הֲרֵי גְּרוּשָׁה אֶצְלוֹ בִּזְנוּת! אֶלָּא בְּ״חוּץ״.

הרי גרושה היא אף אצלו, אצל אדם זה בזנות, שהרי לא התנה בעלה שאסורה לו אלא על ידי נישואין, אבל לגבי זנות לא התנה, ואם כן נאסרה עליו כגרושה, אף מצד גירושין שיש לה לגביו. מה שאין כן כאשר היא נחשבת אשת איש לגביו — לכל העולם הריהי מותרת לגמרי, ואין כאן "כל שכן"! אלא כוונתו של ר' עקיבא להקשות במקרה של "חוץ מפלוני

וְרַבִּי עֲקִיבָא, אִי ״חוּץ״ סְבִירָא לֵיהּ – לוֹתִיב ״חוּץ״, וְאִי ״עַל מְנָת״ סְבִירָא לֵיהּ – לוֹתִיב ״עַל מְנָת״!

". ושואלים: ור' עקיבא, אי [אם] "חוץ" סבירא ליה [סבור הוא] שר' אליעזר אמר שהתנאי היה בלשון "חוץ" לותיב [שיקשה] אם כן מ"חוץ", ואי [ואם] היה התנאי בלשון "על מנת" סבירא ליה [סבור הוא] אם כן לותיב [שיקשה] אם כן מ"על מנת", ולפי מה שהסברנו קושיה ראשונה של ר' עקיבא היא על לשון "על מנת", וקושיה שניה על לשון "חוץ"!

רַבִּי עֲקִיבָא שְׁמִיעַ לֵיהּ דְּאִיכָּא דְּאָמַר ״חוּץ״ וְאִיכָּא דְּאָמַר ״עַל מְנָת״; מַאן דַּאֲמַר ״חוּץ״ – הַאי פִּירְכָא, וּמַאן דַּאֲמַר ״עַל מְנָת״ – הַאי פִּירְכָא.

ומשיבים: ר' עקיבא שמיע ליה דאיכא דאמר [שמע שיש מי שאומר] את הדברים האלה בתנאי "חוץ" ואיכא דאמר [ויש מי שאומר] בתנאי של "על מנת", ולכן הקשה בשני המקרים, מאן דאמר [לדעת מי שאומר] "חוץ" — האי פירכא [זוהי הפירכה], ומאן דאמר [ולדעת מי שאומר] "על מנת" — האי פירכא [זוהי הפירכה].

וּמַאי פִּירְכָא? אִי נֵימָא אִיסּוּר כְּהוּנָּה שָׁאנֵי – הָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נַמִי מֵאִיסוּר כְּהוּנָּה קָא מָיְיתֵי לֵיהּ!

ושואלים לגוף הדברים: הרי אמר רבא שעל כל השיטות יש פירכה, ומאי פירכא [ומה הפירכה] על דברי ר' עקיבא הללו? אי נימא [אם נאמר] שהקושיה היא שאיסור כהונה שאני [שונה], ואין ללמוד ממנו לאיסור כללי כאשת איש — הא [הרי] ר' אליעזר נמי [גם כן] מאיסור כהונה קא מייתי ליה [מביא, למד, אותו], וכפי שמביא ר' יוחנן לעיל: "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (ויקרא כא, ז) אפילו לא נתגרשה אלא מאישה!

רָבָא, כְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם זָקֵן אֶחָד קָא מַתְנֵי.

ומשיבים: רבא, כר' ינאי משום זקן אחד קא מתני [היה שונה], שלא הביא לעיל ראיה מאיסורי כהונה, אלא ממה שנאמר "ויצאה... והיתה לאיש אחר" (דברים כד, ב) — אפילו הותרה לאיש אחד. ואם כן לשיטה זו יש להפריך את קושיית ר' עקיבא ולומר שאיסור כהונה שונה מדיני עריות.

אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אֵין מְשִׁיבִין אֶת הָאֲרִי לְאַחַר מִיתָה. לְמֵימְרָא, דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כְּוָותֵיהּ סְבִירָא לֵיהּ? וְהָא אִיהוּ נַמִי מִיפְרַךְ קָפָרֵיךְ!

