשה מעיזה פניה לקבל קידושין מאחר, כיון שאין זה בפני בעלה.

לֹא מָצְאוּ דָּבָר עַל בּוּרְיוֹ, מַהוּ?

ושואלים: אם לא מצאו דבר על בוריו, שלא נתברר לחלוטין שנתקדשה לראשון, מהו הדין?

אָמַר רַב הוּנָא: מְגָרֵשׁ רִאשׁוֹן וְנוֹשֵׂא שֵׁנִי, אֲבָל מְגָרֵשׁ שֵׁנִי וְנוֹשֵׂא רִאשׁוֹן – לֹא; מַאי טַעְמָא? אָתֵי לְמֵימַר מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִן הָאֵירוּסִין.

אמר רב הונא: מגרש אותה ראשון ונושא אותה שני. אבל שיהיה מגרש שני ונושא ראשון — לא. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר] — אתי למימר [יבואו אנשים לומר] שמחזיר גרושתו מן האירוסין, שיחשבו שאכן קידשה הראשון בשעתו, אלא נמלך וגירשה, ולכן נתקדשה לאחר ונתגרשה ממנו, והראשון מחזירה אליו, ועובר על האיסור המפורש בתורה להחזיר גרושתו אחרי שנתקדשה לאחר.

רַב שִׁינָּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: אַף מְגָרֵשׁ שֵׁנִי וְנוֹשֵׂא רִאשׁוֹן, מֵימַר אָמְרִי: עַיְּינִי רַבָּנַן בְּקִידּוּשֵׁי, וְקִידּוּשֵׁי טָעוּת הֲוָה.

ואילו רב שיננא בריה [בנו] של רב אידי אמר: אף מגרש שני ונושא ראשון, ואין חשש שיבואו אנשים לומר שמחזיר גרושתו, שכן מימר אמרי [אומרים אנשים]: עייני רבנן בקידושי [בדקו חכמים בקידושין], וקידושי טעות הוה [היה].

יָצָא עָלֶיהָ קוֹל מִזֶּה וּמִזֶּה, מַהוּ? אָמַר רַב פַּפָּא: אַף זוֹ, מְגָרֵשׁ רִאשׁוֹן וְנוֹשֵׂא שֵׁנִי. אַמֵימָר אָמַר: מוּתֶּרֶת לִשְׁנֵיהֶם.

ועוד שואלים: יצא עליה קול (בלי עדות ברורה) מזה ומזה שנתקדשה לשני בני אדם, בזה אחר זה, מהו? אמר רב פפא: אף זו מגרש אותה ראשון ונושא אותה שני, מפני החשש שאמרנו, שיאמרו שמחזיר גרושתו שנתקדשה לאחר. ואילו אמימר אמר: מותרת לשניהם, בין לראשון בין לשני, ואחד מהם מגרש והאחר יכול לכנוס אותה.