אֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: שְׁמַע מִינָּהּ, ״מְהֵרָה״ דְּמָרֵי עָלְמָא – תְּמָנֵי מֵאָה וְחַמְשִׁין וְתַרְתֵּי הוּא.

אמר רב אחא בר יעקב: שמע מינה [למד מכאן], ש"מהרה" דמרי עלמא [של אדון העולם] תמני מאה וחמשין ותרתי [שמונה מאות וחמישים ושתיים שנה] הוא, שכן נאמר בהמשך לכתוב "ונושנתם בארץ" — "אבד תאבדון מהר" (דברים ד, כו), וישראל ישבו על אדמתם במשך מנין שנים זה, ומתברר שזמן זה של "ונושנתם" נחשב למהר.

מתני׳ גֵּט מְעוּשֶּׂה, בְּיִשְׂרָאֵל – כָּשֵׁר, וּבַגּוֹיִם – פָּסוּל; וּבַגּוֹיִם, חוֹבְטִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ: עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְךָ (וְכָשֵׁר).

גט מעושה שמכריחים בית דין ("מעשים") את הבעל לכותבו ולתיתו לאשתו, אם נעשה הדבר בבית דין של ישראל — כשר, ואם בגוים — פסול. אבל אם גוים חובטין (מכים) אותו לבקשת בית דין ישראל ואומרים לו: "עשה מה שישראל אומרים לך — כ שר.

גמ׳ אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: גֵּט הַמְעוּשֶּׂה בְּיִשְׂרָאֵל, כַּדִּין – כָּשֵׁר, שֶׁלֹּא כַּדִּין – פָּסוּל וּפוֹסֵל;

אמר רב נחמן אמר שמואל: גט המעושה בישראל, אם עשו זאת כדין, שחייב הוא לגרשה, כגון שאשתו אסורה עליו או שחייבוהו חכמים לגרשה, וברצונו אינו רוצה לגרשה, ומשום כך מכריחים אותו לכך — הרי זה גט כשר, ואם שלא כדין חייבוהו — פסול הגט, ומכל מקום פוסל הוא את האשה מכהונה, לפי שאינו נחשב בטל לחלוטין.

וּבַגּוֹיִם, כַּדִּין – פָּסוּל וּפוֹסֵל, שֶׁלֹּא כַּדִּין – אֲפִילּוּ רֵיחַ הַגֵּט אֵין בּוֹ.

ואם נעשה בגוים, אם נעשה כדין — פסול ופוסל, שלא כדין — אפילו ריח הגט אין בו.

מַה נַּפְשָׁךְ? אִי גּוֹיִם בְּנֵי עַשּׂוּיֵי נִינְהוּ, אִיתַּכְשׁוּרֵי נַמִי לִיתַּכְשַׁר! אִי לָאו בְּנֵי עַשּׂוּיֵי נִינְהוּ, מִיפְסָל לָא לִיפָּסֵל!

על כך תוהים: מה נפשך [מה רצונך לומר]? אי [אם] גוים בני עשויי נינהו [עישוי, הכרחה, הם], כלומר, שמה שהם מכריחים לעשות יש לו תוקף, אם כן איתכשורי נמי ליתכשר [שיהיה גם כן כשר הגט] אם נעשה כדין! אי לאו בני עשויי נינהו [אם לא בני עישוי, הכרחה, הם], אם כן מיפסל לא ליפסל [לא ייפסל]!

אָמַר רַב מְשָׁרְשִׁיָּא: דְּבַר תּוֹרָה גֵּט מְעוּשֶּׂה בַּגּוֹיִם כָּשֵׁר, וּמַה טַּעַם אָמְרוּ פָּסוּל? שֶׁלֹּא תְּהֵא כָּל אַחַת וְאַחַת הוֹלֶכֶת וְתוֹלָה עַצְמָהּ בְּגוֹי, וּמַפְקַעַת עַצְמָהּ מִיַּד בַּעְלָהּ.

