דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת,

שבית שמאי סברי [סבורים]: פעמים אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולכן אף שראוה שנבעלה אין אומרים שבעל אותה לשם קידושין שהרי זה עתה נתגרשו, אלא אומרים אנו שבא עליה לשם זנות בלבד. ולכן אינו צריך לתת לה גט שני.

וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: אֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. אֲבָל לֹא רָאוּהָ שֶׁנִּבְעֲלָה – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי.

ובית הלל סברי [סבורים]: אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובוודאי לשם קידושין בעל, וצריך לחזור ולתת לה גט. אבל אם לא ראוה שנבעלה, אף שלנה עמו בפונדק — דברי הכל אינה צריכה הימנו גט שני, שאין אנו חוששים שנבעלה.

תְּנַן: וּמוֹדִים בְּנִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵירוּסִין – שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי, שֶׁאֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ; וְאִי בְּשֶׁרָאוּהָ שֶׁנִּבְעֲלָה, מַה לִּי מִן הָאֵירוּסִין וּמַה לִּי מִן הַנִּשּׂוּאִין!

על העמדה זאת של המשנה מקשים: תנן [שנינו במשנה]: ומודים בית הלל בנתגרשה מן האירוסין — שאינה צריכה הימנו גט שני, לפי שאין לבו גס בה. ואי [ואם] מדובר במשנה בשראוה שנבעלה, מה לי מן האירוסין ומה לי מן הנשואין? הרי ראוה שנבעלה!

אֶלָּא מַתְנִיתִין בְּשֶׁלֹּא רָאוּהָ שֶׁנִּבְעֲלָה, וְרַבִּי יוֹחָנָן דַּאֲמַר כִּי הַאי תַּנָּא; דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל שֶׁלֹּא רָאוּהָ שֶׁנִּבְעֲלָה – שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי,

אלא יש לומר כי מתניתין [משנתנו] באמת מדברת בשלא ראוה שנבעלה, ור' יוחנן שאמר כי האי תנא [כדעת תנא זה] אמר, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על אשה זו שלא ראוה שנבעלה, שהכל מודים שאינה צריכה הימנו גט שני,

עַל מָה נֶחְלְקוּ? עַל שֶׁרָאוּהָ שֶׁנִּבְעֲלָה, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת.

על מה נחלקו? על שראוה שנבעלה, שבית שמאי אומרים: אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובית הלל אומרים: אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ור' שמעון בן אלעזר חולק על משנתנו.

וּמַתְנִיתִין, דְּאוֹקִימְנָא בְּלֹא רָאוּהָ שֶׁנִּבְעֲלָה, בְּמַאי פְּלִיגִי? דְּאִיכָּא עֵדֵי יִחוּד וְלֵיכָּא עֵדֵי בִּיאָה,

ושואלים: ומתניתין דאוקימנא [ומשנתנו שהעמדנו אותה] במקרה שלא ראוה שנבעלה, במאי פליגי [במה הם חלוקים]? ומשיבים: במקרה דאיכא [שיש] עדי יחוד שמעידים שנתייחדו בחדר אחד, וליכא [ואין] עדי ביאה,

בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: לָא אָמְרִינַן הֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד וְהֵן הֵן עֵדֵי בִּיאָה, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: אָמְרִינַן הֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד וְהֵן הֵן עֵדֵי בִּיאָה,

בית שמאי סברי [סבורים]: לא אמרינן [אין אנו אומרים] הן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה, אלא אף שהעדים מעידים שהתייחדו אין זאת אומרת שבא עליה. ובית הלל סברי [סבורים]: אמרינן [אומרים אנו] הן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה ומניחים שבוודאי בא עליה, ולכן צריכה ממנו גט שני.

וּמוֹדִים בְּנִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵירוּסִין – שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי, דְּכֵיוָן דְּאֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ, לָא אָמְרִינַן הֵן הֵן עֵדֵי בִּיאָה.

ומודים בית הלל בנתגרשה מן האירוסין — שאינה צריכה הימנו גט שני, אף אם נתייחד עימה, שכיון שאין לבו גס בה. לא אמרינן [אין אנו אומרים] הן הן עדי ביאה.

וּמִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וְאוֹקִימְנָא לְמַתְנִיתִין בְּשֶׁלֹּא רָאוּהָ שֶׁנִּבְעֲלָה! אֲמוֹרָאֵי נִינְהוּ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] שאין בית הלל מצריכים גט שני אלא במקרה שראוה שנבעלה? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: הלכה בכל מקום כסתם משנה, ואוקימנא למתניתין [והעמדנו את משנתנו] שמדובר בה בשלא ראוה שנבעלה, וכיצד פוסק ר' יוחנן שלא כמשנה! ומשיבים: אמוראי נינהו [אמוראים הם שנחלקו בדבר] ואליבא [ולפי שיטת] ר' יוחנן, שיש מהם הסבורים שאין ר' יוחנן פוסק בכל מקום כסתם משנה.

מתני׳ כְּנָסָהּ בְּגֵט קֵרֵחַ – תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ.

אשה שכנסה ונשאה בעלה השני על סמך גירושיה מבעלה הראשון בגט קרח, שהוא גט מקושר שאין בו עדים די הצורך, וכפי שיבואר להלן — תצא מזה ומזה בין מבעל ראשון בין משני שנישאה לו על סמך גט זה, וכל הדרכים האלו של קנסות שקונסים אשת איש שנישאה לאחר, שנימנו למעלה, קיימים בה.

גֵּט קֵרֵחַ – הַכֹּל מַשְׁלִימִין עָלָיו, דִּבְרֵי בֶּן נַנָּס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין מַשְׁלִימִין עָלָיו אֶלָּא קְרוֹבִים הָרְאוּיִין לְהָעִיד בְּמָקוֹם אַחֵר.

גט קרח — הכל משלימין עליו, כלומר, כל אדם, אפילו פסול לעדות, רשאי לחתום עליו כתוספת לעדים העיקריים על מנת שלא יישאר קרח, אלו דברי בן ננס. ר' עקיבא אומר: לא הכל רשאים ואין פסולי עדות משלימין עליו אלא אם כן היו אלה קרובים, הראויין (כשרים) להעיד במקום אחר. שהתיר להשלים בעדים הפסולים רק מפני קירבתם, אבל מכל מקום צריכים הם להיות אנשים כשרים הראויים להעיד.

וְאֵיזֶהוּ גֵּט קֵרֵחַ? כָּל שֶׁקְּשָׁרָיו מְרוּבִּין מֵעֵדָיו.

ואיזהו גט קרח? — שהיו עושים לעיתים "גט מקושר", שהוא גט (או שטר אחר) שמקפלים אותו ותופרים כל קפל, ועדים, מרובים יותר על שני העדים הנצרכים לשטר, חותמים על כל קשר. וגט קרח הוא כל שקשריו מרובין מעדיו, שיש בו חלקים קשורים שאין עליהם חתימות עדים.

גמ׳ מַאי טַעֲמָא דְּגֵט קֵרֵחַ? גְּזֵירָה מִשּׁוּם ״כּוּלְּכֶם״.

שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של גט קרח, מדוע נפסל גט זה, שהרי יש בו די עדים המעידים על אמיתותו! ומשיבים: גזירה משום מי שאמר "כולכם חתמו "ואז אין הגט כשר אלא אם כן חתמו כולם. ומי שעשה גט מקושר מן הסתם רוצה שיחתמו על כל קשר וקשר שבו, ויש לחשוש שמא ציווה "כולכם חתמו", וכיון שלא עשו כן הרי זה כאילו לא התקיים התנאי.

״גֵּט קֵרֵחַ הַכֹּל מַשְׁלִימִין עָלָיו״.

שנינו במשנה שבן ננס סבור כי גט קרח — הכל משלימין עליו ור' עקיבא מכשיר עדים שפסולים מחמת קירבה בלבד.

וְרַבִּי עֲקִיבָא, עֶבֶד מַאי טַעְמָא לָא? דְּאָתוּ לְמֵימַר כָּשֵׁר לְעֵדוּת. קָרוֹב נַמִי אָתוּ לְמֵימַר כָּשֵׁר לְעֵדוּת!

ושואלים: ור' עקיבא, עבד שפסול מאי טעמא [מה טעם] לא הכשיר בו, וכפי שמפורש להלן? ומשיבים: מחשש דאתו למימר [שיבואו לומר] שכיון שעשאוהו עד הרי הוא כשר לעדות בכל מקום, ויש לחשוש שישתמשו בו כעד של ממש במקום אחר. ומקשים: אם כן, קרוב נמי אתו למימר [גם כן יבואו לומר] שהוא כשר לעדות לקרובו גם במקום בו נצרכת עדות של ממש!

אֶלָּא, עֶבֶד הַיְינוּ טַעְמָא – דְּדִלְמָא אָתוּ לְאַסּוּקֵיהּ לְיוֹחֲסִין.

אלא יש להסביר באופן אחר: עבד היינו טעמא [זהו הטעם] שפסול — דדלמא אתו לאסוקיה [שמא יבואו להעלות אותו] ליוחסין, שיאמרו: כיון שראו שחתם על גט, מן הסתם אדם מישראל הוא.

גַּזְלָן דְּבַר יוֹחָסִין הוּא לִיתַּכְשַׁר! אַלָּמָּה תְּנַן, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין מַשְׁלִימִין עָלָיו אֶלָּא קְרוֹבִים הָרְאוּיִין לְהָעִיד בְּמָקוֹם אַחֵר; קָרוֹב אִין, גַּזְלָן לָא!

ושואלים: אם זו היא סיבת הפסול, אם כן גזלן דבר [שבן] יוחסין הוא שלענין יוחסין אין בו פסול ליתכשר [שיהיה כשר] להשלים בו חתימות של גט מקושר, גם לדברי ר' עקיבא! אלמה תנן [ומפני מה שנינו במשנה] שר' עקיבא אומר: אין משלימין עליו אלא קרובים הראויין להעיד במקום אחר, ונדייק מכאן: קרוב — אין [כן], גזלן — לא!

אֶלָּא, עֶבֶד הַיְינוּ טַעְמָא – דְּאָתוּ לְמֵימַר שִׁחְרוּרֵי שַׁחְרְרֵיהּ, גַּזְלָן נַמִי אָתוּ לְמֵימַר תְּשׁוּבָה עֲבַד; קָרוֹב מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? קָרוֹב, כּוּלֵּי עָלְמָא יָדְעִי דְּקָרוֹב הוּא.

אלא, עבד היינו טעמא [זהו הטעם] שפסול — משום דאתו למימר [שיבואו לומר]: שחרורי שחרריה [שיחרר אותו] וחתם משום שהוא עתה כאחד מישראל. ושואלים: אם זו היא סיבת הפסול, אם כן גזלן נמי אתו למימר [גם כן יבואו לומר] כי תשובה עבד [עשה] ויכשירו אותו להעיד, ולכן פוסל ר' עקיבא אותם גם כאן. אבל קרוב מאי איכא למימר [מה יש לומר], מה יש לחשוש בו? ומשיבים: קרוב כולי עלמא ידעי [הכל יודעים] שקרוב הוא ואין לחשוש שמא יכשירוהו להעיד לקרוביו.

אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבָּה בַּר שְׁאֵילְתָא אָמַר רַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: גֵּט קֵרֵחַ – קְשָׁרָיו שִׁבְעָה וְעֵדָיו שִׁשָּׁה, שִׁשָּׁה וְעֵדָיו חֲמִשָּׁה, חֲמִשָּׁה וְעֵדָיו אַרְבָּעָה, אַרְבָּעָה וְעֵדָיו שְׁלֹשָׁה – עַד כָּאן מַחֲלוֹקֶת בֶּן נַנָּס וְרַבִּי עֲקִיבָא; אֲבָל קְשָׁרָיו שְׁלֹשָׁה וְעֵדָיו שְׁנַיִם – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין מַשְׁלִימִין עָלָיו אֶלָּא קָרוֹב.

אמר ר' זירא אמר רבה בר שאילתא אמר רב המנונא סבא [הזקן] אמר רב אדא בר אהבה: גט קרח שהיו קשריו מרובים מעדיו, הוא כגון שהיו קשריו שבעה ועדיו ששה או קשריו ששה ועדיו חמשה, או קשריו חמשה ועדיו ארבעה, או קשריו ארבעה ועדיו שלשה — עד כאן, כלומר, במקרים כגון אלו, מחלוקת בן ננס ור' עקיבא. אבל אם היו קשריו שלשה ועדיו שנים — דברי הכל וגם בן ננס מודה שאין משלימים עליו אלא קרוב ולא פסול גמור.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבָּה בַּר שְׁאֵילְתָא: מִכְּדִי כָּל שְׁלֹשָׁה בִּמְקוּשָּׁר כִּשְׁנַיִם בְּפָשׁוּט דָּמֵי, מָה הָתָם קָרוֹב לָא, אַף הָכָא נַמִי קָרוֹב לָא!

אמר ליה [לו] ר' זירא לרבה בר שאילתא: מכדי [הלא] כל שלשה עדים במקושר כשנים בגט פשוט דמי [נחשבים], שאמרו חכמים שבגט מקושר צריך לפחות שלושה עדים, מה התם [שם] בגט פשוט קרוב לא יעיד כאחד משני העדים, אף הכא נמי [כאן גם כן] קרוב לא יעיד כחלק מן העדות העיקרית!

אֲמַר לֵיהּ: אַף לְדִידִי קַשְׁיָא לִי וּשְׁאִילְתֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא, וְרַב הַמְנוּנָא לְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, וַאֲמַר לֵיהּ: הַנַּח לִשְׁלֹשָׁה בִּמְקוּשָּׁר, דְּלָאו דְּאוֹרַיְיתָא.

אמר ליה [לו] רבה בר שאילתא: אף לדידי קשיא [לי היתה קשה] לי שאלה זו ושאילתיה [ושאלתי אותה שאלה] לרב המנונא, ורב המנונא שאל אותה לרב אדא בר אהבה שהוא בעל שמועה זו, ואמר ליה [לו]: הנח לשלשה במקושר, דלאו דאורייתא [שאינו מן התורה], שהדין שצריך שיחתמו לפחות שלושה עדים על גט מקושר אינו מן התורה כחתימת שני עדים על גט אחר, משום כך אין מקפידים אם העד השלישי אינו עד כשר לגמרי.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: גֵּט קֵרֵחַ – קְשָׁרָיו שִׁבְעָה וְעֵדָיו שִׁשָּׁה, שִׁשָּׁה וְעֵדָיו חֲמִשָּׁה, חֲמִשָּׁה וְעֵדָיו אַרְבָּעָה, אַרְבָּעָה וְעֵדָיו שְׁלֹשָׁה – עַד כָּאן מַחֲלוֹקֶת בֶּן נַנָּס וְרַבִּי עֲקִיבָא.

ומעירים תניא נמי הכי [ושנויה ברייתא גם כן כך] כשיטת רב אדא בר אהבה: גט קרח — קשריו שבעה ועדיו ששה, ששה ועדיו חמשה, חמשה ועדיו ארבעה, ארבעה ועדיו שלשה — עד כאן מחלוקת בן ננס ור' עקיבא.

הִשְׁלִים עָלָיו עֶבֶד – בֶּן נַנָּס אוֹמֵר: הַוָּלָד כָּשֵׁר, וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַוָּלָד מַמְזֵר; אֲבָל קְשָׁרָיו שְׁלֹשָׁה וְעֵדָיו שְׁנַיִם – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין מַשְׁלִימִין עָלָיו אֶלָּא קָרוֹב.

השלים עליו עבד בחתימה נוספת ונישאה האשה לאחר על סמך גט זה, בן ננס אומר: הולד מן הבעל השני כשר, ור' עקיבא אומר: הולד ממזר. אבל קשריו אם היו שלשה ועדיו שנים — דברי הכל אין משלימין עליו אלא קרוב.

רַב יוֹסֵף מַתְנֵי: כָּשֵׁר. וְהָתַנְיָא: קָרוֹב! אֲמַר רַב פַּפָּא, תְּנֵי: כָּשֵׁר.

רב יוסף מתני [היה שונה כאן] במקום "אין משלימים עליו אלא קרוב", ש"אין משלימים עליו אלא כשר". ומקשים והתניא [והרי שנינו בברייתא במפורש]: קרוב! אמר רב פפא, תני [שנה] ותקן שם: כשר.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא הוּכְשְׁרוּ בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד קָרוֹב בִּלְבַד, אֲבָל תְּרֵי לָא, דִּלְמָא אָתֵי לְקַיּוּמֵי בִּתְרֵי קְרוֹבִים וְחַד כָּשֵׁר.

אמר ר' יוחנן: לא הוכשרו בו בגט מקושר להשלים חתימות כמספר הקשרים אלא עד אחד קרוב בלבד, אבל תרי [שניים] לא, ומדוע? דלמא אתי לקיומי בתרי [שמא יבואו לקיים בשני] עדים קרובים וחד [ואחד] כשר, שאולי יהא פקפוק על גט זה, ויצטרכו לקיים את השטר, ובית הדין אינם יודעים מי הם העדים, ויאמתו חתימת שניים מן הקרובים ועד אחר שהיה כשר, ונמצא שקיימו את הגט על פי עדים פסולים. אבל אם היה בו רק עד קרוב אחד, כיון שמקיימים אותו על פי שלושה — יהיו שניים מהם לפחות כשרים.

אֲמַר רַב אַשִׁי: מַתְנִיתָא נַמִי דַּיְקָא,

אמר רב אשי: מתניתא נמי דיקא [הברייתא גם כן מדוייקת כשיטה זו],