וְדַוְקָא כְּתַב יָדוֹ וְעֵד, אֲבָל כְּתַב סוֹפֵר וְעֵד – לָא.

ודוקא כתב ידו שלו וחתימת עד, אם נישאת — הוולד מן השני כשר, והחידוש שבכך הוא ללמד: אבל כתב סופר וחתימת עד — לא, והגט בטל לגמרי, ואם נישאת הוולד מן השני ממזר.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ כְּתַב סוֹפֵר וְעֵד, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ: כְּתַב סוֹפֵר וְעֵד – כָּשֵׁר.

ושמואל אמר: אפילו כתב סופר ועד הוולד מן השני כשר, שהרי שנינו במשנה להלן: כתב סופר ועד — כשר.

וְרַב: מִי דָּמֵי? הָתָם תִּינָּשֵׂא לְכַתְּחִילָּה, הָכָא דִּיעֲבַד.

ורב משיב על ראיה זו: מי דמי [האם דומה]? התם [שם] במשנה המכשירה נאמר אף שתינשא לכתחילה, ולפיכך יש לפרש במשנה זו שמדובר שהסופר אף חתם כעד שני, ואילו הכא [כאן] במשנה שלנו מדובר בדיעבד, שאף שהגט פסול ואסורה להינשא — הוולד כשר, ואין להשוות את שני המקרים.

וּשְׁמוּאֵל: לָא קַשְׁיָא, הָא בְּסָפְרָא דְּמוּבְהָק, וְהָא בְּסָפְרָא דְּלָא מוּבְהָק.

ושמואל הסבור שאף שם מדובר שהסופר כתב ולא חתם מסביר את הסתירה כך: לא קשיא [אינו קשה]: הא [זה] שכשר לכתחילה מדובר בספרא [בסופר] שהוא מובהק שמובטחים אנו בו שכתב כראוי, ורק כפי שאמר לו הבעל, ולכן אפשר לסמוך על כתבו אף לכתחילה, והא [וזה] במשנתנו מדובר בספרא [בסופר] שלא מובהק שיש לחשוש שמא לא נגמר הגט כראוי, כיון שלא נחתם בשני עדים.

וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּתַב יָדוֹ שָׁנִינוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: הֲרֵי יֵשׁ עָלָיו עֵדִים! אֲמַר לֵיהּ: אַסֵּיפָא.

וכן אמר ר' יוחנן כרב: כתב ידו שנינו. אמר ליה [לו] ר' אלעזר: שחשב כי ר' יוחנן מפרש את הפיסקה הראשונה במשנתנו, הרי יש עליו עדים! ולמה נחוץ בזה כתב ידו? אמר ליה [לו]: אסיפא [על סופה] של המשנה אמרתי, לגבי גט שיש בו עד אחד.

זִימְנִין אֲמַר רַב: תֵּצֵא, זִימְנִין אֲמַר רַב: לֹא תֵּצֵא,

ולעצם ההלכה במשנה באותם שלושה גיטין פסולים, זימנין [לפעמים] אמר רב תצא מבעלה השני שנישאה לו על סמך גט כזה, זימנין [לפעמים] אמר רב: לא תצא.

הָא כֵּיצַד? יֵשׁ לָהּ בָּנִים – לֹא תֵּצֵא, אֵין לָהּ בָּנִים – תֵּצֵא.

ומסבירים: הא כיצד, איך ליישב את הסתירה בדברי רב? — אם כבר יש לה בנים מבעלה השני — לא תצא מבעלה, שהרי אם יכריחוה לצאת יצא בכך לעז על בניה שהם ממזרים, ואם אין לה בנים — תצא.

מְתִיב מָר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה: וְכוּלָּן שֶׁהָיוּ בָּהֶן סְפֵק קִידּוּשִׁין אוֹ סְפֵק גֵּירוּשִׁין – הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת,

מתיב [מקשה] מר זוטרא בר טוביה על כך ממה ששנינו במשנה במסכת יבמות, לגבי חמש עשרה נשים שהן בגדר ערווה ליבם, שלא זו בלבד שהן עצמן פטורות מן היבום, אלא אף פוטרות צרותיהן (אשה נוספת שהיתה נשואה לאח שמת, והיא כשלעצמה מותרת ליבם) מן החליצה ומן היבום, אבל אם נתגרשו נשים אלה לפני מות האח — הצרה אינה נפטרת מן היבום. ואמרו במשנה: וכולן, כל הנשים הפוטרות מן היבום, שהיו בהן ספק קידושין או ספק גירושין — הרי אלו, הצרות שלהן, חולצות ולא מתיבמות.

כֵּיצַד סְפֵק קִידּוּשִׁין? זָרַק לָהּ קִידּוּשִׁין סָפֵק קָרוֹב לָהּ סָפֵק קָרוֹב לוֹ – זֶהוּ סְפֵק קִידּוּשִׁין.