אמר רב משרשיא: על פי דבר תורה גט מעושה בגוים כשר הוא, ומה טעם אמרו חכמים שהוא פסול — כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה בגוי ועל ידי פיתוי או שוחד, שיהיה הגוי כופה את בעלה לגרשה, מפקעת עצמה מיד בעלה שלא כדין.

אִי הָכִי, שֶׁלֹּא כַּדִּין אֲפִילּוּ רֵיחַ הַגֵּט אֵין בּוֹ?! וְנֶהֱוֵי שֶׁלֹּא כַּדִּין כְּיִשְׂרָאֵל, וּמִפְסִיל נַמִי לִפְסוֹל!

ושואלים: אי הכי [אם כך], שגט מעושה על ידי גוי כשר מעיקר הדין, מדוע שנינו אם כן שאם הוא מעושה בגויים שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו? ונהוי [ויהיה] הגט כמו גט מעושה שלא כדין כישראל, ומפסיל נמי לפסול [ושיפסול גם כן] את האשה מכהונה!

אֶלָּא, הָא דְּרַב מְשָׁרְשִׁיָּא בְּדוּתָא הִיא.

אלא, הא [זו] שאמר רב משרשיא שמן התורה גט מעושה בגויים כשר בדותא [דבר שאינו נכון] היא, ומעיקר הדין אף גט מעושה כדין על ידי גויים אין בו ריח הגט.

וְטַעֲמָא מַאי? כַּדִּין בְּכַדִּין דְּיִשְׂרָאֵל מִיחֲלַף, שֶׁלֹּא כַּדִּין בְּכַדִּין יִשְׂרָאֵל לָא מִיחֲלַף.

וטעמא מאי [וטעם הדבר מהו]? מדוע פסולה האשה לכהונה על ידו? כדין בכדין של ישראל — מיחלף [מתחלף] אצל הבריות, שאם גט זה אין בו כלום יבואו לומר כן גם על גט מעושה כדין על ידי ישראל, ולכן אף גט זה פוסל. אבל מה שעושים גויים שלא כדין במה שעושים כדין כישראל — לא מיחלף [אינו מתחלף], ואין לחשוש שיבואו לומר כן גם על גט שנעשה כדין בישראל, ולכן אין בו כל ממש.

אַבַּיֵי אַשְׁכַּחֵיהּ לְרַב יוֹסֵף דְּיָתֵיב וְקָא מְעַשֶּׂה אַגִּיטֵּי, אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אֲנַן הֶדְיוֹטוֹת אֲנַן, וְתַנְיָא, הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא אָגוֹרִיאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, אַף עַל פִּי שֶׁדִּינֵיהֶם כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהִיזָּקֵק לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם״, ״לִפְנֵיהֶם״ וְלֹא לִפְנֵי גּוֹיִם, דָּבָר אַחֵר: ״לִפְנֵיהֶם״ – וְלֹא לִפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת!

מסופר: אביי אשכחיה [מצא אותו] לרב יוסף דיתיב [שהיה יושב כדיין] וקא [והיה] מעשה (כופה) אגיטי [על מתן גיטין], אמר ליה [לו]: והא אנן [והרי אנו] הדיוטות אנן [אנו], שאין אנו דיינים סמוכים, ותניא [ושנינו בברייתא], היה ר' טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות [בתי דינים] של גוים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל — אי (אין) אתה רשאי להיזקק להם לדין, שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א), ונדייק מכאן: "לפניהם" — לפני דייני ישראל דווקא ולא לפני גוים. דבר אחר: "לפניהם" — לפני דיינים סמוכים ולא לפני הדיוטות. ומאחר שאנו בבבל הדיוטות שאינם סמוכים, כיצד יכולים אנו לעשות דבר שהוא דין גמור!

אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ קָא עָבְדִינַן, מִידֵּי דַּהֲוָה אַהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת.

אמר ליה [לו] רב יוסף: אנן שליחותייהו קא עבדינן [אנו את שליחותם אנו עושים], שאנו רואים עצמנו כשליחיהם של הדיינים הסמוכים בארץ ישראל, ומכוח סמכותם אנו פועלים. מידי דהוה [כמו שהוא הדין] אהודאות [על, אצל, הודאות] והלואות, שאנו דנים בהן משום שאנו נחשבים כשליחי הדיינים של ארץ ישראל.

אִי הָכִי, גְּזֵילוֹת וְחַבָּלוֹת נַמִי! כִּי עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ – בְּמִילְּתָא דִּשְׁכִיחָא, בְּמִילְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ.

ומקשים: אי הכי [אם כך], בגזילות וחבלות נמי [גם כן] נהיה שליחיהם, ומדוע אמרו שבאלה אין סמכות לדיינים שבחוצה לארץ! ומשיבים: כי עבדינן שליחותייהו [כאשר אנו עושים את שליחותם] הרי זה במילתא דשכיחא [בדבר המצוי], כגון הודאות והלוואות שהן דברים רגילים שבין אדם לחבירו, ואולם במילתא דלא שכיחא [בדבר שאינו מצוי] כגון גזילות וחבלות — לא עבדינן שליחותייהו [אין אנו עושים את שליחותם].

מתני׳ יָצָא שְׁמָהּ בָּעִיר מְקוּדֶּשֶׁת – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, מְגוֹרֶשֶׁת – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם אֲמַתְלָא.

יצא שמה (יצאה שמועה) בעיר על אשה פנויה שהיא מקודשת — הרי זו נחשבת מקודשת, וכן אם יצא שמה של אשה נשואה שהיא מגורשת — הרי זו מגורשת, ובלבד שלא יהא שם אמתלא (הסבר, טעם) המבטלת שמועה זו.

אֵיזוֹ הִיא אֲמַתְלָא? גֵּירֵשׁ אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת אִשְׁתּוֹ עַל תְּנַאי, זָרַק לָהּ קִידּוּשֶׁיהָ סָפֵק קָרוֹב לָהּ סָפֵק קָרוֹב לוֹ – זוֹ הִיא אֲמַתְלָא.

איזו היא אמתלא? — כגון, שהיתה שמועה בעיר שגירש איש פלוני את אשתו, אלא שהיה זה גט על תנאי, ואולי לא התקיים התנאי, ואין היא מגורשת. וכן לענין קידושין, ששמעו שהיו שם קידושין אלא שהאיש זרק לה קידושיה ספק קרוב לה ספק קרוב לו — זו היא אמתלא.

גמ׳ וְאָסְרִינַן לָהּ אַגַּבְרָא? וְהָא אֲמַר רַב אַשִׁי: כָּל קָלָא דְּבָתַר נִישּׂוּאִין – לָא חָיְישִׁינַן לֵיהּ!

על מה שאמרנו שאם יצא שמה בעיר שמגורשת — הרי זו מגורשת, שואלים: ואסרינן לה אגברא [ואנו אוסרים אותה על בעלה] אם היא נשואה לכהן? והא [והרי] אמר רב אשי: כל קלא דבתר [כל קול שיוצא לאחר] נישואין — לא חיישינן ליה [אין אנו חוששים לו] ואין מוציאים אשה מבעלה בגלל שמועה בלבד!

הָכִי קָאָמַר: יָצָא שְׁמָהּ בָּעִיר מְקוּדֶּשֶׁת – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, מְקוּדֶּשֶׁת וּמְגוֹרֶשֶׁת

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: אם יצא שמה בעיר שהיא מקודשת — הרי זו מקודשת ולא תינשא לאדם אחר, בלא שתקבל קודם גט מזה שיצא עליו הקול שנשאה לאשה. אם יצא שמה שהיא מקודשת ומגורשת ששמעו שנתקדשה לאדם מסויים ונתגרשה ממנו —