זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב אֶלָּא לְשֵׁם סַנְטָר שֶׁבָּעִיר – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת.

זו דברי ר' מאיר שמקפיד על שלום מלכות בגט, אבל חכמים אומרים: אפילו לא כתב תאריך בגט אלא לשם, על פי זמן שררתו של סנטר (ממונה על שמירה) שבעיר — הרי זו מגורשת, שאין כל חשיבות לשם מי נכתב התאריך.

הַהוּא גִּיטָּא דַּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ לְשֵׁם אִיסְטַנְדְרָא דְּבַשְׂכָּר, שְׁלָחָהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה: כִּי הַאי גַּוְונָא מַאי?

מסופר: ההוא גיטא דהוה כתיב ביה [גט אחד שהיה כתוב בו] לשם איסטנדרא [המושל] של העיר בשכר שנקבו את התאריך הכתוב בו לפי זמן הממשלה שלו, שלחה את הבעיה הזו רב נחמן בר רב חסדא לקמיה [לפני] רבה: כי האי גוונא מאי [כגון זה מה] הדין?

שְׁלַח לֵיהּ: בְּהָא אֲפִילּוּ רַבִּי מֵאִיר מוֹדֵי; מַאי טַעְמָא? מֵאוֹתָהּ מַלְכוּת הוּא.

שלח ליה [לו] כתשובה: בהא [בזו] אפילו ר' מאיר מודי [מודה] שהגט כשר, מאי טעמא [מה הטעם]? — מאותה מלכות הוא, ואין מושל המלכות מקפיד בדבר זה.

וּמַאי שְׁנָא מִסַּנְטָר שֶׁבָּעִיר? הָתָם זִילָא לְהוּ מִילְּתָא, הָכָא שְׁבִיחָא לְהוּ מִילְּתָא.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] הדבר מסנטר שבעיר? ומשיבים: התם זילא להו מילתא [שם מזולזל להם הדבר] שכותב לשם פקיד קטן, הכא שביחא להו מילתא [כאן משובח להם הדבר] שהוא כותב לשמו של מושל חשוב.

אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: הַוָּלָד כָּשֵׁר; וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר, שֶׁאִם שִׁינָּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ – שֶׁהַוָּלָד מַמְזֵר.

אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב משנתנו זו דברי ר' מאיר היא, שהוא מחמיר בגט זה וסבור שהוולד ממזר, אבל חכמים אומרים: הולד כשר. ומודים חכמים לר' מאיר, שאם שינה בגט את שמו או את שמה, או את שם עירו או את שם עירה — שהולד ממזר.

אָמַר רַב אַשִׁי, אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא: שִׁינָּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ – תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ.

אמר רב אשי, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] דבר זה. ששנינו במשנתנו: שינה שמו ושמה, שם עירו ושם עירה ונישאה לאחר על פי גט זה — תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו של קנסות שקונסים אשת איש שנישאה לאחר, שנימנו למעלה, קיימים בה.

הָא מַאן קָתָנֵי לָהּ? אִילֵימָא רַבִּי מֵאִיר, לִיעָרְבִינְהוּ וְלִיתְנִינְהוּ! אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ רַבָּנַן, שְׁמַע מִינָּהּ.

ויש לברר הא מאן קתני לה [הלכה זו מי שנה אותה]? אילימא [אם תאמר] שר' מאיר הוא ששנה אותה — אם כן ליערבינהו וליתנינהו [שיערב וישנה את הדברים] גם בשינוי מלכות וגם בשינוי שם, כהלכה אחת! אלא שמע מינה [למד מכאן] שזו היא שיטת רבנן [חכמים]. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא, שעד כאן הובאו במשנתנו דברי ר' מאיר, ומכאן הוסיפו את דברי חכמים בשינוי עיקרי כזה שאף לדעתם פוסל את הגט.

״כָּל עֲרָיוֹת שֶׁאָמְרוּ״ כו׳. נִישְּׂאוּ אִין, זִינּוּ לָא.

שנינו במשנה: כל עריות שאמרו שהן מותרות שנישאו צרותיהן לאחרים, ונתברר שלא היו בגדר צרת ערווה — הרי אלו יוצאות מבעליהן וכו'. ומעירים: יש לדייק בלשון המשנה שדווקא אם נישאו — אין [כן] חלים עליהן דינים אלה, אבל אם זינו אותן צרות, שנתברר שהיו זקוקות ליבם — לא, שאין חלים עליהן קנסות אלה.

לֵימָא תֶּיהֱוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב הַמְנוּנָא, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁזִּינְּתָה – אֲסוּרָה לִיבָמָהּ?

לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על שיטת רב המנונא, שאמר רב המנונא: שומרת יבם (מצפה ליבם) שזינתה שכיון שהיתה זקוקה ליבום הריהי כעין אשת איש שזנתה תחת בעלה ואסורה ליבמה!?

לָא, נִישְּׂאוּ וְהוּא הַדִּין לְזִינּוּ, וְהַאי דְּקָתָנֵי נִישְּׂאוּ – לִישָּׁנָא מַעַלְיָא נָקַט.

ודוחים: לא, אין מכאן הוכחה, שכן אפשר לומר כך במשנה: נישאו — והוא הדין לזינו, והאי דקתני [וזה ששנה] נישאו — לישנא מעליא נקט [לשון מעולה, נקיה, תפס] ולא רצה לדבר על זנות.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: נִישְּׂאוּ וְהוּא הַדִּין לְזִינּוּ.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שמועה זו באופן אחר: מה שאמרו במשנה שצרת ערווה שנישאת ונתברר שהיתה הערווה איילונית שקונסים אותה — נישאו והוא הדין לזינו.

