אִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּעַל פֶּה אִי לָא אָמַר.

אי [אם] מה שאמר ר' יוסי שכל שטר חל מן הזמן הכתוב בו הוא גם כאשר הוסיף תנאי בעל פה בשעת מסירת השטר, אי [או] לא אמר במקרה שכזה.

וּמִי מִסַּפְּקָא לֵיהּ? וְהָתְנַן: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אֵינוֹ גֵּט; וְתָנֵי עֲלָהּ: רַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּהָ לְהִינָּשֵׂא;

ושואלים: ומי מספקא ליה [והאם מסופק לו הדבר]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: האומר לאשה "הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש", ומת בתוך שנים עשר חדש — אינו גט כיון שאין גט חל לאחר מיתה, וחייבת ביבום אם אין לבעלה בנים. ותני עלה [ושנינו עליה]: אבל רבותינו חולקים והם התירוה להינשא בתורת גרושה, ואינה זקוקה ליבום,

וְאָמְרִינַן: מַאן רַבּוֹתֵינוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בֵּי דִּינָא דְּשָׁרוּ מִישְׁחָא, וְסָבְרִי לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו!

ואמרינן [ואמרנו]: מאן [מי הם] רבותינו אלה? אמר רב יהודה אמר שמואל: בי דינא [בית דין] דשרו מישחא [שהתירו את השמן] של גויים באכילה, וסברי לה [והם סבורים] כשיטת ר' יוסי, שאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו. הרי שלדעת ר' יוסי דין זה קיים גם כאשר אומר את התנאי בעל פה!

אֶלָּא מִסַּפְּקָא לֵיהּ אִי הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּעַל פֶּה אוֹ אֵין הֲלָכָה.

אלא צריך לומר כך: מספקא ליה [מסופק לו] לרב הונא אי [אם] הלכה כשיטת ר' יוסי גם כשהוסיף על השטר דברים בעל פה, או אין הלכה כמוהו אלא בכתב בלבד.

וּמִי מִסַּפְּקָא לֵיהּ? וְהָאָמָר רָבָא: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ אִם מַתִּי״ וְ״שֶׁאֲנִי מֵת״ – הֲרֵי זֶה גֵּט, ״כְּשֶׁאָמוּת״ וּ״לְאַחַר מִיתָה״ – אֵין זֶה גֵּט;

ושואלים: ומי מספקא ליה [והאם זה מסופק לו]? והאמר [והרי אמר] רבא: האומר לאשתו "הרי זה גיטיך אם מתי" וכן "הרי זה גיטיך שאני מת" — הרי זה גט, אם אומר לה "כשאמות" וכן "לאחר מיתה" — אין זה גט.

הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דַּאֲמַר לָהּ ״מֵהַיּוֹם״ וְרַבָּנַן, צְרִיכָא לְמֵימַר? וְהָתְנַן: ״מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי״ – הֲרֵי זֶה גֵּט! וְאֶלָּא לָאו דְּלָא אֲמַר לָהּ ״מֵהַיּוֹם״ וְרַבִּי יוֹסֵי, שְׁמַע מִינָּהּ הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי!

ונברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שאמר לה "מהיום אם מתי " ולשיטת רבנן [חכמים, סתם משנה], וכי צריכא למימר [צריך הדבר להיאמר]? והתנן [והרי שנינו במשנה] יותר מזה: "מהיום אם מתי" — הרי זה גט! ואלא לאו [האם לא מדובר] שלא אמר לה "מהיום" ולשיטת ר' יוסי היא שהולכים לפי זמנו של הגט, שמע מינה [למד מכאן] הלכה כשיטת ר' יוסי גם בענין זה!

לְרָבָא פְּשִׁיטָא לֵיהּ, לְרַב הוּנָא מִסַּפְּקָא לֵיהּ.

ודוחים: מכאן אין להוכיח מה פסק רב הונא, שכן לרבא פשיטא ליה [פשוט לו] שהלכה כר' יוסי גם כשאומר בעל פה, ואילו לרב הונא מספקא ליה [מסופק היה לו].

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דַּאֲמַר לָהּ ״מֵהַיּוֹם״ וְרַבָּנַן, וְהָנֵי לִישָּׁנֵי אִיצְטְרִיכִי לֵיהּ, ״שֶׁאֲנִי מֵת״ כְּ״אִם מַתִּי״ דָּמֵי, ״כְּשֶׁאָמוּת״ כִּ״לְאַחַר מִיתָה״ דָּמֵי.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: לעולם תפרש שמדובר שאמר לה "מהיום" ורבנן [ושיטת חכמים] היא, ואולם הני לישני איצטריכי ליה [ולשונות אלה הוצרכו לו לרבא] לחדש לנו דבר אחר, לומר כי הלשון "שאני מת" שאינה מוזכרת במשנה — כלשון "אם מתי" דמי [נחשבת], וכן הלשון "כשאמות" — כלשון "לאחר מיתה" דמי [נחשבת].

וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַסֵּיפָא: ״זֶה גִּיטֵּךְ לְאַחַר מִיתָה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם; אָמַר רַב הוּנָא: וּלְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי חוֹלֶצֶת.

עד כאן שיטה אחת של מסירת הסוגיה הזו, ואיכא דמתני לה אסיפא [ויש ששונים אותה על סופה של אותה הלכה], האומר: "זה גיטך לאחר מיתה" — לא אמר כלום. אמר רב הונא: ולדברי ר' יוסי חולצת.

פְּשִׁיטָא, מִדְּסֵיפָא לְרַבָּנַן חוֹלֶצֶת, רֵישָׁא נַמִי לְרַבִּי יוֹסֵי חוֹלֶצֶת!

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו הדבר], מדסיפא [מתוך ששנינו בסוף המשנה] במקרה שהוסיף "מהיום" לרבנן [לדעת חכמים] חולצת, רישא נמי [ראשה גם כן] שלא הוסיף "מהיום" לדעת ר' יוסי חולצת, שהרי לדעתו זמנו של שטר מוכיח עליו!

מַהוּ דְּתֵימָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּהָא כְּרַבִּי סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: גִּיטָּא מַעַלְיָא הָוֵי, וַחֲלִיצָה נַמִי לָא תִּיבָּעֵי, קָא מַשְׁמַע לָן, דְּלָא רַבִּי סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי וְלָא רַבִּי יוֹסֵי סָבַר לָהּ כְּרַבִּי;

ומשיבים: אין ראיה מכאן, שכן מהו דתימא [שתאמר], ר' יוסי בהא [בזה] כדעת רבי סבירא ליה [סבור הוא] שאמר: גיטא מעליא הוי [גט מעולה, גמור, הוא], וחליצה נמי גם כן] לא תיבעי [תצטרך], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא רבי סבר לה [סבור] כר' יוסי, ולא ר' יוסי סבר לה [סבור] כרבי, וכל אחד יש לו שיטה לחוד.

רַבִּי לָא סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּקָתָנֵי ״כָּזֶה גֵּט״ לְמַעוּטֵי דְּרַבִּי יוֹסֵי; וְרַבִּי יוֹסֵי לָא סָבַר לָהּ כְּרַבִּי, דְּקָתָנֵי ״כָּזֶה גֵּט״ לְמַעוּטֵי דְּרַבִּי.

ומסבירים את הענין: רבי לא סבר לה [סבור] כר' יוסי — דקתני [שהוא שונה] על נוסח "מהיום ולאחר מיתה" "כזה גט", וההדגשה "כזה" באה למעוטי [למעט] מדברי ר' יוסי המסופק בדבר. וכן ר' יוסי לא סבר לה [סבור] כרבי — דקתני [שהוא שונה] בענין דומה "כזה גט", למעוטי [למעט] דברי רבי. הזכרנו כאן את דברי רבי ור' יוסי "כזה גט", ואת דבריהם עצמם לא הבאנו.

רַבִּי מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״ – גֵּט וְאֵינוֹ גֵּט, דִּבְרֵי חֲכָמִים, רַבִּי אוֹמֵר: כָּזֶה גֵּט.

ומסבירים: שיטת רבי זו מאי [מה] היא? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר "מהיום ולאחר מיתה" — הרי זה גט ואינו גט, אלו דברי חכמים, רבי אומר: כזה גט, כלומר, גט כשר הוא בלי ספק, ואינה צריכה חליצה.

רַבִּי יוֹסֵי מַאי הִיא? דִּתְנַן: ״כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי אִם לֹא בָּאתִי מִיכָּן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, כְּתָבוּהוּ בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אֵינוֹ גֵּט, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּזֶה גֵּט.

ר' יוסי מאי [מה] היא, מהו המקור בו מובעת דעתו — דתנן [שכן שנינו במשנה]: האומר "כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מיכן (מכאן) ועד שנים עשר חדש", אם כתבוהו בתוך שנים עשר חדש ונתנו אותו לאחר שנים עשר חדש — אינו גט, ר' יוסי אומר: כזה גט.

״זֶה גִּיטֵּיךְ מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי מֵחוֹלִי זֶה, וְעָמַד וְהָלַךְ בַּשּׁוּק״ כו׳.

שנינו במשנה: האומר לאשה "זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה", ועמד מחוליו והלך בשוק וחלה שוב ומת, אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת — הרי זה גט, ואם לאו — אינו גט.

אֲמַר רַב הוּנָא: גִּיטּוֹ כְּמַתְּנָתוֹ, מַה מַּתְּנָתוֹ אִם עָמַד חוֹזֵר, אַף גִּיטּוֹ אִם עָמַד חוֹזֵר;

אמר רב הונא: גיטו של שכיב מרע דינו כמתנתו, מה מתנתו אם עמד מחוליו — חוזר מכל המתנות שנתן בזמן שהיה שכיב מרע, והרי הן בטלות, שהרי לא נתן אותן אלא מחמת שחשב שהוא עומד למות, אף גיטו, אם עמד מחליו — חוזר, שלא נתן את הגט אלא משום שחשב שהוא עתיד למות וביקש לפוטרה מיבום.

וּמַה גִּיטּוֹ אַף עַל גַּב דְּלָא פָּרֵישׁ, כֵּיוָן דַּאֲמַר ״כְּתוֹבוּ״ – אַף עַל גַּב דְּלָא אֲמַר ״תְּנוּ״, אַף מַתְּנָתוֹ כֵּיוָן דַּאֲמַר ״תְּנוּ״ – אַף עַל גַּב דְּלָא קָנוּ מִינֵּיהּ.

ומה גיטו, אף על גב [אף על פי] שלא פריש [פירש] את כוונתו במלואה, אנו מפרשים את דבריו, ונותנים את הגט לאשה כיון שאמר "כתובו" — אף על גב [אף על פי] שלא אמר "תנו", ולמרות שלא נתמלאו הפרטים הצריכים לכך באדם בריא, אף מתנתו דינה כן, כיון דאמר "תנו" — אף על גב [אף על פי] שלא קנו מיניה [ממנו] על הדבר, ולא נתמלאו הפרטים הצריכים לכך מבחינה משפטית, מכל מקום מקיימים את כוונתו ורצונו.

תְּנַן: ״זֶה גִּיטֵּךְ מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי מֵחוֹלִי זֶה״, וְעָמַד וְהָלַךְ בַּשּׁוּק וְחָלָה וּמֵת, אוֹמְדִים אוֹתוֹ, אִם מֵחֲמַת חוֹלִי הָרִאשׁוֹן מֵת – הֲרֵי זֶה גֵּט, אִם לָאו – אֵינוֹ גֵּט; וְאִי אָמְרַתְּ אִם עָמַד חוֹזֵר, לָמָּה לִי אוּמְדָּנָא? הֲרֵי עָמַד!

ומקשים, תנן [שנינו במשנתנו]: "זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה", ועמד והלך בשוק וחלה ומת — אומדים אותו, אם מחמת חולי הראשון מת — הרי זה גט, אם לאו — אינו גט; ואי אמרת [ואם אתה אומר] שאם עמד חוזר, למה לי אם כן אומדנא [אומדן, הערכה] כלל? הרי עמד, וממילא בטל הגט!

אָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: שֶׁנִּיתַּק מֵחוֹלִי לְחוֹלִי.

אמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא: מדובר כאן שניתק מחולי לחולי, כלומר, לא שהבריא לגמרי, אלא שיצא ממחלה אחת לחבירתה, וצריך אומדן אם מחמת חוליו הראשון מת.

וְהָא ״עָמַד״ קָתָנֵי! עָמַד מֵחוֹלִי זֶה וְנָפַל לְחוֹלִי אַחֵר. וְהָא ״הָלַךְ בַּשּׁוּק״ קָתָנֵי! הָלַךְ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ.

ומקשים: והא [והרי] "עמד" קתני [שנה] ומשמע שהבריא לגמרי! ומשיבים: אין הכוונה עמד והבריא לגמרי, אלא עמד מחולי זה ונפל לחולי אחר. ומקשים: והא [והרי] "הלך בשוק" קתני [שנה]! ומשיבים: הלך על משענתו, כלומר, אין הכוונה שהלך בבריאות הגוף, אלא שיכול ללכת כאשר הוא נשען על משענת.