וְגֵט יוֹצֵא מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ לְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ.

וגט היה יוצא מארבע אמות שלו לארבע אמות שלה, שמקצתו כאן ומקצתו כאן, ולכן במקרה שכזה דינה כמגורשת ואינה מגורשת.

וְהָא אֲגִיד גַּבֵּיהּ! אֶלָּא, רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הָכָא בִּשְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים עָסְקִינַן, אַחַת אוֹמֶרֶת קָרוֹב לוֹ וְאַחַת אוֹמֶרֶת קָרוֹב לָהּ.

ושואלים: והא אגיד גביה [והרי הגט עדיין מחובר אליו], שהרי מקצתו בתוך ארבע האמות שלו, ואין כאן איפוא נתינה שלימה ממנו! אלא יש לחזור מהסבר זה, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] הסבר אחר: הכא [כאן] בשתי כיתי (קבוצות) עדים עסקינן [עוסקים אנו], אחת מהן אומרת שהיה הגט קרוב לו, ואחת מהן אומרת שהיה הגט קרוב לה, וזהו "מחצה על מחצה" השנוי במשנתנו, לא במרחק אלא בדעות.

רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: ״קָרוֹב לָהּ״ שָׁנִינוּ, אֲפִילּוּ מֵאָה אַמָּה, וְ״קָרוֹב לוֹ״ שָׁנִינוּ, אֲפִילּוּ מֵאָה אַמָּה.

ר' יוחנן אומר שלא כדברי רב ש"קרוב" במשנתנו פירושו ארבע אמות, שכן "קרוב לה" שנינו, כלומר כל שהגט קרוב יותר אליה — אפילו היה רחוק ממנה מאה אמה, ו"קרוב לו" שנינו — אפילו מאה אמה.

הֵיכִי דָמֵי מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה? אֲמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא, לְדִידִי מִיפַּרְשָׁא לָהּ מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הוּא יָכוֹל לְשׁוֹמְרוֹ וְהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לְשׁוֹמְרוֹ – זֶהוּ קָרוֹב לוֹ, הִיא יְכוֹלָה לְשׁוֹמְרוֹ וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְשׁוֹמְרוֹ – זֶהוּ קָרוֹב לָהּ, שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לְשׁוֹמְרוֹ, שְׁנֵיהֶם אֵין יְכוֹלִין – זֶהוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה.

ושואלים: אם כן לפירושו זה של ר' יוחנן היכי דמי [כיצד בדיוק הוא] מחצה על מחצה? אמר רב שמן בר אבא: לדידי מיפרשא לה מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מר' יוחנן עצמו: אם הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו — זהו קרוב לו, אם היא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו — זהו קרוב לה, אם שניהם יכולין לשומרו, או שניהם אין יכולין — זהו מחצה על מחצה.

אֲמַרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹנָתָן הָכִי, אֲמַר: יָדְעִין חַבְרִין בַּבְלָאֵי לְפָרוּשֵׁי כִּי הַאי טַעְמָא?

כאשר אמרוה רבנן קמיה [חכמים לפני] ר' יוחנן משמיה [משמו] של ר' יונתן הכי [כך] באותו הסבר, אמר בהתפעלות: ידעין חברין בבלאי לפרושי כי האי טעמא [יודעים חברינו הבבליים לפרש כטעם זה]? שהתפעל ממה שגם הם כיוונו לדעתו.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא קָרוֹב לָהּ מִלּוֹ, וּבָא כֶּלֶב וּנְטָלוֹ – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת; אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת?! כָּל הֵיכִי תִּינְטְרֵיהּ וְתֵיזִיל?

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' אליעזר אומר: כל גט שהוא קרוב לה יותר מאשר לו, ובא כלב ונטלו ולא הגיע הגט לידה — אינה מגורשת. ויש לתהות: מדוע אינה מגורשת? כל היכי תינטריה ותיזיל [כל כך, כל הזמן, תשמרנו ותלך]? שהרי כבר חלו הגירושין, ושוב אין האשה צריכה לשמור את הגט, וגם אם אבד לאחר מכן הרי היא מגורשת.

אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: כָּל שֶׁקָּרוֹב לָהּ מִלּוֹ, וְאִילּוּ בָּא כֶּלֶב וּנְטָלוֹ וְהוּא יָכוֹל לְשׁוֹמְרוֹ וְהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לְשׁוֹמְרוֹ – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת.

אלא לאו [האם לא] הכי קאמר [כך אמר]: כל שקרוב הגט לה מלו, ואילו בא כלב ונטלו, והוא, הבעל, היה יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו, במקרה כזה — אינה מגורשת.

אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּחַ וְתִטְּלֶנּוּ, וְאַתְּ לָא תַּעֲבֵיד עוּבְדָא עַד דְּמָטֵי גִּיטָּא לְיָדָהּ.

אמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים], מה שאמרו "קרוב לה" כוונתו כדי שתשוח (תתכופף) ותטלנו, ואת [ואתה] לא תעביד עובדא [תעשה מעשה] להתיר אשת איש, ולפטור אותה מחליצה אם מת הבעל לאחר מכן, עד דמטי גיטא [שיגיע הגט] לידה ממש.

אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִׁי: הֲוָה עוּבְדָא הָכִי וְאַצְרְכוּהָ חֲלִיצָה.

אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: הוה עובדא הכי [היה מעשה כך] שהגיע הגט סמוך אליה, ואבד, ואצרכוה [הצריכו את האשה] חליצה מספק, ולא רצו לסמוך על מה שהיה הגט קרוב לה.

״וְכֵן לְעִנְיַן קִדּוּשִׁין״. אָמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְגִיטִּין אָמְרוּ וְלֹא לְדָבָר אַחֵר.

שנינו במשנה דין הזורק גט קרוב לו או לה, והוסיפה המשנה: וכן הוא הדין לענין קדושין. אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: לגיטין אמרו דין זה, ולא לדבר אחר.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַבִּי אַסִי: וְכֵן לְעִנְיַן קִדּוּשִׁין! שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב: ״וְיָצְאָה…וְהָיְתָה״.

איתיביה [הקשה לו] ר' אבא לר' אסי: הלא במפורש שנינו: וכן לענין קדושין! השיב לו: שאני התם [שונה שם] בענין קידושין דכתיב [שנאמר] "ויצאה... והיתה" (דברים כד, ב) שהשווה הכתוב דין קידושין ("והיתה") לדין גירושין ("ויצאה"), אבל אין ללמוד מכאן לעניינים אחרים.

אֵיתִיבֵיהּ: וְכֵן לְעִנְיַן הַחוֹב, ״זְרוֹק לִי חוֹבִי״ וּזְרָקוֹ לוֹ, קָרוֹב לַמַּלְוֶה – זָכָה הַלֹּוֶה, קָרוֹב לַלֹּוֶה – הַלֹּוֶה חַיָּיב, מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה – שְׁנֵיהֶם יַחֲלוֹקוּ!

איתיביה [הקשה לו], הרי נאמר במשנה: וכן לענין החוב, שאם אמר המלוה ללווה "זרוק לי חובי" וזרקו לו, אם נפל קרוב למלוה — זכה הלוה ואינו צריך עוד לשלם, אם נפל קרוב ללוה ואבד החוב — הלוה חייב לשלמו, מחצה על מחצה — שניהם יחלוקו והרי זה כגט וכקידושין!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּאָמַר לֵיהּ ״זְרוֹק לִי חוֹבִי וְתִיפָּטֵר״. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? לָא צְרִיכָא, דַּאֲמַר לֵיהּ ״זְרוֹק לִי חוֹבִי בְּתוֹרַת גִּיטִּין״.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] שאמר ליה [לו] המלווה ללווה במפורש "זרוק לי חובי ותיפטר על ידי כך ". ומקשים: אי הכי מאי למימרא [אם כך מה צורך לומר דבר זה]? כיון שעשה תנאי מפורש בדבר, הרי בכגון זה הכל הולך אחר תנאו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא במקרה שאמר ליה [לו] המלווה ללווה "זרוק לי חובי בתורת גיטין", כלומר, זרוק לי, שיהא בו אותו דין הקיים לגבי גט.

