וְהָתַנְיָא: ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״ – גֵּט וְאֵינוֹ גֵּט, דִּבְרֵי חֲכָמִים, רַבִּי אוֹמֵר: כָּזֶה גֵּט.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: האומר "הרי זה גט מהיום ולאחר מיתה" — הרי זה גט ואינו גט, אלו דברי חכמים, רבי אומר: כזה גט, כלומר, גט כשר הוא לגמרי. משמע שבזה נחלקו, אבל ב"על מנת" הכל מודים שהוא כאומר "מעכשיו".

וּלְרַב יְהוּדָה דַּאֲמַר: בְּ״עַל מְנָת״ פְּלִיגִי, אַדְּמִיפַּלְגִי בְּ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״, לִיפַלְגֵּי בְּ״עַל מְנָת״! לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי.

ושואלים: ולדעת רב יהודה שאמר שרבי וחכמים ב"על מנת" פליגי [חלוקים הם], אדמיפלגי [עד שהם חולקים] במקרה המיוחד של "מהיום ולאחר מיתה", ליפלגי [שיחלקו] ב"עלנת"! ומשיבים: להודיעך כחו של רבי שאינו חושש כלל לאפשרות שהגט אינו גט.

וְלִיפְלְגוּ בְּ״עַל מְנָת״ וּלְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּרַבָּנַן! כֹּחַ דְּהֶיתֵּירָא עָדִיף לֵיהּ.

ומקשים: וליפלגו [ושיחלקו] ב"על מנת" ולהודיעך כחן דרבנן [של חכמים] שאינם סבורים ש"על מנת" כ"מעכשיו" נחשב, והרי זה ענין כללי יותר! ומשיבים: כח דהיתירא [של ההיתר] עדיף ליה [לו] להראות עד כמה מתיר רבי, שיש בכך חידוש גדול יותר מדברי חכמים שאינם באים אלא לאסור.

״עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם״ וכו׳. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: קְפֵידֵיהּ לָאו קְפֵידָא וּלְזָרְזָהּ קָאָתֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.

שנינו במשנה: אמר לאשתו שמגרשה "על מנת שתתני לי מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום" אם נתנה בתוך שלושים יום — הרי זה גט, ואם לאו — אינו גט. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, שהכל תלוי אם מילאה את התנאי או לא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי קפידיה [הקפדתו] של הבעל שתתן לו תוך זמן קצוב לאו קפידא [איננה הקפדה] של ממש, ואין זה תנאי ממש המחייבה לגמרי, ורק לזרזה קאתי [הוא בא], שרצונו לקבל את הכסף בהקדם, ואולם אם תאחר מעט לא יקפיד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהוא תנאי גמור, ואם לא קיימתו — אין זה גט.

״אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מַעֲשֶׂה בְּצַיְדָן״ כו׳. מַאי תְּנָא דְּקָתָנֵי מַעֲשֶׂה?

עוד שנינו במשנה, שאמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה היה בעיר צידן באדם שהתנה שיחול הגט כשתתן לו אשתו את האיצטלית שלו, ואבדה האיצטלית, ואמרו שתתן לו את מחירה ותהא מגורשת. ושואלים: מאי תנא דקתני [מה שנה קודם ששנה] על זה מעשה? שהרי מעשה זה אינו מתייחס לדברים האמורים קודם!

חַסּוּרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אִם אָמַר לָהּ ״עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי אִיצְטָלִיתִי״ וְאָבְדָה אִיצְטָלִיתוֹ, אִיצְטָלִיתִי דַּוְקָא קָאָמַר לָהּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: תִּתֵּן לוֹ אֶת דָּמֶיהָ; וְאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מַעֲשֶׂה נַמִי בְּצַיְדָן, בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי אִצְטָלִיתִי״ וְאָבְדָה אִצְטָלִיתוֹ, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: תִּתֵּן לוֹ אֶת דָּמֶיהָ.

ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: אם אמר לה "על מנת שתתני לי איצטליתי" ואבדה איצטליתו — איצטליתי דוקא קאמר [אמר] לה ולא יועיל לתת את דמיה, וכיון שאינה מצויה — אינו גט, זאת דעת חכמים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: תתן לה את דמיה. ואמר רבן שמעון בן גמליאל כראיה לדבריו: מעשה נמי [גם כן] בצידן, באחד שאמר לאשתו "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי אצטליתי" ואבדה אצטליתו, ואמרו חכמים: תתן לו את דמיה.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אַסִי מֵרַבִּי יוֹחָנָן: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז״, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ ״מְחוּלִים לָךְ״, מַהוּ?

על רקע הסבר זה של המשנה בעא מיניה [שאל אותו] ר' אסי מר' יוחנן: האומר לאשה "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז", וחזר ואמר לה "מחולים לך", מהו הדין?

תִּיבָּעֵי לְרַבָּנַן, תִּיבָּעֵי לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל;

והוא מפרט את שאלתו: תיבעי לרבנן [תישאל השאלה לשיטת חכמים], וכן תיבעי [תישאל השאלה] לדעת רבן שמעון בן גמליאל;

תִּיבָּעֵי לְרַבָּנַן: עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם – אֶלָּא דְּלָא אַחֲלַהּ גַּבָּהּ, אֲבָל הָכָא – הָא קָאָמַר לָהּ ״מְחוּלִים לָךְ״. אוֹ דִּלְמָא אֲפִילּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לָא קָאָמַר אֶלָּא דְּקָא מְפַיְּיסָה לֵיהּ בְּדָמֵי, אֲבָל לְגַמְרֵי – לָא? אֲמַר לֵיהּ: אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת.

תיבעי לרבנן [תישאל לשיטת חכמים]: עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [אמרו חכמים שם] שאינה מגורשת אם לא תמלא את התנאי ותיתן לו את האיצטלית עצמה — אלא משום שלא אחלה גבה [מחל לה על האיצטלית], אבל הכא [כאן] הא קאמר [הרי אומר] לה "מחולים לך". או דלמא [שמא] אפילו רבן שמעון בן גמליאל לא קאמר [אינו אומר] שיכולה להתגרש אף אם לא קיבל את האיצטלית אלא משום דקא מפייסה ליה בדמי [שהיא מפייסת אותו בדמים], שנחשב התנאי כמקויים, שהרי קיבל את תמורתה. אבל במקרה שמוותר לה ומתבטל התנאי לגמרי — לא. ואם כן, מה הדין? אמר ליה [לו] ר' יוחנן בתשובה: אינה מגורשת, שלא נתקיים התנאי.

אֵיתִיבֵיהּ: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״קוֹנָם שֶׁאַתָּה נֶהֱנֶה לִי אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִבְנִי כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן״, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָסוּר עַד שֶׁיִּתֵּן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף זֶה יָכוֹל לְהַתִּיר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְאוֹמֵר: הֲרֵינִי כְּאִילּוּ הִתְקַבַּלְתִּי!

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו במסכת נדרים: האומר לחבירו "קונם (הרי אני אוסר אותך בנדר) מכל מה שאתה נהנה לי (ממני) אם אי (אין) אתה נותן לבני כמתנה לחתונה כור אחד של חטין ושתי חביות של יין", ר' מאיר אומר: אסור חבירו בהנאתו משום הקונם עד שיתן אותם דברים, וחכמים אומרים: אף זה, הנודר, יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם שאינו צריך ללכת לחכם להתיר לו את הנדר, ואומר רק: "הריני כאילו התקבלתי" (קיבלתי ממך). משמע שאם מוותר לאחר מעשה על מה שתבע, נעשה כאילו קיבל, ואף כאן תיחשב מחילת הבעל כאילו קיבל, ותהא מגורשת!

הָכִי הָשְׁתָּא?! הָתָם לְצַעוּרָהּ קָא מְכַוֵּין וְלָא צִיעֲרָהּ, הָכָא מִשּׁוּם הַרְוָוָחָה הוּא וְהָא לָא אִיצְטְרִיךְ!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם לצעורה קא מכוין [שם בגט לצער אותה התכוון] ולא ציערה, שהרי רצה ממנה את הכסף כדי לצער אותה, וכשמוחל לה — נמצא שלא התקיימה כוונתו. הכא [כאן] בענין הנדר משום הרווחה הוא, שרצה שלבנו יהיה קצת יותר רווח והא [והרי] לא איצטריך [היה צריך], ולכן יכול היה לוותר על מה שתבע.

הַהוּא גַּבְרָא דַּאֲמַר לֵיהּ לַאֲרִיסֵיהּ: כּוּלֵּי עָלְמָא דָּלוּ תְּלָת דַּלְוָותָא וְאָכְלִי רִיבְעָא, אַתְּ דְּלֵי אַרְבָּעָה וֶאֱכוֹל תִּילְתָּא. לְסוֹף אֲתָא מִיטְרָא.

מסופר: ההוא גברא דאמר ליה לאריסיה [אדם אחד שאמר לו לאריסו]: כולי עלמא דלו תלת דלוותא ואכלי ריבעא [הכל, כל האריסים דולים ומשקים שלוש פעמים את השדה, ואוכלים, מקבלים בשכר זה, רבע] מיבול השדה, ואילו את דלי ארבעה ואכול תילתא [אתה דלה ארבע פעמים ותאכל כשכרך שליש מן התבואה], לסוף אתא מיטרא [בסוף בא גשם] כשהיה צריך להשקות בפעם הרביעית, ולא הוצרך לדלות פעם נוספת, ובאה שאלה לפני חכמים אם זכאי האריס בשליש היבול או רק ברבע.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: הָא לָא דְּלָה, רַבָּה אֲמַר: הָא לָא אִיצְטְרִיכָא.

אמר רב יוסף: הא [הרי] לא דלה פעם רביעית ולא נתקיים התנאי, ולא מגיע לו יותר מלאריסים אחרים, ויקבל רק רבע היבול. רבה אמר: הא [הרי] לא איצטריכא [הצטרך] השדה לדלייה זו, שכבר ירד הגשם וזכה האריס בכך, ומגיע לו שליש היבול.

לֵימָא, רַב יוֹסֵף דַּאֲמַר כְּרַבָּנַן, וְרַבָּה דַּאֲמַר כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל?

ושואלים: לימא [והאם לומר], שרב יוסף שאמר כרבנן [כשיטת חכמים] שעומדים על מילוי התנאי כלשונו, ורבה שאמר כשיטת רבן שמעון בן גמליאל שהכל תלוי במה שקיבל הבעל לבסוף כתשלום, ואף פה הושקתה שדהו של הבעלים?

וְתִיסְבְּרָא? וְהָא קַיְימָא לָן הִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבָּה, וּבְהָא אֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל!

ותוהים: ותיסברא [וכי סבור אתה] שכן הוא? והא קיימא לן [הרי מוחזק בידינו] שבכל מחלוקותיהם הילכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רבה כנגד שיטת רב יוסף, ובהא [ובהלכה זו] מוחזק לזו כי אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל! ואם כן תהיה זו סתירה בין הלכה להלכה!

אֶלָּא לְעוֹלָם כְּרַבָּנַן, רַב יוֹסֵף כְּרַבָּנַן, וְרַבָּה אָמַר לָךְ: אֲנָא דַּאֲמָרִי אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן, עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם – אֶלָּא דִּלְצַעוּרָהּ קָא מִיכַּוֵּין, אֲבָל הָכָא מִשּׁוּם הַרְוָוָחָה הוּא, וְהָא לָא אִיצְטְרִיךְ.

אלא ודאי לעולם המחלוקת הזאת היא מתוך הנחה שהלכה כרבנן [כשיטת חכמים], רב יוסף פוסק כרבנן [כדעת חכמים] בפשטות, ורבה אמר [יכול היה לומר] לך אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי אפילו לרבנן [לשיטת חכמים] אמרתי אותם, כי עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [אמרו חכמים שם] שאינה מגורשת אם לא תחזיר לו את האצטלית עצמה — אלא משום דלצעורה קא מיכוין [שלצער אותה הוא מתכוון] ואם אינה צריכה לתת את האצטלית עצמה — אינה מצטערת, אבל הכא [כאן] השקיית השדה משום הרווחה הוא, והא [והרי] לא איצטריך [הוצרך] לכך.

תְּנַן הָתָם: בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה נִטְמָן יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא חָלוּט לוֹ, הִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁיְּהֵא חוֹלֵשׁ אֶת מָעוֹתָיו לַלִּשְׁכָּה, וִיהֵא שׁוֹבֵר אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנָס, וְאֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה הַלָּה יָבוֹא וְיִטּוֹל אֶת מָעוֹתָיו.

תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת ערכין בענין גאולת "בתי ערי חומה", שנאמר בתורה שבית שנמכר בתוך עיר חומה ולא נגאל (נפדה, נקנה מחדש) על ידי בעליו בתוך שנים עשר חודש — נשאר הבית לצמיתות לקונה. ומספרים: בראשונה היה נטמן (מתחבא) הקונה במשך כל היום האחרון של שנים עשר חדש, כדי שיהא הבית חלוט לו (קנוי לו לחלוטין), שהרי כך לא יכול המוכר לו לפדות ממנו. התקין הלל הזקן שיהא המוכר חולש (מטיל) את מעותיו שאסף לצורך פדיון ביתו ללשכה שבמקדש, ויהא שובר את הדלת של ביתו ונכנס, ואימתי שירצה הלה, הקונה, יבוא ויטול את מעותיו מהלשכה.

וְאָמַר רָבָא: מִתַּקָּנָתוֹ שֶׁל הִלֵּל נִשְׁמַע: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז״, וְנָתְנָה לוֹ מִדַּעְתּוֹ – מְגוֹרֶשֶׁת, עַל כּוֹרְחוֹ – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת;

ואמר רבא: מתקנתו של הלל נשמע [נלמד] שהאומר לאשתו "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז", ונתנה לו מדעתו (מרצונו) — הרי היא מגורשת, אם נתנה לו על כורחו — אינה מגורשת, ומנין הוא מוכיח זאת —

מִדְּאִיצְטְרִיךְ לֵיהּ לְהִלֵּל לְתַקּוּנֵי נְתִינָה בְּעַל כּוֹרְחֵיהּ דְּהָוְיָא לָהּ נְתִינָה,

מדאיצטריך ליה [מתוך זה שהוצרך לו] להלל לתקוני [לתקן] תקנה מיוחדת שנתינה בעל כורחיה [כורחו] של לוקח דהויא לה [שתהא נחשבת] נ תינה,