שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר לְכָל אָדָם חוּץ מֵאוֹתוֹ הָאִישׁ, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.

שר' אליעזר מתיר אותה לכל אדם חוץ מאותו האיש שעליו התנה, וחכמים אוסרים עליה להינשא, לפי שלדעתם גט זה אינו כשר.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? מִידֵּי דַּהֲוָה אַכָּל תְּנָאֵי דְּעָלְמָא. וְרַבָּנַן? כָּל תְּנָאֵי דְּעָלְמָא לָא שִׁיֵּיר לֵיהּ בְּגֵט, הָכָא שִׁיֵּיר לָהּ בְּגֵט.

ומבררים במה נחלקו ר' אליעזר וחכמים לדעת ר' יוסי בר' יהודה: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר? — תנאי זה הריהו מידי דהוה אכל [כמו שהוא בכל] תנאי דעלמא [סתם], שרשאי להתנות בהם את הגירושין והגט כשר. ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים? — בכל תנאי דעלמא [סתם] לא שייר ליה [אינו משייר לו] בגט עצמו, ואין התנאים שמתנה נוגעים לעצם הגירושין, הכא [כאן] התנאי שייר ליה [משייר] בגט עצמו, שגירושה וניתוקה ממנו אינם שלמים, ולכן הגט פסול בתנאי שכזה.

וּמַתְנִיתִין דְּאוֹקִימְנָא בְּ״חוּץ״, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר?

ושואלים עוד: ומתניתין דאוקימנא [ומשנתנו שהעמדנו] את מובנה שאומר לה הבעל: "הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני", מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר שמכשיר את הגט? והרי אין כאן כריתות!

אָמַר רַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם זָקֵן אֶחָד: אָמַר קְרָא: ״וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר״, אֲפִילּוּ לֹא הִתִּירָהּ אֶלָּא לְאִישׁ אַחֵר – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת. וְרַבָּנַן אָמְרִי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַאי ״אִישׁ״ – לְכָל אִישׁ וְאִישׁ.

אמר ר' ינאי משום (בשם) זקן אחד: אמר קרא [הכתוב] בפרשת גירושין: "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" (דברים כד, ב), ללמדנו שאפילו אם לא התירה אלא לאיש אחר מסויים בלבד — הרי זו מגורשת. ורבנן אמרי טעמא [וחכמים אומרים, ביחס לטעם] של ר' אליעזר: האי [זה] שכתוב "איש אחר "אין כוונתו איש אחד, אלא — לכל איש ואיש.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר, טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵהָכָא: ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ״ – אֲפִילּוּ לֹא נִתְגָּרְשָׁה אֶלָּא מֵאִישָׁהּ – נִפְסְלָה מִן הַכְּהוּנָּה, אַלְמָא הָוֵי גִּיטָּא.

ור' יוחנן אמר, טעמא [הטעם] של ר' אליעזר מהכא [מכאן], ממה שנאמר בכהנים: "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (ויקרא כא, ז), ללמדנו: אפילו לא נתגרשה אלא מאישה אף שלא הותרה באותו גט לאחרים — נפסלה מן הכהונה, אלמא הוי גיטא [מכאן שגט הוא], וכל שכן גט שבו הותרה לכולם חוץ מאדם אחד.

וְרַבָּנַן? אִיסּוּר כְּהוּנָּה שָׁאנֵי.

ושואלים: ורבנן וחכמים] מה הם משיבים על כך? ומשיבים: איסור כהונה שאני [שונה] שאמנם לענין דיני כהונה היא נאסרת כגרושה, אבל אין גט זה נחשב כגט כשר.

בָּעֵי רַבִּי אַבָּא: בְּקִידּוּשִׁין הֵיאָךְ? תִּיבָּעֵי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, תִּיבָּעֵי לְרַבָּנַן;

בעי [שאל] ר' אבא: אם התנה תנאי כזה בקידושין, שאמר שהיא נאסרת בקידושין אלא לכל אדם חוץ מפלוני, היאך (איך) יהיה הדין? וצדדי השאלה: תיבעי [תישאל] השאלה לדעת ר' אליעזר, תיבעי [תישאל] לדעת רבנן [חכמים].

תִּיבָּעֵי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָכָא – אֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיבִי קְרָאֵי, אֲבָל הָתָם קִנְיָן מַעַלְיָא בָּעֵינַן, אוֹ דִּלְמָא ״וְיָצְאָה…וְהָיְתָה״?

ומפרטים: תיבעי [תישאל] לדעת ר' אליעזר, שאפשר לומר: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' אליעזר הכא [כאן] להכשיר בגירושין כאלה, אלא משום דכתיבי קראי [שנאמרו כתובים] שמהם למדים (כדעת ר' ינאי או ר' יוחנן) שגט כזה נחשב לגט. אבל התם [שם], בקידושין, קנין מעליא בעינן [מעולה אנחנו צריכים] ואם משייר בקדושין ואינו אוסרה לכל אדם — אין זה קנין מעולה. או דלמא [שמא] יש להתבסס על הגזירה השווה "ויצאה... והיתה" ("ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר". דברים כד, ב) ולפיה משווים דיני הגירושין לדיני הקידושין, וכשם שבגירושין תנאי כזה כשר לר' אליעזר — אף בקידושין יהיה כשר.

