רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וְדֵן דִּיהֱוֵי לִיכִי מִינַּאי סֵפֶר תֵּירוּכִין וְאִגֶּרֶת שְׁבוּקִין וְגֵט פְּטוּרִין לִמְהַךְ לְהִתְנַסְּבָא לְכָל גְּבַר דִּיתִצְבִיִין״. גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר: ״הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין״, ״הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ״.

ר' יהודה אומר: אף זה הוא גופו של גט, מה שכתוב בו "ודן דיהוי ליכי מינאי [וזה שיהיה לך ממני] ספר תירוכין [גירושין] ואגרת שבוקין [עזיבה] וגט פטורין למהך להתנסבא [ללכת להינשא] לכל גבר דיתצביין [איש שתירצי] "וזהו גופו של גט (שטר) שחרור של שפחה: "הרי את בת חורין", "הרי את לעצמך".

גמ׳ פְּשִׁיטָא, אָמַר לָהּ לְאִשְׁתּוֹ ״הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין״ – לֹא אָמַר וְלֹא כְלוּם, אָמַר לָהּ לְשִׁפְחָתוֹ ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכָל אָדָם״ – לֹא אָמַר וְלֹא כְלוּם,

ושואלים: פשיטא [פשוט לנו], שאם אמר לה לאשתו שכך כתב בגט שלה "הרי את בת חורין" — לא אמר ולא כלום, שאין זו לשון גירושין, וכן אם אמר לה לשפחתו "הרי את מותרת לכל אדם" — גם כן לא אמר ולא כלום, שאין זו לשון שיחרור.

אָמַר לָהּ לְאִשָּׁה ״הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ״, מַהוּ? לְגַמְרֵי קָאָמַר לָהּ, אוֹ לִמְלָאכָה קָאָמַר לָהּ?

אולם אם אמר לה לאשה בגט "הרי את לעצמך", מהו הדין? האם "הרי את לעצמך לגמרי" קאמר [אומר] לה שהיא יכולה לעשות כל דבר לעצמה, ובכלל זה להינשא לאחר, או "הרי את לעצמך למלאכה" בלבד קאמר [אמר] לה? שהיא יכולה לעשות מלאכה עבור עצמה, אבל אין זו לשון גירושין.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: תָּא שְׁמַע, דִּתְנַן: גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר ״הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין״, ״הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ״; וּמָה עַבְדָּא דִּקְנִי לֵיהּ גּוּפֵיהּ, כִּי אָמַר לֵיהּ ״הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ״ – קָנֵי גּוּפֵיהּ, אִשָּׁה דְּלָא קְנִי גּוּפָהּ – לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה דתנן [ששנינו במשנתנו]: גופו של גט שחרור "הרי את בת חורין, הרי את לעצמך". ומעתה מה עבדא דקני ליה גופיה [עבד שקנוי לו גופו לאדונו], כי אמר ליה [כאשר אומר לו], כלומר, לשפחה, "הרי את לעצמך" — קני גופיה [קונה את גופו] לעצמו, אשה שלא קני [קנוי] לו גופה לא כל שכן שאם אמר לה "הרי את לעצמך" הריהי משוחררת ממנו לגמרי?

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: אָמַר לוֹ לְעַבְדּוֹ ״אֵין לִי עֵסֶק בְּךָ״, מַהוּ?

ועוד בענין זה, אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אם אמר לו לעבדו בשטר השיחרור "אין לי עסק בך", מהו? האם יש בזה לשון מועילה של שיחרור?

אֲמַר לֵיהּ רַב חָנִין לְרַב אַשִׁי, וְאָמְרִי לָהּ רַב חָנִין מְחוֹזְנָאָה לְרַב אַשִׁי: תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ רִאשׁוֹן; אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ, אֲבָל כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ – זֶהוּ שִׁחְרוּרוֹ.

אמר ליה [לו] רב חנין לרב אשי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חנין מחוזנאה [ממחוזא] לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר זה ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: המוכר עבדו לגוי יצא העבד לחירות, וצריך גט שחרור מרבו הראשון. אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים — דווקא באופן שלא כתב עליו אונו (שטר) כשמכרו, אבל אם כתב עליו אונו — זהו שחרורו.

מַאי אוֹנוֹ? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: דְּכָתַב לֵיהּ: לִכְשֶׁתִּבְרַח מִמֶּנּוּ אֵין לִי עֵסֶק בְּךָ.

והסברנו מאי [מה פירוש] "אונו"? אמר רב ששת: דכתב ליה [שכותב לו] כך: "לכשתברח ממנו, מאותו גוי שמכרתיך לו, אין לי עסק בך", ולכן כשמשתחרר בדרך כלשהי מאדוניו הגוי הריהו יוצא לחירות לגמרי ודינו כישראל גמור. ומכאן משמע, שלשון "אין לי עסק בך" היא לשון מועילה לענין שחרור.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: וְדֵן דִּיהֱוֵי לִיכִי מִינַּאי סֵפֶר תֵּירוּכִין וְאִגֶּרֶת שְׁבוּקִין״. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבָּנַן סָבְרִי: יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת הָוְיָין יָדַיִם, וְאַף עַל גַּב דְּלָא כָּתַב לָהּ ״וְדֵן״ מוֹכְחָא מִילְּתָא דִּבְהַאי גִּיטָּא קָא מְגָרֵשׁ לָהּ;

שנינו במשנה: גופו של גט "הרי את מותרת לכל אדם", ר' יהודה אומר שגם לשון זו היא חלק מעיקרו של הגט: "ודן דיהוי ליכי מינאי [וזה שיהיה לך ממני] ספר תירוכין [גירושין] ואגרת שבוקין [עזיבה] ". ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון נחלקו] ר' יהודה וחכמים? ומסבירים: רבנן סברי [חכמים סבורים] שידים, כלומר, ביטויים בלתי מושלמים מבחינה לשונית, אף שאין מוכיחות בעצמן את כוונת האומר מכל מקום הויין [הריהן] ידים. שחכמים סבורים שאם אמר משפט שאינו מושלם, מכל מקום כיון שהענין ברור מן ההקשר — הרי זה מספיק. ולכן, אף על גב [אף על פי] שלא כתב לה "ודן", שזהו גט שמתגרשת בו, מכל מקום מוכחא מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה [מוכח הדבר שבגט זה הוא מגרש אותה] ואין צריך לפרש.

וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת לָא הָוְיָין יָדַיִם, וְטַעֲמָא דְּכָתַב לָהּ ״וְדֵן״ דְּמוֹכְחָא מִילְּתָא דִּבְהַאי גִּיטָּא קָא מְגָרֵשׁ לָהּ, אֲבָל לָא כָּתַב לָהּ ״וְדֵן״, אָמְרִי: בְּדִיבּוּרָא גָּרְשַׁהּ, וּשְׁטָרָא רְאָיָה בְּעָלְמָא הוּא.

ור' יהודה סבר: ידים שאין מוכיחות לא הויין [אינן נחשבות] ידים, ומשום כך טעמא [הטעם, דווקא] שכתב לה "ודן" [וזה] וכו', דמוכחא מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה [שמוכח הדבר שבגט זה מגרש אותה], אבל אם לא כתב לה "ודן" [וזה] וכו', אמרי [אומרים אנשים]: בדיבורא גרשה [בדיבור בלבד גירש אותה], שסבורים שעצם הגירושין הוא מה שאומר לה שמגרש אותה, ושטרא [והשטר] ראיה בעלמא [בלבד] הוא שכך אמר, ולא גופו של הגט.

אֲמַר אַבַּיֵי: הַאי מַאן דְּכָתַב גִּיטָּא, לָא לִכְתּוֹב ״וְדֵין״ דְּמַשְׁמַע וְדִין, אֶלָּא וְדֵן;

אמר אביי: האי מאן דכתב גיטא [זה מי שכותב גט], לא לכתוב [יכתוב] "ודין" ביו"ד שיש במשמע לשון זה גם ודין, כלומר, משפט ביני ובינך לגרשך, אלא ידקדק לכתוב "ודן" חסר, שיהא ברור שכוונתו ל"וזה".

וְלָא לִכְתּוֹב ״אִיגֶּרֶת״ דְּמַשְׁמַע אִיגֶּרֶת, אֶלָּא אִגֶּרֶת; וְלָא לִכְתּוֹב ״לִימְהַךְ״ דְּמַשְׁמַע לִי מֵהָךְ; וְלָא לִכְתּוֹב ״לִמְחַךְ״ דְּמַשְׁמַע כִּי חוּכָא;

ולא לכתוב [יכתוב] "איגרת" ביו"ד שמשמע גם לשון איגרת (גג) אלא אגרת חסר. ולא לכתוב [יכתוב] "לימהך" מלא, שמשמע לי מהך [מזו]. וישים לב שלא לכתוב [יכתוב] "למחך", כאשר אין האות ה"א כתובה בדיוק ונראית כמו חי"ת, דמשמע כי חוכא [שנשמע כלשון צחוק].

״דִיתִיהֶוְיִיין״ ״דִּיתִיצְבִיִיין״ תְּלָתָא תְּלָתָא יודי״ן דְּמַשְׁמַע תְּהֶוְיָין וְתִצְבְיָין; וְלוֹרְכֵיהּ לוי״ו דְּ״תֵירוּכִין״ ולוי״ו דִּ״שְׁבוּקִין״ דְּמַשְׁמַע תְּרִיכִין וּשְׁבִיקִין;

וצריך לכתוב במילים "דיתיהוייין" "דיתיצבייין" תלתא תלתא יודי"ן [שלושה שלושה יודי"ם], שבאופן זה ברור שיש לקרוא במשמעות "שתהיי, שתרצי", ולא יכתוב בשתי יודי"ן שמשמע כמו תהויין ותצביין [יהיו, ירצו] והכוונה לנשים כל שהן. ולורכיה לוי"ו [ויאריך את הוא"ו] של "תירוכין" ולוי"ו [ואת הוא"ו] של "שבוקין" שאם לא כן משמע תריכין ושביקין [מגורשים ועזובים].

וְלוֹרְכֵיהּ לוי״ו דִּ״כְדוּ״ דְּמַשְׁמַע וּכְדִי; וְלָא לִיכְתּוֹב ״לְאִיתְנַסְּבָא״ דְּמַשְׁמַע לָא יִתְנַסְּבָא, אֶלָּא ״לְהִתְנַסְּבָא״.

ובנוסח "וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי" (ועכשיו פטרתי והעזבתי וגירשתי אותך) לורכיה לוי"ו של "כדו", שאם הוא מקצר בו נמצא דמשמע [שמשמעו] "וכדי" [בחנם]. ולא ליכתוב [יכתוב] במשפט בו הוא מתירה להינשא "לאיתנסבא" שמא לא יכתוב בדיוק ויעשה רווח כלשהו בין האותיות דמשמע [שמשמעו] לא יתנסבא [תינשא], אלא יכתוב "להתנסבא" (בה"א ובלא יו"ד), שלא יהא מקום לטעות.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: בָּעֵינַן ״וְדֵן״, אוֹ לָא בָּעֵינַן ״וְדֵן״?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] לפסק ההלכה לגבי המחלוקת במשנה: האם בעינן [צריכים אנו] לכתוב "ודן", או לא בעינן [צריכים אנו] לכתוב "ודן"?

תָּא שְׁמַע, דְּאַתְקֵין רָבָא בְּגִיטֵּי: ״אֵיךְ פְּלָנְיָא בַּר פְּלָנְיָא פָּטַר וְתָרֵיךְ יַת פְּלוֹנִיתָא אִינְתְּתֵיהּ דַּהֲוַת אִינְתְּתֵיהּ מִן קָדַם דְּנָא מִיּוֹמָא דְּנַן וּלְעָלַם״, וְאִילּוּ ״וְדֵן״ לָא קָאָמַר.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], דאתקין [שהתקין] רבא בגיטי [בגיטין] את הנוסח: "איך פלניא בר פלניא [פלוני בן פלוני] פטר ותריך ית פלוניתא אינתתיה דהות אינתתיה מן קדם דנא מיומא דנן ולעלם [וגירש את פלונית אשתו שהיתה אשתו מלפני זה, מיום זה ולעולם], ואילו לשון "ודן" לא קאמר [אמר].

וּלְטַעֲמִיךְ, כּוּלְּהוּ מִי קָאָמַר? אֶלָּא בָּעֵינַן, הָכָא נַמִי בָּעֵינַן.

ותוהים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], כולהו מי קאמר [כל הלשונות האחרים האם אמר בנוסח זה]? אלא בעינן [צריכים אנו] שיכתוב אותם, ואם כן אפשר לומר כי הכא נמי [כאן גם כן] בענין "ודן" בעינן [צריכים אנו] לכתוב.

״מִיּוֹמָא דְּנַן״ – לְאַפּוּקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו;

ומדקדקים בהסברת לשון על הגט כמו שתיקן אותו רבא: "מיומא דנן" [מיום זה] כתוב בו כדי לאפוקי [להוציא] מדבריו של ר' יוסי, שאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו, ואין צורך לכתוב "מיום זה", ותיקן רבא שמכל מקום יכתבו נוסח זה.

״וּלְעָלַם״

ומה שתיקן רבא שצריך לכתוב "ולעלם" —