לְמַטָּה – לְמַטָּה מִן הַבֵּיצִים, לְמַעְלָה – לְמַעְלָה מִן הַבֵּיצִים.

מה שאמרו למטה כוונתו — שמקיז את הדם במקום בגופו שהוא למטה מן הביצים (האשכים), למעלה כוונתו — למעלה מן הביצים.

וּכְשׁוּת שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ. תָּנָא: כְּשֵׁם שֶׁקָּשָׁה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, כָּךְ יָפָה בִּזְמַנָּהּ. אֲמַר רַב פַּפָּא: זְמַנָּהּ – תַּמּוּז, שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ – טֵבֶת, יוֹמֵי נִיסָן וְיוֹמֵי תִּשְׁרֵי – לָא מַעֲלוּ וְלָא קָשׁוּ.

שנינו: וכשות שלא בזמנה מזיקה. ומביאים: תנא [שנה החכם]: כשם שקשה לגוף אכילת כשות שלא בזמנה, כך יפה כשאוכלה בזמנה. אמר רב פפא: זמנה הוא — תמוז, שלא בזמנה — טבת, ואילו יומי [ימי] ניסן ויומי [וימי] תשרי (באביב ובסתיו) — לא מעלו [מועילים] ולא קשו [קשים].

אָמַר ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ וַאֲחָזוֹ קוֹרְדְיָיקוֹס וְחָזַר וְאָמַר ״אַל תִּכְתְּבוּ״ – אֵין דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין גֵּט לְאַלְתַּר, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא לִכְשֶׁיִּשְׁתַּפֶּה.

מעתה חוזרים לפירוש גופי הלכה שבמשנה: אמר "כתבו גט לאשתי" ואחזו קורדייקוס, וחזר ואמר "אל תכתבו" — אין דבריו האחרונים כלום. אמר ר' שמעון בן לקיש: במקרה שכזה כותבין ונותנין גט לאלתר (מייד), אף על פי שעדיין לא נצטללה דעתו ואין ממתינים לו. ור' יוחנן אמר: אין כותבין אלא לכשישתפה, כשיעמוד על דעתו.

מַאי טַעֲמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ? דְּקָתָנֵי: אֵין בִּדְבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָךְ: אֵין בִּדְבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם – דִּלְכִי מִתְצִיל לָא צָרִיךְ לְמִיהֲדַר אִימְלוּכֵי בֵּיהּ, וּלְעוֹלָם אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא לִכְשֶׁיִּשְׁתַּפֶּה.

ומסבירים את שיטותיהם: מאי טעמא [מהו הטעם] של ריש לקיש? — דקתני [ששנה] במשנה: אין בדבריו האחרונים כלום ומשמע שדבריו הראשונים קיימים ונוהגים לפי הוראתו. ולעומת זאת ר' יוחנן אמר [יכול היה לומר] לך ולפרש כך: אין בדבריו האחרונים כלום, הכוונה היא דלכי מתציל [שכאשר מצטללת דעתו] לא צריך למיהדר אימלוכי ביה [לחזור ולהימלך בו], אלא סומכים על דבריו הראשונים, ואולם לעולם אין כותבין אלא לכשישתפה.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רֵישׁ לָקִישׁ מְדַמֵּי לֵיהּ לְיָשֵׁן, וְרַבִּי יוֹחָנָן מְדַמֵּי לֵיהּ לְשׁוֹטֶה.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, הם חלוקים]? — ריש לקיש מדמי ליה [מדמה אותו], את זה שאחזו קורדייקוס לישן, שהרי אם אמר לכתוב גט, והלך לישון — בוודאי שכותבים את הגט ואין צריך להעירו. ור' יוחנן מדמי ליה [מדמה אותו] לשוטה, שמאחר שאחזו קורדייקוס אינו ברדעת, ומי שאינו ברדעת אינו יכול לתת גט.

וְרַבִּי יוֹחָנָן נַמִי לִידַמֵּיהּ לְיָשֵׁן! יָשֵׁן לָא מְחוּסַּר מַעֲשֶׂה, הַאי מְחוּסַּר מַעֲשֶׂה.

ושואלים: ור' יוחנן נמי לידמיה [גם כן, שידמה אותו] לישן! ומשיבים: ישן לא מחוסר מעשה, שאין צריך לעשות מעשה כדי להעירו, אלא מעצמו הוא ניעור, ואילו האי [זה], מי שאחזו קורדייקוס, הריהו מחוסר מעשה של רפואה.

וְרֵישׁ לָקִישׁ נַמִי נִידַמְּיֵיהּ לְשׁוֹטֶה! שׁוֹטֶה לָא סַמֵּיהּ בְּיָדָן, הַאי סַמֵּיהּ בְּיָדָן, בִּישְׂרָא סוּמָּקָא אַגּוּמְרֵי וְחַמְרָא מַרְקָא.

ושואלים: וריש לקיש נמי נידמייה [גם כן, שידמה אותו] לשוטה! ומשיבים: יש להבדיל, כי שוטה לא סמיה בידן [אין סם רפואתו בידינו], שאין בידינו לתקן את פגמו, ולכן בשעת שטותו אין בידו רשות לעשות דבר, ואולם האי סמיה בידן [זה, מי שאחזו קורדייקוס, סמו, רפואתו, בידינו], כפי שאמרנו: בישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא [בשר אדום שניצלה על גחלים ויין מזוג].

וּמִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם, וְרָמַז וְאָמַר ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] שממתינים לו עד שישתפה? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל: מי שחבל בו אדם ושחט בו שנים (שני הסימנים, קנה וושט בצווארו) או רוב שנים, והרי אותו אדם עומד למות, ורמז האיש ואמר "כתבו גט לאשתי" — הרי אלו יכתבו ויתנו,

וְתַנְיָא: רָאוּהוּ מְגוּיָּד אוֹ צָלוּב עַל הַצְּלִיבָה, וְרָמַז וְאָמַר ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ!

ותניא [ושנויה ברייתא] כעין זה: ראוהו את האיש מגויד (איבריו חתוכים) או צלוב על הצליבה, ורמז ואמר "כתבו גט לאשתי" — הרי אלו יכתבו ויתנו! משמע שאפילו אדם שסופו להגיע למצב של מוות, ואין לו תרופה אפשר לכתוב עבורו גט!

הָכִי הָשְׁתָּא?! הָתָם דַּעְתָּא צִילּוּתָא הִיא, וּכְחִישׁוּתָא הוּא דְּאַתְחִילָה בֵּיהּ, הָכָא דַּעְתָּא שְׁגִישְׁתָא הִיא.

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] במקרים של השחוט והצלוב דעתא צילותא [דעת צלולה] היא אצלו, וכחישותא הוא דאתחילה ביה [וחולשה היא שהתחילה בו] ולכן איננו יכול לדבר, אבל הוא כברדעת לכל ענין, ואולם הכא דעתא שגישתא [כאן דעה משובשת] היא, שהרי הוא שוטה בשעה זו, ואי אפשר שיעשה דבר מדעת.

וּמִי אֲמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם וּבָרַח – מְעִידִין עָלָיו; וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ חַי הוּא, אַמַּאי מְעִידִין עָלָיו?

ושואלים מצד אחר: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך] שהשחוט דינו כחי, ויכול לתת גט? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל: שחט בו שנים או רוב שנים וברח ולא ראו העדים מה היה סופו — מעידין עליו שמת. ואי סלקא דעתך [ואם יעלה על דעתך לומר] כי חי הוא, אמאי [מדוע] מעידין עליו שמת?

אָמְרִי: חַי הוּא וְסוֹפוֹ לָמוּת.

אמרי [אומרים] כתשובה לכך: חי הוא כעת ומשום כך יכול לתת גט — ואולם סופו בוודאי למות, ולכן אפשר להעיד עליו בוודאות לאחר זמן שמת.

אֶלָּא מֵעַתָּה, יְהֵא גּוֹלֶה עַל יָדוֹ! אַלָּמָּה תַּנְיָא: שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹלֶה?

ושואלים: אלא מעתה, כיון שנחשב שוודאי הוא מת, יהא זה ששחט אותו גולה על ידו אם עשה זאת בשגגה! אלמה תניא [מפני מה שנויה ברייתא]: שחט בו בשגגה שנים או רוב שנים כגון שהפיל עליו סכין — הרי זה אינו גולה?

הָא אִיתְּמַר עֲלָהּ, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעֲיָא: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא הָרוּחַ בִּלְבַּלְתּוֹ; אִי נַמִי, הוּא קֵירֵב אֶת מִיתָתוֹ.

ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי נאמר על כך], אמר ר' הושעיא: חיישינן [חוששים אנו] שמא הרוח בלבלתו ונגרמה מיתתו לא מחמת שחיטה בלבד, אלא שהיה גורם נוסף שאינו תלוי ברוצח. אי נמי [או גם כן] שמא הוא, הנשחט עצמו, קירב את מיתתו בכך שפירכס ופירפר.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּשָׁחֲטֵיהּ בְּבֵיתָא דְּשֵׁישָׁא וּפִירְכֵּס; אִי נַמִי, דְּשָׁחֲטֵיהּ בְּבָרָא וְלָא פִּירְכֵּס.

מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], בין הסבר זה להסבר זה? איכא בינייהו [יש ביניהם] דשחטיה בביתא דשישא [ששחט אותו בבית של שיש] ופירכס ששם אין רוח המזיקה לו, אבל לדעה האחרת יש לומר שהוא עצמו פירכס וקירב את מיתתו. אי נמי [או גם], דשחטיה בברא [ששחט אותו בחוץ] ולא פירכס, שיש לחשוש לרוח לדעה אחת, אף שהוא לא קירב בעצמו את מיתתו.

״נִשְׁתַּתֵּק, וְאָמְרוּ לוֹ נִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ״ כו׳. וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא שִׁיחַיָּא דְּ״לָאו לָאו״ נַקְטֵיהּ, אִי נַמִי שִׁיחַיָּא דְּ״הֵן הֵן״ נַקְטֵיהּ!

שנינו במשנה: נשתתק, ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו לאות הסכמה — בודקים אותו שלוש פעמים, אם אמר על דבר שהתשובה לו צריכה להיות "הן" — "הן" ועל דבר שהתשובה לו צריכה להיות "לאו" — "לאו", ונמצא איפוא מתוך כך שהוא בר דעת — כותבים גט. ושואלים: וליחוש [ונחשוש] דלמא שיחיא ד"לאו" "לאו" נקטיה [שמא תנועה של "לא" "לא" תפסה אותו] והוא מניד כל הזמן בראשו כאומר "לא" אף שאינו מתכוון לכך, אי נמי שיחיא ד"הן" "הן" נקטיה [או גם כן שמא תנועה של "כן" "כן" תפסה אותו]?

אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי אֲמַר רַב נַחְמָן: דְּאָמְרִינַן לֵיהּ בְּסֵירוּגִין.

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו] דברים בסירוגין, כלומר, שואלים אותו פעם דברים שצריך לענות עליהם "הן" ופעם אחרת דברים שצריך לענות עליהם "לא".

וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא שִׁיחַיָּא דְּסֵירוּגִין נַקְטֵיהּ! דְּאָמְרִינַן לֵיהּ חַד לָאו וּתְרֵין הֵן, וּתְרֵין לָאו וְחַד הֵן.

ושואלים: וליחוש דלמא שיחיא [ונחשוש שמא תנועה] של סירוגין נקטיה [תפסה אותו] שפעם מנענע בראשו כאומר "כן" ופעם כאומר "לא"! ומשיבים: דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו], שואלים אותו דברים שצריך להשיב עליהם חד "לאו" ותרין "הן" [פעם אחת "לא", ושתי פעמים "כן"], ותרין "לאו" וחד "הן" [ופעמיים "לא" ופעם אחת "כן"]. ובאופן שכזה, אם עונה כראוי על הכל אין לחשוש שמא היתה זו סתם תנועת הראש.

דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: אוֹמְרִים לוֹ דְּבָרִים שֶׁל יְמוֹת הַחַמָּה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְשֶׁל יְמוֹת הַגְּשָׁמִים בִּימוֹת הַחַמָּה.

דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה]: אומרים לו בשאלה אם רוצה דברים של ימות החמה בימות הגשמים, ושל ימות הגשמים בימות החמה כדי לבדוק האם דעתו צלולה.

מַאי נִיהוּ? אִילֵימָא גְּלוֹפְקְרֵי וּסְדִינֵי – לֵיחוּשׁ דִּלְמָא קוֹרָא אַחֲדֵיהּ, אִי נַמִי חַמָּה אַחֲדֵיהּ!

ושואלים: מאי ניהו [מה הם] דברים אלה? אילימא [אם תאמר] ששואלים אותו אם הוא רוצה גלופקרי [מעיל חם] בימות החמה וכן סדיני [סדין דק] בימות הגשמים, והוא עונה שרוצה — אין בזה הוכחה שאין הוא בר דעת, שיש לומר: ליחוש דלמא קורא אחדיה [נחשוש שמא קור אחז אותו] אף שהוא ימות החמה, אי נמי חמה אחדיה [גם כן חום תפס אותו] בימות הגשמים, ומה שמשיב כך אינו סימן שאינו מבין, אלא שמא הוא מרגיש קור וחום באותה שעה, אבל דעתו צלולה!