תִּיבָּעֵי לְרַבָּנַן: עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָכָא – אֶלָּא דְּבָעֵינַן כְּרִיתוּת וְלֵיכָּא, אֲבָל הָתָם קִנְיָן כָּל דְּהוּ, אוֹ דִּלְמָא ״וְיָצְאָה…וְהָיְתָה״?

וכן תיבעי [תישאל] השאלה לדעת רבנן [חכמים]: עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן הכא [אמרו חכמים כאן] ואסרו בגט זה אלא משום דבעינן [שאנו צריכים] שתהא בגט כריתות, הפסק גמור בין האיש לאשתו, וליכא [ואין כאן], אבל התם [שם], בקידושין, קנין כל דהו [שהוא] מספיק. או דלמא [שמא] כיון שנאמר "ויצאה... והיתה" הרי מה שאינו כשר בגירושין אינו כשר גם בקידושין.

לְבָתַר דְּאִיבַּעֲיָא לֵיהּ הֲדַר פְּשָׁטָהּ: בֵּין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּין לְרַבָּנַן, בָּעֵינַן ״וְיָצְאָה…וְהָיְתָה״.

לבתר דאיבעיא ליה [לאחר שנשאלה לו השאלה], הדר פשטה [חזר ופתר אותה] כך: בין לר' אליעזר בין לרבנן [לחכמים] בעינן [צריכים אנו] שיתקיים "ויצאה... והיתה" וכמחלוקתם בגט כן חולקים גם בקידושין.

אֲמַר אַבַּיֵי: אִם תִּמְצָא לוֹמַר אִיתָא לִדְרַבִּי אַבָּא,

אמר אביי: אם תמצא לומר כי איתא [יש לקבל] להלכה את דברי ר' אבא, ודין הקידושין כדין הגירושין, הרי לשיטת ר' אליעזר אם

בָּא רְאוּבֵן וְקִידְּשָׁהּ חוּץ מִשִּׁמְעוֹן, וּבָא שִׁמְעוֹן וְקִידְּשָׁהּ חוּץ מֵרְאוּבֵן, וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם – מִתְיַבֶּמֶת לְלֵוִי, וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים,

בא ראובן לאישה וקידשה חוץ משמעון אחיו, שהתנה שקידושיו אינם אוסרים אותה על שמעון, ובא שמעון אחיו וקידשה חוץ מראובן, ומתו שניהם בלא בנים — הרי זו מתיבמת ללוי אחיהם, ואין אני קורא בה "אשת שני מתים", שאמרו חכמים שאשה שמת בעלה ונזקקה ליבום, ועמד אחד מאחיו וקידשה, ומת גם הוא — אסורה על האח השלישי, לפי שהתורה אמרה "אשת המת", ואשה זו — אשת שני מתים היא.

מַאי טַעְמָא? קִידּוּשֵׁי דִּרְאוּבֵן אַהֲנוּ, קִידּוּשֵׁי דְּשִׁמְעוֹן לָא אַהֲנוּ.

מאי טעמא [מה טעם] אינה נחשבת במקרה זה אשת שני מתים? — קידושי [קידושין] של ראובן אמנם אהנו [הועילו] וחלו בה, אבל קידושי [קידושין] של שמעון לא אהנו [הועילו] כלל, שהרי לא אסרה בקידושיו על כל אדם יותר משאסרה כבר ראובן בקידושיו.

וְאֶלָּא אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ? כְּגוֹן שֶׁבָּא רְאוּבֵן וְקִידְּשָׁהּ חוּץ מִשִּׁמְעוֹן, וּבָא שִׁמְעוֹן וְקִידְּשָׁהּ סְתָם, דְּקִידּוּשֵׁי רְאוּבֵן אַהֲנוּ לְמֵיסְרָא אַעָלְמָא, וְקִידּוּשֵׁי דְּשִׁמְעוֹן אַהֲנוּ לְמֵיסְרָא אַרְאוּבֵן.

ושואלים: ואלא אשת שני מתים היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה] במקרה שדיבר עליו ר' אבא? ומשיבים: כגון שבא ראובן וקידשה חוץ משמעון, ובא שמעון וקידשה סתם, דקידושי [שקידושין] של ראובן אהנו למיסרא אעלמא [הועילו לאסור אותה על הכל] חוץ משמעון, וקידושי [וקידושין] של שמעון אהנו למיסרא [הועילו לאסור אותה] על ראובן, וחלו איפוא הקידושין של שני האחים, ואם מתו שניהם — אסורה להתייבם לאח השלישי משום "אשת שני מתים".

בָּעֵי אַבַּיֵי: אָמַר לָהּ ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מֵרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן״, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ ״לִרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן״, מַהוּ?

בעי [שאל] אביי: אמר לה לאשה שמגרש אותה "הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון", וחזר ואמר לה "הרי את מותרת לראובן ושמעון", מהו הדין?

מִי אָמְרִינַן מַאי דַּאֲסַר שְׁרָא, אוֹ דִּלְמָא מַאי דַּאֲסַר שְׁרָא וּמַאי דִּשְׁרָא אֲסַר? אִם תִּמְצָא לוֹמַר

מי אמרינן [האם אנו אומרים] מאי [מה] שאסר קודם שרא [התיר] עכשיו ומותרת לכל, או דלמא [שמא] מאי [מה] שאסר קודם שרא [התיר] שמותרת לראובן ושמעון, ומאי דשרא [ומה שהתיר] אסר, וכוונתו שאסורה לכל אדם חוץ מראובן ושמעון? אם תמצא לומר