וְהָתְנַן: שְׁנֵי אַחִין חֵרְשִׁין נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת פִּיקְּחוֹת, אוֹ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת חֵרְשׁוֹת, אוֹ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת אַחַת פִּיקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת, וְכֵן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת חֵרְשׁוֹת נְשׂוּאוֹת לִשְׁנֵי אַחִין פִּיקְּחִין, אוֹ לִשְׁנֵי אַחִין חֵרְשִׁין, אוֹ לִשְׁנֵי אַחִין אֶחָד פִּיקֵּחַ וְאֶחָד חֵרֵשׁ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם,

והתנן [והרי שנינו במשנה]: שני אחין חרשין שנישואיהם תקפים רק מדברי סופרים, שהיו נשואין שתי אחיות פיקחות, או שהיו נשואים שתי אחיות חרשות, או שהיו נשואים שתי אחיות אחת פיקחת ואחת חרשת, וכן אם היו שתי אחיות חרשות שנישואיהן תקפים רק מדברי סופרים נשואות לשני אחין פיקחין, או לשני אחין חרשין, או לשני אחין שהיה אחד פיקח ואחד חרש — הרי אלו פטורות מן החליצה ומן היבום, שהיבמה פטורה לגמרי מדין יבום משום שהיא אחות אשתו של היבם, ואסורה עליו כערוה.

וְאִם הָיוּ נָכְרִיּוֹת – יִכְנְסוּ, וְאִם רָצוּ לְהוֹצִיאָן – יוֹצִיאוּ!

ואם היו שתי הנשים נכריות (זרות), כלומר, שאינן קרובות זו לזו ואין איסור ערוה בנישואי שתיהן — יכנסו, יכול האח הנשאר לכנוס אותן, ואם רצו להוציאן (לגרשן) אחר היבום על ידי גט — יוציאו. וכיון שנאמרו הדברים כהלכה כללית, משמע שאף האח החרש יכול להוציא את יבמתו (אשת אחיו החרש) בגט, ואין אנו גוזרים באח חרש משום אח פיקח!

אֶלָּא, מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּין מֵעִיקָּרָא.

אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא [מחוור, ברור, כפי שתירצנו מתחילה] שמדובר ביבמה שנפלה לפני חרש מעיקרו מאחיו הפיקח. ומדוע להעמיד את דברי רב כהנא בשם רב כדעת רבן שמעון בן גמליאל דווקא?

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵירָיו עַל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

שאמר ר' יוחנן: חלוקין עליו חביריו על רבן שמעון בן גמליאל, וסבורים שאין סומכים כלל על כתבו של החרש.

אֲמַר אַבַּיֵי, אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא: נִישְׁטֵת – לֹא יוֹצִיא, נִתְחָרֵשׁ הוּא אוֹ נִשְׁתַּטָּה – לֹא יוֹצִיא עוֹלָמִית; מַאי ״עוֹלָמִית״? לָאו אַף עַל גַּב דְיָכוֹל לְדַבֵּר מִתּוֹךְ הַכְּתָב?

אמר אביי, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] שאין תקנה על ידי כתיבה: אשה שנישטת (השתטתה, השתגעה) אחרי שהתחתנה — לא יוציא, שאסרו חכמים לגרש אותה. אם נתחרש הוא הבעל או נשתטה הוא — לא יוציא עולמית. ודנים: מאי [מה פירוש] מה טעם ההדגשה "עולמית"? לאו [האם לא] מדובר אף על גב [אף על פי] שיכול לדבר מתוך הכתב, ובכל זאת אינו יכול לגרש?