ומפרטת המשנה: כיצד ספק קידושין? — זרק לה שטר או כסף קידושין לאשה, ספק נפלו קרוב לה וזכתה בהם, והרי היא מקודשת, ספק קרוב לו ולא זכתה בהם, ואין היא מקודשת — זהו ספק קידושין.

סְפֵק גֵּירוּשִׁין? כָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ וְאֵין עָלָיו עֵדִים, יֵשׁ עָלָיו עֵדִים וְאֵין בּוֹ זְמַן, יֵשׁ בּוֹ זְמַן וְאֵין בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד – הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּירוּשִׁין;

מהו ספק גירושין? — אותם גיטין הפסולים במשנתנו: אם כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, או יש עליו עדים ואין בו זמן, יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד — הרי זה ספק גירושין.

וְאִי אָמְרַתְּ לֹא תֵּצֵא, צָרָתָהּ אַתְיָא לְיַבּוּמֵי!

ואי אמרת [ואם אומר אתה] לא תצא, הרי אם גירשה בעלה (האח שמת) בגט כזה שיש בו ספק והשאיר גם אשה אחרת, הרי צרתה זו אתיא ליבומי [תבוא להתייבם] שיאמרו שזו כבר נתגרשה גירושין גמורים, ואם כן צרתה יכולה להתייבם. והרי גירושין אלה היה בהם ספק, והצרה היא איפוא "ספק צרת ערווה" ואסורה ליבם!

תִּתְיַבֵּם וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם, חֲשָׁשָׁא דְּרַבָּנַן הִיא.

ומשיבים: תתיבם, ואין בכך כלום, הרי הבעיה בגט זה היא רק חששא דרבנן [חשש מדברי חכמים] היא, ומן התורה גט גמור הוא, ובאמת ראויה צרתה להתייבם. עד כאן הדיון בדברי רב ולדעתו אם נישאה האשה על סמך גיטין שבמשנתנו אך לא נולדו לה ילדים מנישואין אלה — תצא מבעלה.

לֵוִי אָמַר: לְעוֹלָם לֹא תֵּצֵא. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם לֹא תֵּצֵא.

ואילו לוי אמר: לעולם, בין שהיו לה בנים או לא — לא תצא. וכן אמר ר' יוחנן: לעולם לא תצא.

וְכֵן אֲמַר לְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן לִבְנֵי רַבִּי חֲלַפְתָּא דְּמִן הוּנָא הָכִי אֲמַר אֲבוּכוֹן: לְעוֹלָם לֹא תֵּצֵא; וְקַרְצִית שֶׁבָּעָמִיר אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת בְּמֵי חַטָּאת.

וכן אמר להו [להם] ר' יוחנן לבני ר' חלפתא שמן הונא, הכי אמר אבוכון [כך אמר אביכם] שני דברים, שקיבלתי ממנו: לעולם לא תצא. ועוד אמר, שקרצית שבעמיר אינה פוסלת במי חטאת (מים עם אפר פרה אדומה), שאם שתתה ממים אלה — אינה פוסלת אותם, ומותר להזות מהם על מנת לטהר מטומאת מת.

מַאי קַרְצִית? אֲמַר אַבַּיֵי: דִּידְבְתָּא דְּבֵינֵי כֵּיפֵי.

ושואלים: מאי [מה] היא קרצית זו? אמר אביי: דידבתא דביני כיפי [מין זבוב המצוי בין האלומות].

מְתִיב רַב דָּנִיֵּאל בַּר רַב קְטִינָא: כָּל הָעוֹפוֹת פּוֹסְלִין בְּמֵי חַטָּאת חוּץ מִן הַיּוֹנָה, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹצֶצֶת; וְאִם אִיתָא, נִיתְנֵי: חוּץ מִיּוֹנָה וְקַרְצִית!

מתיב [מקשה] רב דניאל בר רב קטינא, שנינו במסכת פרה: כל העופות פוסלין במי חטאת כאשר הם שותים מהם, מפני שמקצת המים חוזרים ונשפכים מפיהם חזרה לכלי, ומים שהיו בפיהם — נפסלו, חוץ מן היונה, מפני שמוצצת ואינה מחזירה. ואם איתא [יש] מקום להלכה זו בקרצית, אם כן ניתני [שישנה] באותה משנה: חוץ מיונה וקרצית!

לָא פְּסִיקָא לֵיהּ, דִּגְדוֹלָה לָא פָּסְלָה, וּקְטַנָּה פָּסְלָה. וְעַד כַּמָּה? אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה, וְאִיתֵימָא רַבִּי אַמִי: עַד כַּזַּיִת.

ומשיבים לא פסיקא ליה [אין הדבר פסוק, מוחלט לו] לפרש אותו במשנה, כי לא כל קרצית אינה פוסלת, שקרצית גדולה לא פסלה [פוסלת], ואולם קטנה פסלה [פוסלת]. ושואלים: ועד כמה שיעורה להיחשב קטנה? אמר ר' ירמיה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אמי: עד כזית.

״רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל פִּי״ וכו׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין. כִּי אָמְרִיתָהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר: אַף בִּשְׁטָרוֹת.

שנינו במשנה שר' אלעזר אומר: אף על פי שאין בגט עדים, אם מסרו לה בעדים — הרי הוא כשר. אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין. כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי אותה, את הלכה זו לפני] שמואל, אמר: אף בשטרות הלכה כר' אלעזר.

וְרַב סָבַר בִּשְׁטָרוֹת לָא? הָא קָתָנֵי: וְגוֹבָה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים!

ושואלים: וכי רב סבר כי בשטרות לא הלכה כר' אלעזר? הא קתני [הרי שנה] במשנה: וגובה מנכסים משועבדים, משמע שאם מקבלים את העקרון של ר' אלעזר הרי שטר כזה נחשב כשטר גמור לכל דבר!

רַבִּי אֶלְעָזָר תַּרְתֵּי אֲמַר, וְרַב סָבַר כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא וּפָלֵיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

ומשיבים: ר' אלעזר תרתי [שני דברים] אמר, גם בענין גיטין וגם בענין שטרות, ורב סבר כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא [סבור כמותו בדבר אחד, בגיטין, וחולק עליו באחד, בשטרות].

וְכֵן אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין; וְרַבִּי יַנַּאי אָמַר: אֲפִילּוּ רֵיחַ הַגֵּט אֵין בּוֹ.

וכן אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין. ור' ינאי אמר: אפילו ריח הגט אין בו, בגט כזה שאין חתומים בו עדים.

וְרַבִּי יַנַּאי לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר? הָכִי קָאָמַר: לְרַבָּנַן, אֲפִילּוּ רֵיחַ הַגֵּט אֵין בּוֹ.

ותוהים: ור' ינאי לית ליה [אין לו, אינו מקבל] כלל את שיטת ר' אלעזר, ובניגוד לשאר האמוראים? ומתקנים: הכי קאמר [כך אמר], כך צריך להבין את דבריו: לדעת רבנן [חכמים] החולקים על ר' אלעזר אפילו ריח הגט אין בו.

וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין; וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ רֵיחַ הַגֵּט אֵין בּוֹ.

וכן אמר ר' יוסי בר' חנינא אמר ריש לקיש: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין, ור' יוחנן אמר: אפילו ריח הגט אין בו.

לֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר? הָכִי קָאָמַר: לְרַבָּנַן, אֲפִילּוּ רֵיחַ הַגֵּט אֵין בּוֹ.

ושואלים: לימא [האם נאמר] שר' יוחנן לית ליה [אין לו, אינו מקבל] כלל את שיטתו של ר' אלעזר? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: לדעת רבנן [חכמים] החולקים על ר' אלעזר, אפילו ריח הגט אין בו.

שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָא לְמָרֵי בַּר מָר: בָּעֵי מִינֵּיהּ מֵרַב הוּנָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין, אוֹ אֵין הֲלָכָה?

שלח ליה [לו] ר' אבא בר זבדא למרי בר מר בקשה זו: בעי מיניה [שאל אותו] מרב הונא: האם הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין, או אין הלכה כמותו?

אַדְּהָכִי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב הוּנָא, אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בְּרֵיהּ, הָכִי אֲמַר אַבָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין, וְרַבּוֹתֵינוּ הַבְּקִיאִין בִּדְבַר הֲלָכָה, מִשּׁוּם רַבֵּינוּ אָמְרוּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין, דְּאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין.

אדהכי [בינתיים] לפני שהגיעה אליו השאלה נח נפשיה [נפטר] רב הונא, אמר ליה [לו] רבה בריה [בנו] של רב הונא למרי בר מר, הכי [כך] אמר אבא משמיה [משמו] של רבא: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין וכן רבותינו הבקיאין בדבר הלכה, משום רבינו (רב) אמרו: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין, ולמי הוא רומז בכינוי "רבותינו" — למה שאמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: וַחֲבֵרֵינוּ הַבְּקִיאִין בִּדְבַר הֲלָכָה, וְתַלְמִידֵי רַבֵּינוּ, מִשּׁוּם רַבֵּינוּ אָמְרוּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר זאת בלשון זו: וחברינו הבקיאין בדבר הלכה, ותלמידי רבינו, משום רבינו אמרו: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין, כי המסורת היתה כך, שאמר רב חסדא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כר' אלעזר בגיטין. שאת רב חסדא ראה רבה בר רב הונא כחבירו, ואילו לרב חמא בר גוריא התייחס כתלמידו של רב.

וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין.

וכן כי אתא [כאשר בא] רבין, אמר ר' אלעזר אמר רב: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין.

מתני׳ שְׁנַיִם שֶׁשָּׁלְחוּ שְׁנֵי גִּיטִּין שָׁוִין וְנִתְעָרְבוּ – נוֹתֵן שְׁנֵיהֶם לָזוֹ וּשְׁנֵיהֶם לָזוֹ; לְפִיכָךְ אָבַד אֶחָד מֵהֶן – הֲרֵי הַשֵּׁנִי בָּטֵל.

שנים ששלחו שני גיטין שוין, שהיו שמותיהם ושמות נשיהם שווים זה לזה ונתערבו שני הגיטין, נותן השליח שניהם לאשה זו ושניהם לזו ואז ברור שכל אחת מהן קיבלה את גיטה, אף שלא ברור לנו איזה הוא. לפיכך, אם אבד אחד מהן לפני שניתן לשתי הנשים — הרי השני בטל, שהרי לא ידוע של מי מהן הוא.

חֲמִשָּׁה שֶׁכָּתְבוּ כְּלָל בְּתוֹךְ הַגֵּט: אִישׁ פְּלוֹנִי מְגָרֵשׁ פְּלוֹנִית, וּפְלוֹנִי פְּלוֹנִית, וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה – כּוּלָּן כְּשֵׁרִין, וְיִנָּתֵן לְכָל אַחַת וְאַחַת;

חמשה שכתבו כלל בתוך הגט, שכתבו את גיטיהם בדף אחד בנוסח כללי, כלומר, איש פלוני מגרש את פלונית, ופלוני את פלונית, והעדים חתומים מלמטה — כל הגיטין הללו הכתובים יחד כולן כשרין, וינתן שטר זה לכל אחת ואחת בפני עצמה, והיא מגורשת בו. אם היה

הָיָה כּוֹתֵב טוֹפֶס לְכָל אֶחָד וְאֶחָד וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה, אֶת שֶׁהָעֵדִים נִיקְרִין עִמּוֹ – כָּשֵׁר.

כותב טופס נפרד של גט לכל אחד ואחד מהגיטין הללו הכתובים בשטר אחד, והעדים חתומים מלמטה, את אותו גט שהעדים ניקרין (נקראין) עמו שחתימתם סמוכה לו — הוא כשר, והאחרים פסולים.

גמ׳ מַאן תַּנָּא? אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה: דְּלָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאִי רַבִּי אֶלְעָזָר, כֵּיוָן דְּאָמַר עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי, הָא לָא יָדְעִי בְּהֵי מִינַּיְיהוּ קָא מִגָּרְשָׁה.

שואלים: מאן [מיהו] התנא ששונה זאת? אמר ר' ירמיה: שלא כשיטת ר' אלעזר, דאי [שאם] כשיטת ר' אלעזר, כיון שאמר עדי מסירה כרתי [הם שכורתים] ועל ידם נעשה עיקר הגט, הא לא ידעי בהי מינייהו קא מגרשה [הרי אינם יודעים בשעת מסירה באיזה מהם היא מתגרשת] ונמצא שעיקר הגירושין (ה"כריתות") בשעת מסירה לא נעשה כראוי.

אַבַּיֵי אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵימָא דְּבָעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר – כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ, נְתִינָה לִשְׁמָהּ מִי בָּעֵי?

אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת ר' אלעזר, אימא דבעי [אמור שצריך] ר' אלעזר שתהיה כתיבה לשמה, אבל נתינה לשמה מי בעי [האם הוא צריך]? שאמנם סבור הוא שהנתינהמסירה היא הקובעת, אבל לא אמר שהנתינה צריכה להיות לשמה, והרי כאן מכל מקום נמסר הגט לאשה.

״חֲמִשָּׁה שֶׁכָּתְבוּ כְּלָל״ כו׳. הֵיכִי דָמֵי כְּלָל, הֵיכִי דָמֵי טוֹפֶס?

שנינו במשנה בענין הגט: חמשה שכתבו כלל — הרי כולן מתגרשות בו, וחמישה שכתבו טופס נפרד לכל אחד כשר רק האחרון. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] כלל, היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] טופס לכל אחד ואחד?

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זְמַן אֶחָד לְכוּלָּן – זֶהוּ כְּלָל, זְמַן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד – זֶהוּ טוֹפֶס;

אמר ר' יוחנן: אם היה זמן אחד לכולן, שהיה תאריך אחד וכן נוסח אחד של הגט לכולם, כגון שכתב: "בתאריך פלוני גירש פלוני את פלונית, ופלוני את פלונית, וכן אמר כל אחד מהם לאשתו" וכו' — זהו כלל. אם היה זמן וכל נוסח הגט כתוב לכל אחד ואחד — זהו הנקרא טופס נפרד.

וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר:

וריש לקיש אמר: