אִי אֶפְשִׁי בְּתַקָּנַת חֲכָמִים כְּגוֹן זוֹ – שׁוֹמְעִין לוֹ.

אי אפשי (אין רצוני) בתקנת חכמים שתיקנו לטובתי כגון זו — שומעין לו.

מַאי ״כְּגוֹן זוֹ״? כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: יְכוֹלָה אִשָּׁה שֶׁתֹּאמַר לְבַעְלָהּ ״אֵינִי נִיזּוֹנֵית וְאֵינִי עוֹשָׂה״.

שואלים: מאי [מה פירוש] "כגון זו", כלומר, למה התייחסו דברי רבא, שהוא אומר שלא רק באותו מקרה אלא גם במקרים אחרים זה הדין? ומסבירים שהתייחס למה שאמר רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה "איני ניזונית משלך ואיני עושה עבודה בשבילך", שכן תקנה היא שתיקנו לטובתה שתיזון ממנו תמורת מלאכתה, ויכולה היא לוותר על זכותה זו. והוסיף רבא ואמר שלגבי כל תקנה דומה שנתקנה לתועלתו של אדם יכול הוא לומר שאינו רוצה בתקנת חכמים זו, לפי שלגביו אינה מביאה תועלת.

רָבָא אֲמַר: אַטּוּ יָדָהּ מִי לָא קַנְיָא לֵיהּ לַבַּעַל? אֶלָּא גִּיטָּהּ וְיָדָהּ בָּאִין כְּאֶחָד, הָכָא נַמִי גִּיטָּהּ וַחֲצֵרָהּ בָּאִין כְּאֶחָד.

רבא אמר שיש לפתור את השאלה לגבי קניינה בחצרה באופן אחר, מהותי יותר: אטו [וכי] ידה מי לא קניא ליה [האם אינה קנויה לו] לבעל למעשה ידיה? ובכל זאת היא מתגרשת בקבלת גט לידה! אלא בעל כורחך אתה צריך לומר שגיטה וידה (כלומר, בעלותה המלאה על ידה) באין כאחד (בבת אחת), שכיון שהגט מפריד ומשחרר אותה משיעבודה לבעלה, הרי באותה שעה עצמה היא קונה את זכותה בידה. הכא נמי [כאן גם כן] בחצר, יש לומר כי גיטה וחצרה באין כאחד, שהרי זכותו של הבעל ברכושה מסתיימת בגירושיה.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: רָבָא, יַד דְּאִשָּׁה קָא קַשְׁיָא לֵיהּ? נְהִי דִּקְנִי לֵיהּ לְמַעֲשֶׂה יָדֶיהָ, יָדָהּ גּוּפָהּ מִי קְנִי לֵיהּ?

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: רבא שתירץ כפי שתירץ, בענין יד של אשה קא קשיא ליה [קשה לו]?! מה הקושי בכך? נהי דקני ליה [אף שקנויה לו, לבעל] הזכות למעשה ידיה של אשתו, אולם ידה גופה [עצמה] מי קני ליה [האם קנויה לו]? ולכן מתגרשת האשה בקבלת הגט לידה, ואין צורך לכלל של גיטה וידה באים כאחד, וכן לכלל של גיטה וחצירה באים כאחד.

אֲמַר לֵיהּ: רָבָא, יַד הָעֶבֶד קָא קַשְׁיָא לֵיהּ, לְמַאן דְּאָמַר בִּשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, יַד עֶבֶד כְּיַד רַבּוֹ דָּמְיָא! אֶלָּא גִּטּוֹ וְיָדוֹ בָּאִין כְּאֶחָד, הָכִי נַמִי גִּיטָּהּ וַחֲצֵירָהּ בָּאִין כְּאֶחָד.

אמר ליה [לו] רב אשי: רבא, יד העבד קא קשיא ליה [היה קשה לו]; למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שעבד משתחרר בשטר על ידי עצמו (הניתן לו עצמו), יש לשאול: הלא יד עבד כיד רבו דמיא [היא נחשבת], שגופו של העבד קנוי לו, וכשנותן ליד העבד — כאילו נותן לאדון, ואם כן אין השטר נחשב כמגיע לרשות העבד, אלא כאילו נשאר בידי האדון! אלא צריך לומר שגטו וידו באין כאחד, הכי נמי [כאן גם כן] בחצר של אשה, גיטה וחצירה באין כאחד.

הַהוּא שְׁכִיב מְרַע דְּכָתַב לָהּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ בַּהֲדֵי פַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְלָא הִסְפִּיק לְמֵיתְבֵיהּ לָהּ. לְמָחָר תְּקַף לֵיהּ עָלְמָא, אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לְהוּ: זִילוּ אִמְרוּ לֵיהּ לִיקְנִיֵהּ נִיהֲלָהּ לְהַהוּא דּוּכְתָּא דְּיָתֵיב בֵּיהּ גִּיטָּא, וְתֵיזַל אִיהִי וְתֵיחוּד וְתִפְתַּח וְתַחֲזִיק בֵּיהּ,

מסופר: ההוא שכיב מרע [אדם אחד שנטה למות] דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא [שכתב גט לאשתו בין השמשות של ערב שבת] ולא הספיק למיתביה [לתת אותו] לה, למחר תקף ליה עלמא [לו העולם], כלומר, התגברה עליו מחלתו ולא יכול היה ללכת ולתת לה את הגט. אתו לקמיה [באו לפני] רבא לשאול מה לעשות. אמר להו [להם]: זילו [לכו] אמרו ליה [לו] ליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא [שיקנה לה לאשתו אותו המקום שנמצא בו הגט], ותיזל איהי ותיחוד [ותלך היא ותאחוז, תסגור את הפתח] ותפתח אותו ועל ידי כך תחזיק (תעשה מעשה של חזקה) ביה [בו] במקום, ותקנה אותו ואת הגט שבו.

דִּתְנַן: נָעַל, גָּדַר, פָּרַץ כָּל שֶׁהוּא – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שנעל או גדר, או פרץ כל שהוא — הרי זו חזקה שעל ידה קונים קרקע.

אֲמַר לֵיהּ רַב עִילִישׁ לְרָבָא: מַה שֶּׁקָּנְתָה אִשָּׁה קָנָה בַּעְלָהּ! אִיכְסִיף.

אמר ליה [לו] רב עיליש לרבא: מה יועיל הדבר שקנתה לה את המקום? הרי מה שקנתה אשה קנה בעלה! איכסיף [התבייש רבא] על שפסק שלא כדין.

לְסוֹף אִיגְלֵי מִילְּתָא דַּאֲרוּסָה הֲוַאי, אֲמַר רָבָא: אִם אָמְרוּ בִּנְשׂוּאָה יֹאמְרוּ בַּאֲרוּסָה? הֲדַר אֲמַר רָבָא: לָא שְׁנָא אֲרוּסָה וְלָא שְׁנָא נְשׂוּאָה, גִּיטָּהּ וַחֲצֵירָהּ בָּאִין כְּאֶחָד.

לסוף איגלי מילתא [התגלה הדבר] שארוסה הואי [היתה] אותה אשה, אמר רבא: יפה פסקתי מתחילה, שכן אם אמרו בנשואה שכל מה שקנתה קנה בעלה, יאמרו כמו כן אף בארוסה? שהרי בארוסה ודאי אין ידה כיד בעלה. הדר [חזר] ואמר רבא: לא שנא [אינו שונה] בארוסה ולא שנא [ואינו שונה] בנשואה, גיטה וחצירה באין כאחד.

וְהָא אֲמָרָהּ רָבָא מֵעִיקָּרָא! כִּי אֲמָרָהּ רָבָא – אַהַאי מַעֲשֶׂה אֲמָרָהּ.

ומקשים: והא [והרי] כבר אמרה רבא להלכה זו מעיקרא [מתחילה]! ומשיבים: כי [כאשר] אמרה רבא להלכה זו — אהאי [על זה] מעשה זה אמרה.

״וְהִיא בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ״. אָמַר עוּלָּא: וְהוּא, שֶׁעוֹמֶדֶת בְּצַד בֵּיתָהּ וּבְצַד חֲצֵרָהּ. רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא אָמַר: אֲפִילּוּ הִיא בְּטִבֶּרְיָא וַחֲצֵרָהּ בְּצִיפּוֹרִי, הִיא בְּצִיפּוֹרִי וַחֲצֵרָהּ בְּטִבֶּרְיָא – מְגוֹרֶשֶׁת.

שנינו במשנה שיכול לתת לה גט והיא בתוך ביתה. אמר עולא: והוא (ובלבד) שעומדת בצד ביתה ובצד חצרה שאז קונים לה ביתה וחצירה. ר' אושעיא אמר: אפילו היא נמצאת בטבריא (טבריה) וחצרה היתה בציפורי, או שהיא בציפורי וחצרה בטבריא — מגורשת.

וְהָא ״הִיא בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ וּבְתוֹךְ חֲצֵרָהּ״ קָתָנֵי! הָכִי קָאָמַר: וְהִיא כְּמִי שֶׁבְּתוֹךְ בֵּיתָהּ וְהִיא כְּמִי שֶׁבְּתוֹךְ חֲצֵרָהּ, דְּכֵיוָן דְּחָצֵר מִשְׁתַּמֶּרֶת לְדַעְתָּהּ הִיא – מִתְגָּרֶשֶׁת.

ומקשים: והא [והרי] "היא בתוך ביתה ובתוך חצרה" קתני [שנה]! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], כך התכוון לומר: "והיא נחשבת כמי שבתוך ביתה", "והיא כמי שבתוך חצרה", שכיון שחצר זו משתמרת לדעתה היא, הרי זה כאילו היתה שם, ומתגרשת.

לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: חָצֵר מִשּׁוּם יָדָהּ אִתְרַבַּאי, וּמָר סָבַר: חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִתְרַבַּאי?

ושואלים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבנושא זה נחלקו], דמר סבר [שחכם זה, עולא, סבור]: חצר משום ידה אתרבאי [התרבתה] במדרש המקראות, ומשום כך דינה כדין יד, וכשם שידה סמוכה לה — אף חצירה צריכה להיות סמוכה לה כדי שתקנה לה. ומר סבר [וחכם זה, ר' אושעיא, סבור]: חצר משום שליחות אתרבאי [נתרבתה] ודינה כדין שליח, ולכן קונה לה חצירה גם בריחוק מקום?

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא – חָצֵר מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרַבַּאי, מָר סָבַר: כְּיָדָהּ, מַה יָּדָהּ בִּסְמוּכָה, אַף חֲצֵרָהּ בִּסְמוּכָה.

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] — חצר משום ידה איתרבאי [נתרבתה], ונחלקו בדרך הלימוד מידה, מר סבר [חכם זה, עולא סבור]: דינה לגמרי כידה, מה ידה הכתובה בתורה, מדובר בסמוכה לה — אף חצרה הנלמדת ממנה, מדובר בסמוכה לה.

וְאִידָךְ: אִי מַה יָּדָהּ בִּדְבוּקָה, אַף חֲצֵרָהּ בִּדְבוּקָה! אֶלָּא כְּיָדָהּ, מַה יָּדָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת לְדַעְתָּהּ, אַף חֲצֵרָהּ הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת לְדַעְתָּהּ, לְאַפּוּקֵי חֲצֵרָהּ הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ.

ואידך [והאחר] ר' אושעיא סבור: אי [אם] לומד אתה באופן זה, יהא עליך לומר: מה ידה בדבוקה לה, אף חצרה בדבוקה, ובוודאי אין אתה יכול לומר שחצירה תהא דבוקה בה כדי שתקנה לה! אלא כך יש ללמוד: חצירה דינה כידה, מה ידה משתמרת לדעתה — אף חצרה המשתמרת לדעתה, לאפוקי [להוציא, למעט] אופן של חצרה המשתמרת שלא לדעתה, שאין לה שליטה עליה, שבמקרה זה אינה קונה מה שנמצא בחצר, לפי שאינה דומה לידה.

הַהוּא גַּבְרָא דִּזְרַק לָהּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ, הֲוָה קַיְימָא בְּחָצֵר, אֲזַל גִּיטָּא נְפַל בְּפִיסְלָא; אֲמַר רַב יוֹסֵף: חָזֵינַן, אִי הָוְיָא אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת – פְּלַג לֵיהּ רְשׁוּתָא לְנַפְשֵׁיהּ, וְאִי לָא – חֲדָא רְשׁוּתָא הִיא.

מסופר: ההוא גברא [אדם אחד] שזרק לה גיטא לדביתהו [גט לאשתו], הוה קיימא [היתה האשה עומדת] בחצר, אזל גיטא [הלך הגט] תוך הזריקה, ונפל בפיסלא [על חתיכת עץ]. אמר רב יוסף: חזינן [רואים אנו], אי הויא [אם היתה] חתיכת העץ הזו בעלת שטח של ארבע אמות על ארבע אמות — פלג ליה רשותא לנפשיה [חלקה לה רשות לעצמה] ואינה בכלל החצר שהאשה נמצאת בה, ולכן אינה מתגרשת בו, ואי [ואם] לא — חדא רשותא [רשות אחת] היא חלק מן החצר, ומתגרשת בו.

בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּחָצֵר דִּידָהּ, כִּי הָוֵי אַרְבַּע אַמּוֹת מַאי הָוֵי? אֶלָּא בְּחָצֵר דִּידֵיהּ, כִּי לָא הָוֵי אַרְבַּע אַמּוֹת מַאי הָוֵי?

ומבררים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] כאן? אילימא [אם תאמר] שמדובר בחצר דידה [שלה], כי הוי [כאשר יהיה] המקום בן ארבע אמות מאי הוי [מה יהיה בכך]? הלא גם חלק זה שלה הוא ולמה לא תתגרש בו! אלא תאמר שמדובר בחצר דידיה [שלו], כי לא הוי [גם כאשר איננו] בן ארבע אמות מאי הוי [מה יהיה בכך]? הלא הכל אינו שלה ומדוע מתגרשת בו!

לָא צְרִיכָא, דְּאוֹשְׁלָהּ מָקוֹם, דְּחַד מָקוֹם מוֹשְׁלֵי אֱינָשֵׁי, תְּרֵי מְקוֹמוֹת לָא מוֹשְׁלֵי אֱינָשֵׁי.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דאושלה [שהשאיל לה] מקום את החצר כדי שתקנה בו את הגט, דחד מקום מושלי אינשי [שמקום אחד משאילים אנשים], ואילו תרי [שני] מקומות לא מושלי אינשי [משאילים אנשים], ואם המקום בו נפל הגט נחשב רשות לעצמה, איננו בכלל החצר שהשאיל לה.

וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה, אֲבָל גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה – אַף עַל גַּב דְּלָא הָוֵי אַרְבַּע אַמּוֹת.

ומעירים: ולא אמרן [אמרנו ] דין זה אלא באופן שהמקום שנפל בו הגט לא גבוה עשרה טפחים מן החצר, אבל אם המקום שנפל בו הגט גבוה עשרה טפחים — אף על גב דלא הוי [אף על פי שאינו] בן ארבע אמות הריהו חלוק כרשות לעצמה.

וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ

ולא אמרן [אמרנו] אלא באופן דלית ליה [שאין לו] למקום שנפל בו הגט