אֲמַר רַב פַּפָּא: אִי לָאו דְּאַשְׁמוּעִינַן רַבִּי יוֹחָנָן, הֲוָה אָמִינָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְפָרוּשֵׁי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא הוּא דְּאָתָא, וּמַאי ״עוֹלָמִית״? אַף עַל גַּב דְּחָזֵינָא לֵיהּ דְּחָרִיף;

אמר רב פפא: אי לאו דאשמועינן [אם לא שהשמיע לנו] ר' יוחנן שיש כאן מחלוקת, הוה אמינא [היינו אומרים] שרבן שמעון בן גמליאל רק לפרושי טעמא [לפרש את הטעם] של התנא קמא [הראשון] הוא דאתא [שבא] ואינו חולק עליו וסומכים על הכתיבה של פיקח שנתחרש, ומאי [ומה פירוש] "עולמית"? אין הכוונה שאף מתוך הכתב לא יוכל לצוות לכתוב גט, אלא אף על גב דחזינא ליה דחריף [אף על פי שאנו רואים בו שהוא חריף ומבין] בכל זאת אין סומכים על הבנתו ורמזיו, אבל בכתב — כשר.

אִי נַמִי, לְכִדְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: דְּבַר תּוֹרָה שׁוֹטָה מִתְגָּרֶשֶׁת, מִידֵּי דַּהֲוָה אַפִּיקַּחַת בְּעַל כָּרְחָהּ,

אי נמי [או גם כן] הדגישה הברייתא "עולמית" דווקא בבעל שנתחרש או נשתטה, לכ פי שאמר ר' יצחק, שאמר ר' יצחק: דבר תורה שוטה מתגרשת, מידי דהוה [כפי שהוא הדין] אפיקחת [על, לגבי פיקחת] שמתגרשת בעל כרחה, שכשם שאין צורך בדעתה כשהיא פיקחת, כך אף כשאין בה דעת כלל — יכול בעלה לגרשה.

וּמַה טַּעַם אָמְרוּ אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת? שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר.

ומה טעם אמרו חכמים אינה מתגרשת — כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, שאם אינה נשואה ואין בעלה שומרה והיא עצמה אינה בת דעת לשמור עצמה, תיעשה כהפקר לכל חוטא. אולם בעל חרש או שוטה אף מדין תורה אינו יכול לגרש, ולכן הדגישה הברייתא "עולמית".

מתני׳ אָמְרוּ לוֹ ״נִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ״? וְאָמַר לָהֶן ״כְּתוֹבוּ״, אָמְרוּ לַסּוֹפֵר וְכָתַב וְלָעֵדִים וְחָתְמוּ, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתָבוּהוּ וַחֲתָמוּהוּ וּנְתָנוּהוּ לוֹ וְחָזַר וּנְתָנוֹ לָהּ – הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל, עַד שֶׁיֹּאמַר לַסּוֹפֵר ״כְּתוֹב״ וְלָעֵדִים ״חֲתוֹמוּ״.

אמרו לו לבעל "נכתוב גט לאשתך"? ואמר להן "כתובו", ואמרו אותם אנשים לסופר וכתב, ולעדים וחתמו, אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו, וחזר הוא עצמו ונתנו לה — הרי הגט בטל, עד שיאמר הוא עצמו לסופר "כתוב" ולעדים "חתומו".

גמ׳ טַעְמָא דְּלָא אֲמַר ״תְּנוּ״, הָא אֲמַר ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין, מַנִּי? רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: מִילֵּי מִימְסְרָן לְשָׁלִיחַ;

מן המשנה מדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] שלא אמר להם "תנו גט לאשתי ", ומשום כך הגט פסול, שהרי אמר להם במפורש לכתוב, הא [הרי] אם אמר "תנו" ואמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום — נותנין, מני [שיטת מי היא]? שיטת ר' מאיר היא, שאמר: מילי מימסרן [דברים נמסרים] לשליח, כלומר, אדם יכול למנות שליח לא רק לעשות מעשה עבורו, אלא גם לתת לשליח הוראה ("דברים") והשליח יכול לומר לאחרים לעשות.

אֵימָא סֵיפָא: עַד שֶׁיֹּאמַר לַסּוֹפֵר ״כְּתוֹב״ וְלָעֵדִים ״חֲתוֹמוּ״, אֲתָאן לְרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: מִילֵּי לָא מִימְסְרָן לְשָׁלִיחַ;

אימא סיפא [אמור את הסוף של המשנה]: "עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו", אם כן אתאן [הגענו] לשיטת ר' יוסי, שאמר: מילי [דברים] לא מימסרן [נמסרים] לשליח.

רֵישָׁא רַבִּי מֵאִיר וְסֵיפָא רַבִּי יוֹסֵי? אִין, רֵישָׁא רַבִּי מֵאִיר וְסֵיפָא רַבִּי יוֹסֵי.

ותמוה: וכי רישא [ראש, תחילת] המשנה כשיטת ר' מאיר וסיפא [והסוף] כשיטת ר' יוסי? ומשיבים: אין [כן], רישא [הראש] כשיטת ר' מאיר וסיפא [והסוף] כשיטת ר' יוסי אף שדבר כזה אינו רגיל, מכל מקום אפשר שיהיו במשנה שתי שיטות.

אַבַּיֵי אֲמַר: כּוּלָּהּ רַבִּי מֵאִיר הִיא, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּלָא אֲמַר ״תְּנוּ״. אִי הָכִי, ״עַד שֶׁיֹּאמַר תְּנוּ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ!

אביי אמר: כל המשנה כולה כשיטת ר' מאיר היא, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — שלא אמר "תנו" שאם היה אומר "תנו" היה מועיל. ומקשים: אי הכי [אם כך], "עד שיאמר תנו" מיבעי ליה [היה צריך לו לומר], שהרי די בכך כדי להכשיר את הגט, ולא כפי שיש במשנה "עד שיאמר לסופר"!

אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּלָא אֲמַר לְבֵי תְּלָתָא. אִי הָכִי, ״עַד שֶׁיֹּאמַר לִשְׁלֹשָׁה״ מִיבָּעֵי לֵיהּ!

אלא יש לומר: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שלא אמר לבי תלתא [לשלושה] אלא אמר לשנים, ושנים דינם כעדים ולא כבית דין, ואינם יכולים להורות לאחרים לכתוב גט, אף אם אמר להם "תנו", אלא הם עצמם צריכים לעשות זאת. ומקשים: אי הכי [אם כך] גם אז לשון המשנה אינה מדוייקת, שהרי "עד שיאמר לשלשה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אֶלָּא כּוּלָּהּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּלָא אֲמַר ״אִמְרוּ״.

אלא יש לומר באופן אחר: כל המשנה כולה כשיטת ר' יוסי היא, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — שלא אמר במפורש לשליחיו "אמרו לסופר ויכתוב

אִי הָכִי, ״עַד שֶׁיֹּאמַר אִמְרוּ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ!

". ומקשים: אי הכי [אם כך] הלשון "עד שיאמר לסופר "אינה נכונה, אלא: עד שיאמר "אמרו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

וְעוֹד, מִי מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר ״אִמְרוּ״? וְהָתְנַן: כְּתַב סוֹפֵר וְעֵד – כָּשֵׁר, וַאֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה: חָתַם סוֹפֵר שָׁנִינוּ, וַאֲמַר רַב חִסְדָּא: מַתְנִיתִין מַנִּי?

ועוד, יש להקשות לגופו של התירוץ: מי [האם] מודה ר' יוסי באומר "אמרו" שהגט כשר? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אם היתה עדות לגבי כתב סופר המעיד שהוא כתבו, וחתימת עד אחד — הרי זה גט כשר, ואמר ר' ירמיה: לא כתב סופר אלא דווקא חתם סופר שנינו, שחתומים שנים בגט, הסופר ועד אחר שעימו, ואמר רב חסדא על כך: מתניתין [משנתנו זו] המכשירה חתימת סופר כעד על הגט מני [כשיטת מי היא]?