שנינו בברייתא שאמר להן ר' יהושע: אין משיבין את הארי לאחר מיתה. ושואלים: למימרא [האם לומר] שר' יהושע כוותיה סבירא ליה [כמותו, כר' אליעזר, סבור הוא]? והא איהו נמי מיפרך קפריך [והרי הוא גם כן מקשה] על ר' אליעזר!

הָכִי קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי נַמִי אִית לִי פִּירְכָא, מִיהוּ בֵּין לְדִידִי בֵּין לְדִידְכוּ – אֵין מְשִׁיבִין אֶת הָאֲרִי לְאַחַר מִיתָה.

ומשיבים: הכי קאמר להו [כך אמר להם]: לדידי נמי אית [לי עצמי, לשיטתי גם כן יש] לי פירכא [פירכה] על ר' אליעזר, מיהו [מכל מקום] בין לדידי [לי, לשיטתי], בין לדידכו [לכם, לשיטתכם] אין משיבין את הארי לאחר מיתה.

וּמַאי פִּירְכָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ? דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מַקִּישׁ קוֹדְמֵי הֲוָיָה שְׁנִיָּה לְקוֹדְמֵי הֲוָיָה רִאשׁוֹנָה, מַה קּוֹדְמֵי הֲוָיָה רִאשׁוֹנָה דְּלָא אֲגִידָא בְּאִינִישׁ אַחֲרִינָא, אַף קוֹדְמֵי הֲוָיָה שְׁנִיָּה דְּלָא אֲגִידָא בְּאִינִישׁ אַחֲרִינָא.

ושואלים: ומאי [ומהי] אותה פירכא [פירכה] של ר' יהושע? — דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יהושע: הפסוק "ויצאה מביתו... והיתה לאיש אחר" (דברים כד, ב) מקיש [משווה] קודמי הויה שניה, כלומר, את מצבה של האשה קודם נישואיה השניים לקודמי הויה ראשונה, למצבה של האשה קודם נישואיה הראשונים, מה קודמי הויה ראשונה לפני שנישאה בפעם הראשונה, מדובר דלא אגידא באיניש אחרינא [שאינה קשורה באיש אחר], אף קודמי הויה שניה מדובר דלא אגידא באיניש אחרינא [שאינה קשורה באיש אחר], ואילו אשה זו שעל פי התנאי שבגט אינה מותרת לכל האנשים, עדיין היא קשורה בבעלה הראשון, ואם כן אינה יכולה להינשא לכל אדם.

גּוּפָא: מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בִּמְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִפְּלוֹנִי״, וְהָלְכָה וְנִישֵּׂאת לְאֶחָד מִן הַשּׁוּק וְנִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, שֶׁמּוּתֶּרֶת לְזֶה שֶּׁנֶּאֶסְרָה עָלָיו.

גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו קודם, מודה ר' אליעזר במגרש אשתו ואמר לה "הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני", והלכה ונישאת לאחד מן השוק ונתארמלה או נתגרשה, שמותרת לזה שנאסרה עליו.

הֵשִׁיב רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אֶלְעָזָר תְּשׁוּבָה לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁזֶּה אוֹסֵר וְזֶה מַתִּיר!

השיב ר' שמעון בר אלעזר תשובה לדברי ר' אליעזר: היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר, שהרי בעלה הראשון אסר אותה על אדם מסויים והבעל השני בפטירתו או בגירושיו הוא שמתיר אותה לאותו אדם!

וְלָא? וַהֲרֵי יְבָמָה, דְּבַעַל אוֹסֵר וְיָבָם מַתִּיר!

ותוהים על הקושיה: ולא? האמנם לא מצאנו דוגמה כזו? והרי יבמה, שבעל אוסר, שבגלל הבעל אסורה לכל העולם עד שתחלוץ ליבם או תתייבם, ויבם מתיר אותה, שאם התגרשה או נתאלמנה מן היבם — מותרת לכל אדם!

הָתָם יָבָם הוּא קָא אָסַר לָהּ, דְּאִי מִבַּעַל הָא שַׁרְיָא וְקַיְּימָא.

ומשיבים: התם [שם] היבם הוא קא אסר לה [שאוסר אותה], דאי [שאם] מחמת הבעל הא [הרי] היא שריא וקיימא [מותרת ועומדת], שאם לא היו לבעל אחים — היתה מותרת לכל אדם במות בעלה, אלא מפני שיש יבם הוא זה שאוסר אותה לאחרים, ומשום כך היבם גם מתיר אותה להם.

הֲרֵי נְדָרִים, דְּנוֹדֵר אוֹסֵר וְחָכָם מַתִּיר! הָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין חָכָם מַתִּיר כְּלוּם אֶלָּא בַּחֲרָטָה.

ומקשים: הרי יש נדרים, שהנודר אוסר וחכם מתיר לו! ומשיבים: הא [הרי] אמר ר' יוחנן: אין חכם מתיר כלום אלא בחרטה, כלומר, חכם איננו מתיר אלא כאשר הוא מוצא שהנודר התחרט, ובעצם בטל הנדר על ידי החרטה, ונמצא שלא החכם הוא זה שמתיר את הנדר.

הֲרֵי הֲפָרַת הַבַּעַל, דְּאִשָּׁה נוֹדֶרֶת וּבַעַל מֵיפֵר! הָתָם כִּדְרַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר רַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כָּל הַנּוֹדֶרֶת – עַל דַּעַת בַּעְלָהּ הִיא נוֹדֶרֶת.

ומקשים: הרי הפרת הבעל שמיפר את נדרי אשתו, אשה נודרת ואוסרת על עצמה ובעל מיפר! ומשיבים: התם [שם] יש לומר כפי שאמר רב פנחס משמיה [משמו] של רבא, שאמר רב פנחס משמיה [משמו] של רבא: כל הנודרת — על דעת בעלה היא נודרת, ואם כן, האיסור מתחילתו תלוי בבעל, ולכן יכול הוא גם להתיר.

נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְאָמַר: ״כְּרִיתוּת״ – דָּבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתוּת.

ועוד בפירוש הברייתא, נענה ר' אלעזר בן עזריה ואמר: הלא נאמר בתורה בהגדרתו של הגט "כריתות" — דבר הכורת ומנתק כל קשר בינו לבינה, הא [הרי] למדת שאין גט שכ זה, בו משועבדת עדיין האשה לתנאי שקבע הבעל, נחשב כריתות.

וְרַבָּנַן הַאי ״כְּרִיתוּת״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבָּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן״, ״עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ לְעוֹלָם״ – אֵין זֶה כְּרִיתוּת, שְׁלֹשִׁים יוֹם – הֲרֵי זֶה כְּרִיתוּת.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] שלא הקשו מכאן על ר' אליעזר, האי [לשון זו] של "כריתות" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בה], כיצד הם למדים אותה? ומשיבים: מיבעי להו לכדתניא [צריכים הם אותה לכפי ששנינו בברייתא]: האומר לאשה "הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין לעולם ", או "על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם" — אין זה כריתות, שהרי היא נשארת לעולם קשורה וכבולה על ידו, ולא נותק הקשר שביניהם. אבל אם אמר לה שלא תעשה כן שלשים יום — הרי זה כריתות. ונמצא איפוא שהם למדים מלשון "כריתות" שצריך שלא תישאר עליה חובה לעולם מפני הבעל.

וְאִידָךְ? מִ״כָּרֵת כְּרִיתוּת״ נָפְקָא. וְאִידָךְ? ״כָּרֵת כְּרִיתוּת״ לָא דָּרְשִׁי.

ושואלים: ואידך [והאחר] ר' אלעזר בן עזריה כיצד למד הוא דין זה? ומשיבים: מ"כרת כריתות" נפקא [יוצא הדבר], שהיה יכול לקרוא לגט "ספר כרת" וקרא לו "כריתות", ללמד שיש פה שני מיני כריתות. ושואלים: ואידך [והאחר חכמים] מה הם למדים מדיוק לשון זה? ומשיבים: את דיוק הלשון "כרת כריתות הם " לא דרשי [אינם דורשים].

אָמַר רָבָא: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן כָּל יְמֵי חַיַּי״ – אֵין זֶה כְּרִיתוּת, ״כָּל יְמֵי חַיֵּי פְלוֹנִי״ – הֲרֵי זֶה כְּרִיתוּת.