וְאַכַּתִּי מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא, מָצֵי אָמַר לֵיהּ: מְשַׁטֶּה אֲנִי בְּךָ, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומקשים: ואכתי מאי למימרא [ועדיין מה צורך לומר] דבר זה, ולחדש בכך? הלא אמר המלווה במפורש "בתורת גיטין"! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] מצי אמר ליה [יכול המלוה לומר לו, ללווה] משטה אני בך, ששחקתי בך, ומה שאמרתי אין לו תוקף משפטי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאם אמר שיזרקנו בתורת גיטין חל התנאי.

אָמַר רַב חִסְדָּא: גֵּט בְּיָדָהּ וּמְשִׁיחָה בְּיָדוֹ, אִם יָכוֹל לְנַתְּקוֹ וּלְהָבִיאוֹ אֶצְלוֹ – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת, וְאִם לָאו – מְגוֹרֶשֶׁת;

אמר רב חסדא: היה גט בידה ומשיחה (חוט) שהגט היה קשור בה היתה בידו, שכך נתן לה את הגט, אם עדיין יכול הבעל על ידי החוט שבידו לנתקו (למושכו) את הגט מידה ולהביאו אצלו — אינה מגורשת, ואם לאו [לא] שכבר אינו יכול לעשות זאת — הריהי מגורשת.

מַאי טַעְמָא? בָּעֵינַן כְּרִיתוּת וְלֵיכָּא.

מאי טעמא [מה טעם] הדבר שאף שנתן את הגט לידה אינה מגורשת? — בעינן [צריכים אנו] בגט שיהיה כריתות, ניתוק גמור, וליכא [ואין כאן], שהרי עדיין יש לבעל אחיזה מסויימת בגט.

אָמַר רַב יְהוּדָה: הָיְתָה יָדָהּ עֲשׂוּיָה כְּקַטַפְרֵס וּזְרָקוֹ לָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת.

אמר רב יהודה: אם היתה ידה עשויה כקטפרס [כמדרון], מונחת בשיפוע, וזרקו לה, אף על פי שהגיע גט לידה — אינה מגורשת, משום שהגט אינו יכול להישאר בתוך היד.

אַמַּאי? הָא כִּי נָפֵיל – בְּאַרְבַּע אַמּוֹת דִּידָהּ קָא נָפֵיל! בִּדְלָא נָח.

ושואלים: אמאי [מדוע]? הא כי נפיל [הרי כאשר הגט נופל מידה] — בארבע אמות דידה קא נפיל [שלה הוא נופל]! ומשיבים: מדובר בש לא נח הגט בתוך ארבע אמותיה, אלא נפל רחוק יותר.

וְתִיגָּרֵשׁ מֵאֲוִירָא דְּאַרְבַּע אַמּוֹת! תִּפְשׁוֹט דְּבָעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ, יֵשׁ לָהֶן אֲוִיר אוֹ אֵין לָהֶן אֲוִיר – תִּפְשׁוֹט דְּאֵין לָהֶן אֲוִיר!

ושואלים: ותיגרש [ותתגרש] מפני שהיה הגט באוירא [באויר, בחלל] של ארבע אמות שלה! ואם אין אתה אומר כן תפשוט [תפתור] מכאן אותה שאלה עקרונית דבעי [ששאל] ר' אלעזר: ארבע אמות של אדם שאמרו לגבי דיני קנין, יש להן אויר או אין להן אויר? כלומר, האם האויר שמעליהן נחשב כמותן? תפשוט [תפתור] מכאן שאין להן אויר!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּעוֹמֶדֶת עַל גַּב הַנָּהָר, דְּמֵעִיקָּרָא לְאִיבּוּד קָאֵי.

ודוחים: לא ניתן לפתור מכאן את הבעיה העקרונית, שכן יש לומר: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנחנו עוסקים] — בשעומדת האשה על גב (סמוך) הנהר, דמעיקרא [שמתחילה] לאיבוד קאי [הוא עומד] שאם לא יישאר בידה ממש הרי הוא נופל למים, ובמקרה כזה לכל הדעות אין אויר ארבע אמות קונה לאדם.