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁזִּינְּתָה – אֲסוּרָה לִיבָמָהּ?

ושואלים: לימא [האם נאמר] שדבר זה מסייע ליה [לו] לרב המנונא, שאמר רב המנונא: שומרת יבם שזינתה — אסורה ליבמה!?

לָא, נִישְּׂאוּ דַּוְוקָא, מִשּׁוּם דְּמִיחַלְפָא בְּאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם.

ודוחים: לא, נישאו דווקא הן שאסורות משום דמיחלפא [שמתחלפת] היבמה באשה שהלך בעלה למדינת הים ונישאה לאחר, שאז ודאי אסורה לראשון ולשני, וכיוצא בה גזרו ביבמה שנישאה. אבל בזנות, שאין הדברים דומים — אין לגזור.

״הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ״ כו׳. וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמַעִינַן בְּהַךְ קַמַּיְיתָא, מִשּׁוּם דְּלָא אִיקַּיַּים מִצְוַת יִבּוּם,

שנינו במשנה הכונס את יבמתו ונמצא שהיתה איילונית, ובינתיים נישאה צרתה לאחר בלא חליצה שתצא מזה ומזה וכו'. ומעירים: וצריכא [וצריך] לומר גם את ההלכה הזו, אף שלכאורה ענין אחד הוא עם ההלכה הקודמת לה; דאי אשמעינן בהך קמייתא [שאם היה משמיע לנו רק בזו הראשונה], בצרת ערווה, היינו אומרים שדין זה הוא משום שלא איקיים [התקיימה] מצות יבום כלל, שבמה שנישאת לאחר נמצא שליבם לא היה כלל את מי לייבם.

אֲבָל הָכָא דְּאִיקַיַּים מִצְוַת יִבּוּם – אֵימָא לָא.

אבל הכא דאיקיים [כאן שהתקיימה] מצות יבום בדרך כלשהי כאשר כנס אותה, אף שלאחר מכן נתברר שלא היה כאן יבום — אימא [אמור] שלא נקנוס את הצרה, שלא היתה צריכה לחשוש לדבר זה.

וְאִי אַשְׁמַעִינַן הָכָא, מִשּׁוּם דְּקָא רַמְיָא קַמֵּיהּ, אֲבָל הָתָם דְלָא רַמְיָא קַמֵּיהּ – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ומן הצד השני אי אשמעינן הכא [אם היה משמיע לנו רק כאן], ביבמה שנמצאת איילונית, היינו אומרים: דווקא כאן יש מקום לגזור משום דקא רמיא קמיה [שהיא מוטלת לפניו] לפני היבם, בדיוק כפי שצרתה האיילונית עומדת לפניו, והיה עליה להמתין, אבל התם דלא רמיא קמיה [שם, במקרה שהיתה צרת ערווה, שאינה מוטלת לפניו], ששתיהן פטורות היו לגמרי מן היבום — אימא [אמור] שלא נקנוס, על כן צריכא [צריך] שתיאמרנה שתי ההלכות.

״כָּתַב הַסּוֹפֵר וְטָעָה וְנָתַן גֵּט לָאִשָּׁה וְשׁוֹבֵר וכו׳, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם לְאַלְתַּר יָצָא״ וכו׳.

שנינו במשנה כתב הסופר וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש, ונתן האיש לאשה שובר והיא נתנה לו את הגט, ר' אלעזר אומר: אם לאלתר יצא הגט מתחת ידי האיש ודאי שאין אלו גירושין, אבל אם יצא לאחר זמן אומרים שנתגרשה כדין, והחזירה לו את הגט.

הֵיכִי דָמֵי לְאַלְתַּר, וְהֵיכִי דָמֵי לְאַחַר זְמַן? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל זְמַן שֶׁיּוֹשְׁבִין וַעֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן – זֶהוּ לְאַלְתַּר, עָמְדוּ – זֶהוּ לְאַחַר זְמַן.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] לאלתר, והיכי דמי [וכיצד הוא בדיוק] לאחר זמן? אמר רב יהודה אמר שמואל: כל זמן שיושבין ועסוקין באותו ענין של גירושין — זהו הנקרא לאלתר, אם עמדו משם — זהו נקרא לאחר זמן.

וְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: לֹא נִישֵּׂאת – זֶהוּ לְאַלְתַּר, נִישֵּׂאת – זֶהוּ לְאַחַר זְמַן.

ורב אדא בר אהבה אמר: אם לא נישאת — זהו לאלתר, שהרי יכולים לתקן את הדבר ויתן גט כראוי, אם נישאת — זהו לאחר זמן.

תְּנַן, לֹא כָּל הֵימֶנּוּ מִן הָרִאשׁוֹן לְאַבֵּד זְכוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי; בִּשְׁלָמָא לְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי שֵׁנִי, אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל מַאי שֵׁנִי?

ושואלים: תנן [שנינו במשנה] בדברי ר' אלעזר: לא כל הימנו (אין זה בכוחו) של הראשון לאבד את זכותו של השני. ומעתה בשלמא [נניח] לשיטת רב אדא בר אהבה — היינו דקתני [זהו ששנה] "שני", שהרי מדובר פה במקרה שנישאה ויש בעל שני, אלא לדעת שמואל מאי [מה] פירוש "שני"? הרי אם רק עמדו משם — נחשב הדבר כ"לאחר זמן", אף שעדיין לא נישאה, ואין כאן איפוא שני!