כְּקוֹנֶה בְּפַרְוָארֵי יְרוּשָׁלַיִם. חַיֶּיבֶת בְּמַעֲשֵׂר וּבַשְּׁבִיעִית כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – קָסָבַר: כִּיבּוּשׁ יָחִיד שְׁמֵיהּ כִּיבּוּשׁ.

— כקונה בפרוארי (שכונות סמוכות אל) ירושלים. ומבארים את הדברים: חייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראל — קסבר [סבור] תנא זה: כי כיבוש יחיד שמיה [שמו, נחשב] כיבוש, ומאז שכבש דוד המלך את סוריה ("כיבוש יחיד") — נתקדשה בקדושת ארץ ישראל וחייבת במצוות הארץ.

וְהָרוֹצֶה לִיכָּנֵס לָהּ בְּטָהֳרָה – נִכְנָס. וְהָאָמְרַתְּ: עֲפָרָהּ טָמֵא! בְּשִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל.

ועל מה ששנינו בברייתא והרוצה ליכנס לה בטהרה — נכנס, תוהים: והאמרת [והרי אמרת] שעפרה טמא, ואם כן, איך אפשר להיכנס אליה בטהרה? ומשיבים: הכוונה היא באפון שנכנס אליה כשהוא בתוך שידה, או תיבה, או מגדל (מיני ארונות), שכיון שאינו נוגע באדמה עצמה — הרי הוא טהור.

דְּתַנְיָא: הַנִּכְנָס לְאֶרֶץ הָעַמִּים בְּשִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל – רַבִּי מְטַמֵּא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר; וַאֲפִילּוּ רַבִּי לָא קָא מְטַמֵּא – אֶלָּא בְּאֶרֶץ הָעַמִּים, דְּגָזְרוּ עַל גּוּשָׁהּ וְעַל אֲוִירָהּ, אֲבָל סוּרְיָא – עַל גּוּשָׁהּ גָּזְרוּ, עַל אֲוִירָהּ לֹא גָּזְרוּ.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הנכנס לארץ העמים (חוצה לארץ) בשידה תיבה ומגדל — רבי מטמא, ר' יוסי בר' יהודה מטהר. ואפילו רבי לא קא מטמא [אינו מטמא] את מי שאינו נוגע באדמה עצמה אלא דווקא בארץ העמים, שגזרו טומאה גם על גושה (עפרה ממש) וגם על אוירה (החלל שלה), אבל סוריא — לכל הדעות, על גושה (עפרה עצמה) גזרו טומאה, על אוירה לא גזרו, ולכן אפשר להיכנס לסוריה בטהרה אם אינו נוגע בקרקע עצמה.

וְהַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְּסוּרְיָא – כְּקוֹנֶה בְּפַרְוְארֵי יְרוּשָׁלַיִם; לְמַאי הִילְכְתָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לוֹמַר, שֶׁכּוֹתְבִין עָלָיו אוֹנוֹ וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת.

עוד שנינו בברייתא: והקונה שדה בסוריא — כקונה בפרוארי ירושלים. ושואלים: למאי הילכתא [לאיזו הלכה] נאמר הדבר, מה אנו למדים מכאן הלכה למעשה? אמר רב ששת: לומר, שכותבין עליו, על קנין זה, אונו (שטר מכירה) ואפילו בשבת.

בְּשַׁבָּת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? כִּדְאָמַר רָבָא: אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה, הָכָא נַמִי – אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה. וְאַף עַל גַּב דַּאֲמִירָה לְגוֹי שְׁבוּת, מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לָא גְּזוּר רַבָּנַן.

ותוהים: בשבת סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! כיצד התירו כתיבה בשבת, שהיא אב מלאכה וחייבים עליה סקילה! ומפרשים: כדאמר [כפי שאמר] רבא בענין דומה: אומר לגוי ועושה, הכא נמי [כאן גם כן] הכוונה היא שאומר לגוי לכתוב שטר מכירה על קניה זו ועושה. ואף על גב [ואף על פי] שבדרך כלל אמירה לגוי שבות שגזרו חכמים שלא לעשות דברים שונים משום שיש בהם פגיעה בשביתת השבת, וביניהם לומר לגוי שיעשה מלאכה אסורה בשבת עבור ישראל, והעובר על כך — עובר על דברי חכמים, מכל מקום כאן מכיון שיש בכך משום מצוות ישוב ארץ ישראל — לא גזור רבנן [גזרו חכמים].

תָּנוּ רַבָּנַן: עֶבֶד שֶׁהֵבִיא גִּיטּוֹ, וְכָתוּב בּוֹ ״עַצְמְךָ וּנְכָסַיי קְנוּיִין לְךָ״ – עַצְמוֹ קָנָה, נְכָסִים לֹא קָנָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: עבד שהביא את גיטו, כלומר, את שטר שיחרורו, וכתוב בו נוסח זה: "עצמך ונכסיי קנויין לך", עצמו (את גופו) — קנה בשטר זה, ונשתחרר, אבל את הנכסים — לא קנה אלא אם כן יתקיים שטר זה בבית דין, כשאר שטרות על פי עדים.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: ״כָּל נְכָסַיי קְנוּיִין לְךָ״, מַהוּ? אֲמַר אַבַּיֵי: מִתּוֹךְ שֶׁקָּנָה עַצְמוֹ – קָנָה נְכָסִים.

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו: אם היה כתוב בגט "כל נכסיי קנויין לך", מהו הדין? אמר אביי: מתוך שקנה עצמו כבן חורין, שהרי הוא בכלל הנכסים הנזכרים בשטר — קנה גם את שאר הנכסים.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: בִּשְׁלָמָא עַצְמוֹ לִיקְנֵי – מִידֵּי דַּהֲוָה אַגֵּט אִשָּׁה, אֶלָּא נְכָסִים לָא לִיקְנֵי – מִידֵּי דַּהֲוָה אַקִּיּוּם שְׁטָרוֹת דְּעָלְמָא!

אמר ליה [לו] רבא: בשלמא [נניח] את עצמו ליקני [יקנה], מידי דהוה [כפי שהוא הדין] לגבי גט אשה שמתגרשת בגט שמביאה בידה, אלא את הנכסים לא ליקני [יקנה], מידי דהוה [כפי שהוא הדין] בקיום שטרות דעלמא [בכלל], שאם אדם מביא שטר רגיל בענייני ממונות שאין לו קיום — אין סומכים על שטר זה. ואף כאן, כיון שאין קיום על שטר השיחרור ועל הכתוב בו — לא יקנה את הנכסים!

הֲדַר אֲמַר אַבַּיֵי: מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא קָנָה נְכָסִים – לֹא קָנָה עַצְמוֹ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: בִּשְׁלָמָא נְכָסִים לָא לִיקְנֵי – מִידֵּי דַּהֲוָה אַקִּיּוּם שְׁטָרוֹת דְּעָלְמָא, אֶלָּא עַצְמוֹ לִיקְנֵי – מִידֵּי דַּהֲוָה אַגֵּט אִשָּׁה!

הדר [חזר] ואמר אביי אחרי ששמע את דברי רבא: צריכים לומר להיפך, מתוך שלא קנה נכסים — לא קנה גם את עצמו. אמר ליה [לו] רבא: בשלמא [נניח] שאת הנכסים לא ליקני [יקנה], מידי דהוה [כפי שהוא הדין] בקיום שטרות דעלמא [בכלל], אלא את עצמו ליקני [שיקנה] מידי דהוה [כפי שהוא הדין] ביחס לגט אשה, שהאשה יכולה להביא את גיטה ולהעיד עליו!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – עַצְמוֹ קָנָה, נְכָסִים לֹא קָנָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתָּנָה לְרָבָא: כְּמַאן? כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דַּאֲמַר פָּלְגִינַן דִּיבּוּרָא.

אלא אמר רבא: אחד זה ואחד זה, בין שכתוב בנוסח "עצמך ונכסיי" ובין שכתוב בנוסח "כל נכסיי", עצמו — קנה, נכסים — לא קנה. אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנה לרבא: כמאן [כדעת מי] אתה אומר דבר זה? כדעת ר' שמעון, דאמר [שאומר] פלגינן דיבורא [מחלקים אנו את הדיבור] שאף על פי שיש לפנינו שטר אחד או עדות אחת בנוסח כולל וסתמי, אין אנו רואים אותם כיחידה אחת מבחינה משפטית, אלא מחלקים — מקיימים חלק ומבטלים חלק.

דִּתְנַן: הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ – יָצָא בֶּן חוֹרִין. שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – לֹא יָצָא בֶּן חוֹרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

דתנן [שכן שנינו במשנה]: הכותב כל נכסיו לעבדו — יצא העבד ונעשה בן חורין, שהרי אף הוא בכלל הנכסים, אך אם שייר לעצמו קרקע כל שהוא, שלא נתן הכל לעבד — לא יצא גם העבד בן חורין, שאנו אומרים שכיון ששייר משהו, שמא גם את העבד עצמו שייר. ר' שמעון אומר: