וְהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בְּגַג זֶה וְיִקְלוֹט מֵי גְּשָׁמִים מִגַּגּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁדָּיוֹרִין חֲלוּקִין מִלְּמַטָּה כָּךְ דָּיוֹרִין חֲלוּקִין מִלְמַעְלָה,

והדבר השלישי, הלכה הא [זו] שאמר רב יהודה אמר שמואל: לא יעמוד אדם בשבת בגג זה ויקלוט מי גשמים מגגו של חבירו אם אין עירוב, שכשם שדיורין (דיירים) חלוקין מלמטה, שכל אחד מהם יש לו רשות לעצמו, ומדברי חכמים אסור להעביר אף מרשות יחיד לרשות יחיד אחרת בלי עירוב, כך דיורין חלוקין מלמעלה, שאף הגגות, למרות שאינם נפרדים זה מזה לגמרי, ואין דרים בהם, נחשבים כל אחד כרשות לעצמה.

הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן שַׁבָּת, אֲבָל לְעִנְיַן גֵּט – מִשּׁוּם קְפֵידָא הוּא, וְכוּלֵּי הַאי לָא קָפְדֵי אֱינָשֵׁי.

הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לענין שבת, אבל לענין גט, אם נפל לגג אחר הסמוך לגג שהשאיל לה לצורך זה — הריהי מגורשת, כיון שהסיבה שאינה מתגרשת אם נפל הגט למקום אחר של הבעל משום קפידא [הקפדה] הוא, וכולי האי לא קפדי אינשי [וכל כך אין אנשים מקפידים] ולא איכפת להם שמשתמשים שימוש ארעי כזה בגגם.

אָמַר אַבַּיֵי: שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, פְּנִימִית שֶׁלָּהּ וְחִיצוֹנָה שֶׁלּוֹ, וּמְחִיצּוֹת הַחִיצוֹנוֹת עוֹדְפוֹת עַל הַפְּנִימִיּוֹת, וּזְרָקוֹ לָהּ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַאֲוִיר מְחִיצּוֹת הַחִיצוֹנָה – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת,

אמר אביי: היו שתי חצרות זו לפנים מזו (זו בתוך זו), והיתה החצר הפנימית שלה וחיצונה שלו, ומחיצות החיצונות עודפות בגובהן על הפנימיות, וזרקו לה את הגט מחצירו לחצירה, כיון שהגיע לאויר שמעל החצר הפנימית שלה, אף שעדיין לא נכנס בתוך האוויר של גובה מחיצותיה, אבל כבר נמצא בתוך גובה מחיצות החיצונה — הרי זו מגורשת,

מַאי טַעְמָא? פְּנִימִית גּוּפָהּ בִּמְחִיצּוֹת הַחִיצוֹנָה קָא מִינָּטְרָה.

מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — חצר פנימית גופה [עצמה] במחיצות החיצונה קא מינטרה [נשמרת] ויש להחשיב מה שנשמר על ידי המחיצות החיצוניות כשייך לחצר הפנימית, אם הגיע לאווירה.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקוּפּוֹת, שְׁתֵּי קוּפּוֹת זוֹ בְּתוֹךְ זוֹ, פְּנִימִית שֶׁלָּהּ וְחִיצוֹנָה שֶׁלּוֹ, וּזְרָקוֹ לָהּ, אֲפִילּוּ הִגִּיעַ לַאֲוִיר פְּנִימִית – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת.

מה שאין כן בקופות (סלים), אם היו שתי קופות זו בתוך זו ברשות שאינה של שניהם, פנימית שלה וחיצונה שלו, וזרקו לה, אפילו הגיע הגט לאויר הקופה הפנימית ונשרף או נלקח לפני שנח בתוכה — אינה מגורשת,

מַאי טַעְמָא? דְּהָא לָא נָח.

מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דהא [שהרי] לא נח עדיין הגט בקופה, ובמקרה זה אף אין אומרים שמחיצות הקופה החיצונית מועילות גם לקופה הפנימית.

וְכִי נָח מַאי הָוֵי? כֵּלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת מוֹכֵר הוּא!

ותוהים: וכי נח מאי הוי [וכאשר ינוח שם מה יהיה]? הלא עדיין כליו של לוקח (קונה) ברשות מוכר הוא, שהרי הקופה שלה מצויה בתוך הקופה שלו, שהיא רשותו, וכיצד היא יכולה לקנות במה שנפל לתוך הקופה שלה?

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּקוּפָּה שֶׁאֵין לָהּ שׁוּלַיִים.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בקופה שאין לה שוליים (תחתית), וכיון שאין לה לקופה החיצונית תחתית, נמצא שהפנימית מונחת על גבי קרקע, ולא בתוך הקופה החיצונה, ולכשייכנס הגט בקופה הפנימית אכן תהיה מגורשת.

מתני׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: פּוֹטֵר אָדָם אִשְׁתּוֹ בְּגֵט יָשָׁן, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. וְאֵיזֶהוּ גֵּט יָשָׁן? כָּל שֶׁנִּתְיַיחֵד עִמָּהּ מֵאַחַר שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ.

בית שמאי אומרים: פוטר (מגרש) אדם את אשתו בגט ישן, ובית הלל אוסרין. ואיזהו גט ישן — כל שנתייחד עמה מאחר (לאחר) שכתבו לה.

גמ׳ בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי, לָא אָמְרִינַן: גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ גִּיטָּהּ קוֹדֵם לִבְנָהּ.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון, נחלקו]? — בית שמאי סברי [סבורים] כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] שיש לפסול גט זה משום גזרה שמא יאמרו האנשים גיטה קודם לבנה, שהרי יתכן שיתן לה את הגט זמן רב לאחר שכתבו, ובינתיים יוולדו לה ילדים ממנו, ועלולים אנשים לומר שנתגרשה באותו זמן הכתוב בגט — לפני שנולדו הילדים, ומזנות נולדו.

וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי, אָמְרִינַן: גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ גִּיטָּהּ קוֹדֵם לִבְנָהּ.

ובית הלל סברי [סבורים] כי אמרינן [אומרים אנו] גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, ולכן יש לפסול כל גט שהתייחדה האשה עם בעלה לאחר כתיבתו.

אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: אִם נִישֵּׂאת – לֹא תֵּצֵא.

אמר ר' אבא אמר שמואל: אף לדעת בית הלל, אם נישאת האשה על סמך גט ישן, שנתנו לה בעלה בלא לשאול דעת חכמים — לא תצא, שאין גזירה זו חמורה כל כך כדי לבטל את הגט גם במקרה שכזה.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: אִם נִתְגָּרְשָׁה – תִּינָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים], שאמר ר' אבא אמר שמואל: אם נתגרשה בגט כזה, שלא שאל הבעל את דעת החכמים, ונתנו לה — יכולה האשה אף שתינשא לכתחלה על סמך גט זה, ואין מחייבים אותה להמתין עד שיכתוב לה הבעל גט חדש.

מתני׳ כָּתַב לְשׁוּם מַלְכוּת שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת, לְשׁוּם מַלְכוּת מָדַי, לְשׁוּם מַלְכוּת יָוָן, לְבִנְיַן הַבַּיִת, לְחוּרְבַּן הַבַּיִת,

כתב בגט תאריך לשום (לשם) למנין שנות מלכות שאינה הוגנת (מלכות אחרת שאינה שולטת באותו מקום), או כתב לשום מלכות מדי, או לשום מלכות יון שכבר בטלו מן העולם, או כתב תאריך למנין שנות בנין הבית (בית המקדש), או לחורבן הבית, בכל אלה, כיון שהיתה המלכות מקפידה שיכתבו בשטרות את התאריך הרשמי שלה, תיקנו חכמים שיעשו כך בגיטין, וכל המשנה עבר על תקנת חכמים בגיטין ופסל את הגט.

הָיָה בַּמִּזְרָח וְכָתַב בַּמַּעֲרָב, בַּמַּעֲרָב וְכָתַב בַּמִּזְרָח – תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וּצְרִיכָה גֵּט מִזֶּה וּמִזֶּה.

וכן אם היה במזרח וכתב שמקום הגט במערב, או היה במערב וכתב שמקום הגט במזרח — בכל אלה הגט פסול, ואם גירשה בגט זה ונישאה לאחר — תצא מזה ומזה, גם מבעלה הראשון וגם מן השני, וצריכה גט מזה ומזה.

וְאֵין לָהּ לֹא כְּתוּבָּה וְלֹא פֵּירוֹת וְלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא בְּלָאוֹת לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה,

ואין לה לא כתובה ולא פירות של נכסיה שאכל הבעל, ולא טענה למזונות, ולא לבלאות (בלאי) של בגדיה שהשתמש בהם שיחזירם לה, לא על זה, הבעל הראשון, ולא על זה, הבעל השני.

אִם נָטְלָה מִזֶּה וּמִזֶּה תַּחֲזִיר; וְהַוָּלָד מַמְזֵר מִזֶּה וּמִזֶּה; וְלֹא זֶה וְזֶה מִטַּמְּאִין לָהּ, וְלֹא זֶה וְזֶה זַכָּאִין לֹא בִּמְצִיאָתָהּ וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וְלֹא בַּהֲפָרַת נְדָרֶיהָ.

אם נטלה דברים אלה מזה ומזה — תחזיר מה שנטלה. והולד שנולד — ממזר מזה ומזה. ולא זה וזה, לא בעל ראשון ולא שני מטמאין לה במותה, ככל בעל על אשתו, אם היו כהנים, ולא זה וזה זכאין לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה.

הָיְתָה בַּת יִשְׂרָאֵל – נִפְסֶלֶת מִן הַכְּהוּנָּה,

ואם היתה בת ישראל הרי היא נפסלת על ידי כך מן הכהונה משום איסור זונה,