ובאותו ענין אמר רבא: אם אמר לאשה "הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי" — אין זה כריתות, שהרי היא נשארת קשורה בו כל ימי חייו. אבל אם אומר לה "כל ימי חיי פלוני" — הרי זה כריתות.

מַאי שְׁנָא ״חַיֵּי פְלוֹנִי״ – דְּדִלְמָא מָאֵית וּמְקַיְּימָא לֵיהּ לִתְנָאֵיהּ? ״חַיַּי״ דִּידֵיהּ נַמִי, דִּלְמָא מָאֵית וּמְקַיְּימָא לֵיהּ לִתְנָאֵיהּ!

ושואלים: מאי שנא [מה שונה] אם אמר לה "חיי פלוני" שחל הגט משום שדבר זה אינו אוסרה לעולם, דדלמא מאית ומקיימא ליה לתנאיה [ששמא ימות אותו פלוני ויתקיים תנאו] ואז תהיה חופשית לגמרי, "חיי" דידיה נמי [שלו גם כן], יש לומר: דלמא מאית ומקיימא ליה לתנאיה [שמא ימות ויתקיים תנאו]! ומדוע אין זה כריתות?

אֶלָּא אֵימָא: ״כָּל יְמֵי חַיַּיְכִי״ – אֵין זֶה כְּרִיתוּת, ״כָּל יְמֵי חַיַּי״ אוֹ ״חַיֵּי פְלוֹנִי״ – הֲרֵי זֶה כְּרִיתוּת.

אלא אימא [אמור כך]: שאם אומר לה שהיא אסורה "כל ימי חייכי" — אין זה כריתות, שהרי היא קשורה בו כל חייה, "כל ימי חיי" או "כל ימי חיי פלוני" — הרי זה כריתות, לפי שאפשר שייבטל התנאי בחייה.

בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: ״הַיּוֹם אִי אַתְּ אִשְׁתִּי וּלְמָחָר אַתְּ אִשְׁתִּי״, מַהוּ? תִּיבָּעֵי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, תִּיבָּעֵי לְרַבָּנַן;

בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: אם נתן הבעל לאשתו גט ואמר לה "היום אי [אין] את אשתי ולמחר את אשתי", מהו? ומעיר: תיבעי [תישאל] שאלה זו לשיטת ר' אליעזר, תיבעי [תישאל] לשיטת רבנן [חכמים].

תִּיבָּעֵי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָתָם – אֶלָּא דִּלְמַאן דְּקָא שָׁרֵי – קָא שָׁרֵי לְעוֹלָם, אֲבָל הָכָא לָא, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא?

ומבאר: תיבעי [תישאל] לשיטת ר' אליעזר: עד כאן לא שמענו כי קאמר [שאמר] ר' אליעזר התם [שם] שהגט כשר כשהגביל את יכולתה להינשא על ידי תנאו אלא באופן כזה של תנאי דלמאן דקא שרי [שלמי שהוא מתיר] אותה בגירושין — קא שרי [והוא מתיר] לעולם, אבל הכא [כאן] לא, שהרי אינו מתיר אותה אלא לזמן קצוב. או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה] וחל הגט מכל מקום.

תִּיבָּעֵי לְרַבָּנַן: עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם – אֶלָּא דְּלָא פְּסָקָהּ מִינֵּיהּ לְגַמְרֵי, אֲבָל הָכָא כֵּיוָן דִּפְסָקָהּ – פְּסָקָהּ?

וכן, תיבעי לרבנן [תישאל השאלה לדעת חכמים]: עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [אמרו חכמים שם] שאין זו כריתות אלא משום שלא פסקה מיניה [ניתק אותה ממנו] לגמרי, שהרי קבע תנאי לגבי אדם מסויים שלא תוכל להינשא לו לעולם. אבל הכא [כאן] כיון דפסקה [שניתקה] ממנו ואף אם עשה זאת לזמן מוגבל — לגמרי פסקה [ניתקה] והרי זה גט גמור.

בָּתַר דְּבָעֲיָא הֲדַר פְּשָׁטָהּ:

ומוסיפים: בתר דבעיא הדר פשטה [אחר ששאל רבא את השאלה חזר, ופתרה בעצמו]: