אִיחַנְּנָא לֵיהּ, כְּפָא לְקוֹמָתֵיהּ מִינֵּיהּ אִיתְּבַּר בֵּיהּ גַּרְמָא, אֲמַר, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם״.

איחננא ליה [התחננה לו] שלא יפיל את ביתה, כפא לקומתיה מיניה [כפף את קומתו ממנה] לצד אחר, איתבר ביה גרמא [נשברה בו עצם], אמר: היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "ולשון רכה תשבר גרם" (משלי כה, טו).

חֲזָא סַמְיָא דַּהֲוָה קָא טָעֵי בְּאוֹרְחָא, אַסְּקֵיהּ לְאוֹרְחֵיהּ. חֲזָא רַוְיָא דַּהֲוָה קָא טָעֵי בְּאוֹרְחָא, אַסְּקֵיהּ לְאוֹרְחֵיהּ. חֲזָא חֶדְוָותָא דְּהָווּ קָמְחַדֵּי לָהּ, בָּכָה. שְׁמַעֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָאָמַר לְאוּשְׁכָּפָא: עָבֵיד לִי מְסָאנֵי לְשַׁב שָׁנֵי, אָחֵיךְ. חֲזָא הַהוּא קָסְמָא דַּהֲוָה קָסֵים, אָחֵיךְ.

חזא סמיא דהוה קא טעי באורחא, אסקיה לאורחיה [ראה עיוור שהיה תועה בדרך, העלהו על הדרך הנכונה]. חזא רויא דהוה קא טעי באורחא, אסקיה לאורחיה [ראה שיכור שהיה תועה בדרך, העלהו על הדרך הנכונה]. חזא חדוותא דהוו קמחדי לה [ראה שמחה של חתונה שהיו שמחים בה], בכה. שמעיה לההוא גברא דהוה קאמר לאושכפא [שמע אדם אחד שאמר לסנדלר]: עביד לי מסאני לשב שני [עשה לי נעליים לשבע שנים], אחיך [צחק]. חזא ההוא קסמא דהוה קסים, אחיך [ראה קוסם אחד שעושה קסמים, צחק].

כִּי מְטָא לְהָתָם, לָא עַיְילוּהּ לְגַבֵּיהּ דִּשְׁלֹמֹה עַד תְּלָתָא יוֹמֵי. יוֹמָא קַמָּא אֲמַר לְהוּ: אַמַּאי לָא קָא בָּעֵי לִי מַלְכָּא לְגַבֵּיהּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: אָנְסֵיהּ מִישְׁתַיָּא; שְׁקַל לְבֵינְתָא אוֹתֵיב אַחֲבֶרְתָּהּ. אָתוּ אֲמַרוּ לֵיהּ לִשְׁלֹמֹה, אֲמַר לְהוּ, הָכִי אֲמַר לְכוּ: הֲדוּר אַשְׁקְיוּהּ.

כי מטא להתם [כאשר הגיע לשם] לירושלים, לא עיילוה לגביה [לא הכניסוהו לפני] שלמה עד תלתא יומי [שלושה ימים]. יומא קמא [יום ראשון] אמר להו [להם]: אמאי [מדוע] לא קא בעי לי מלכא לגביה [רוצה אותי המלך שאבוא אליו]? אמרו ליה [לו]: אנסיה מישתיא [אנסה אותו השתייה] ששתה יותר מדי. שקל לבינתא אותיב אחברתה [לקח לבינה ושם על חברתה]. אתו [באו] אמרו ליה [לו] לשלמה את שעשה. אמר להו [להם] שלמה: הכי [כך] אמר לכו [לכם], כך רמז: הדור אשקיוה [חזרו והשקוהו] את המלך.

לְמָחָר אֲמַר לְהוּ: וְאַמַּאי לָא קָא בָּעֵי לִי מַלְכָּא לְגַבֵּיהּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: אָנְסֵיהּ מֵיכְלָא; שְׁקַל לְבֵינְתָא מֵחֲבֶרְתָּהּ אוֹתְבָהּ אַאַרְעָא. אָתוּ אֲמַרוּ לֵיהּ לִשְׁלֹמֹה, אֲמַר לְהוּ, הָכִי אֲמַר לְכוּ: נְגִידוּ מִינֵּיהּ מֵיכְלֵיהּ.

למחר אמר להו [להם] אשמדאי: ואמאי [ומדוע] לא קא בעי לי מלכא לגביה [רוצה אותי המלך שאבוא אליו]? אמרו ליה [לו]: אנסיה מיכלא [אנסו, הפריע לו המאכל]. שקל לבינתא [הוריד לבינה] מחברתה אותבה אארעא [והניח אותה על הארץ]. אתו [באו] העבדים אמרו ליה [לו] לשלמה את שעשה. אמר להו [להם], הכי [כך] אמר לכו [לכם]: נגידו מיניה מיכליה [הרחיקו ממנו את מאכלו].

לְסוֹף תְּלָתָא יוֹמֵי עָיֵיל לְקַמֵּיהּ; שְׁקַל קַנְיָא וּמְשַׁח אַרְבָּעָה גַּרְמִידֵי וּשְׁדָא קַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מִכְּדִי כִּי מָיֵית הַהוּא גַּבְרָא לֵית לֵיהּ בְּהָדֵין עָלְמָא אֶלָּא אַרְבָּעָה גַּרְמִידֵי, הָשְׁתָּא כְּבַשְׁתֵּיהּ לְכוּלֵּי עָלְמָא וְלָא שָׂבְעַתְּ עַד דְּכָבְשַׁתְּ נַמִי לְדִידִי?

לסוף תלתא יומי [שלושה ימים] עייל לקמיה [בא לפניו]. שקל קניא ומשח ארבעה גרמידי ושדא קמיה [לקח אשמדאי קנה ומדד ארבע אמות וזרק לפניו], אמר ליה [לו] לשלמה: מכדי כי מיית ההוא גברא לית ליה בהדין עלמא [הרי כאשר ימות אותו אדם אין לו בעולם הזה] אלא ארבעה גרמידי [אמות] של קבר, השתא כבשתיה לכולי עלמא [עכשיו כבשתו את כל העולם] ולא שבעת [ואינך שבע] עד שכבשת נמי לדידי [שתכבוש גם כן אותי]?

אֲמַר לֵיהּ: לָא קָא בָּעֵינָא מִינָּךְ מִידֵּי, בָּעֵינָא דְּאִיבְנִיֵּיהּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְקָא מִיבָּעֵי לִי שָׁמִירָא. אֲמַר לֵיהּ: לְדִידִי לָא מְסִיר לִי, לְשָׂרָא דְּיַמָּא מְסִיר לֵיהּ, וְלָא יָהֵיב לֵיהּ אֶלָּא לְתַרְנְגוֹלָא בָּרָא דִּמְהֵימַן לֵיהּ אַשְּׁבוּעֲתֵיהּ.

אמר ליה [לו]: לא קא בעינא מינך מידי [אין אני רוצה ממך דבר], בעינא דאיבנייה [רוצה אני שאבנה] את בית המקדש וקא מיבעי [ונצרך] לי לשם כך שמירא [שמיר]. אמר ליה [לו]: לדידי [לעצמי] לא מסיר [מסור] לי, לשרא דימא מסיר ליה [לשר הים הוא מסור לו], ולא יהיב ליה [נותן אותו] אלא לתרנגולא ברא דמהימן ליה אשבועתיה [לתרנגול הבר שהוא נאמן לו בשבועתו] שיחזירהו,

וּמַאי עָבַד בֵּיהּ? מַמְטֵי לֵיהּ לְטוּרֵי דְּלֵית בְּהוּ יִשּׁוּב, וּמַנַּח לָהּ אַשִּׁינָּא דְּטוּרָא וּפָקַע טוּרָא, וּמַנְקֵיט מַיְיתֵי בִּיזְרָנֵי מִאִילָנֵי וְשָׁדֵי הָתָם וְהָוֵי יִשּׁוּב. וְהַיְינוּ דִּמְתַרְגְּמִינַן: נַגָּר טוּרָא.

ומאי עבד ביה [ומה עושה בו] תרנגול הבר? ממטי ליה לטורי דלית בהו [מביא אותו להרים שאין בהם] ישוב, ומנח לה אשינא דטורא [ושם אותו את השמיר על שן הסלע] ופקע טורא [וההר מתבקע], ומנקיט מייתי ביזרני מאילני ושדי התם והוי [ומביא זרעים מאילנות וזורק שם ונעשה] ישוב. והיינו דמתרגמינן [וזה שמתרגמים אנו]: "דוכיפת" = נגר טורא [חותך ההרים].

בָּדְקוּ קִינָּא דְּתַרְנְגוֹלָא בָּרָא דְּאִית לֵיהּ בְּנֵי, וְחַפוּיָהּ לְקִינֵּיהּ זוּגִיתָא חִיוַּרְתֵּי. כִּי אֲתָא בָּעֵי לְמֵיעַל וְלָא מָצֵי, אֲזַל אַיְיתֵי שָׁמִירָא וְאוֹתְבֵיהּ עִלָּוֵיהּ; רְמָא בֵּיהּ קָלָא, שָׁדְיֵיהּ, שְׁקַלֵיהּ, אֲזַל חֲנַק נַפְשֵׁיהּ אַשְּׁבוּעֲתֵיהּ.

בדקו ומצאו קינא דתרנגולא ברא דאית ליה בני [קן של תרנגול בר שיש לו בנים אפרוחים], וחפויה לקיניה זוגיתא חיורתי [וחיפו את הקן בזכוכית לבנה, שקופה]. כי אתא בעי למיעל ולא מצי [כאשר בא התרנגול רצה להיכנס ולא היה יכול], אזל אייתי שמירא ואותביה עלויה [הלך הביא שמיר והושיב אותו עליו] שתיבקע הזכוכית, רמא ביה קלא [הטיל בו שליחו של שלמה רגב אדמה], שדייה [הפיל] העוף את השמיר, שקליה [ולקח אותו] האיש, אזל חנק נפשיה אשבועתיה [הלך תרנגול הבר וחנק את עצמו על שבועתו], כלומר, שלא היה נאמן בשבועתו, שלא החזיר את השמיר.

אֲמַר לֵיהּ בְּנָיָהוּ: מַאי טַעְמָא כִּי חֲזִיתֵיהּ לְהַהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה קָא טָעֵי בְּאוֹרְחָא, אַסִּיקְתֵיהּ לְאוֹרְחֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: מַכְרְזֵי עֲלֵיהּ בִּרְקִיעָא דְּצַדִּיק גָּמוּר הוּא, וּמַאן דְּעָבַד לֵיהּ נַיְחָא נַפְשֵׁיהּ זָכֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי.

לאחר זמן אמר ליה [לו] בניהו לאשמדאי: מאי טעמא כי חזיתיה לההוא סמיא דהוה קא טעי באורחא, אסיקתיה לאורחיה [מה הטעם כאשר ראית את העיוור ההוא שתועה בדרך, העלית אותו על דרכו]? אמר ליה [לו]: מכרזי עליה ברקיעא [מכריזים עליו ברקיע] שצדיק גמור הוא, ומאן דעבד ליה ניחא נפשיה זכי לעלמא דאתי [ומי שיעשה לו טוב לנפשו יזכה לעולם הבא].

וּמַאי טַעְמָא כִּי חֲזִיתֵיהּ לְהַהוּא רַוְיָא דְּקָטָעֵי בְּאוֹרְחָא, אַסִּיקְתֵיהּ לְאוֹרְחֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: מַכְרְזֵי עֲלֵיהּ בִּרְקִיעָא דְּרָשָׁע גָּמוּר הוּא, וַעֲבַדִי לֵיהּ נַיְחָא נַפְשֵׁיהּ כִּי הֵיכִי דְּלֵיכְלֵיהּ לְעָלְמָא.

ועוד שאל אותו: ומאי טעמא כי חזיתיה לההוא רויא דקטעי באורחא, אסיקתיה לאורחיה [ומה הטעם כאשר ראית את השיכור שתועה בדרך, העלית אותו על דרכו]? אמר ליה [לו]: מכרזי עליה ברקיעא [מכריזים עליו ברקיע] שרשע גמור הוא, ועבדי ליה ניחא נפשיה [ועשיתי לו נחת לנפשו] כי היכי דליכליה לעלמא [כדי שיאכל את עולמו], את שכרו, בעולם הזה, ולא יהיה לו כל שכר לעולם הבא.

מַאי טַעְמָא כִּי חֲזִיתֵיהּ לְהַהוּא חֶדְוָותָא, בְּכֵית? אֲמַר לֵיהּ: בָּעֵי מֵימַת גַּבְרָא בְּגוֹ תְּלָתִין יוֹמִין, וּבָעֲיָא מִינְטַר לְיָבָם קָטָן תְּלֵיסְרֵי שְׁנִין.

ועוד שאל בניהו: מאי טעמא כי חזיתיה לההוא חדוותא, בכית [מה טעם כאשר ראית את השמחה של החתונה בכית]? אמר ליה [לו]: בעי מימת גברא בגו תלתין יומין [ידעתי שצריך אותו האיש למות בתוך שלושים יום], ובעיא מינטר [ותצטרך האשה לחכות] ליבם קטן תליסרי שנין [שלוש עשרה שנה] עד שיגיע לגיל בגרות ויוכל לחלוץ לה.

מַאי טַעְמָא כִּי שְׁמַעֲתֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דַּאֲמַר לֵיהּ לְאוּשְׁכָּפָא: עָבֵיד לִי מְסָאנֵי לְשַׁב שְׁנִין, אַחֵיכְתְּ? אֲמַר לֵיהּ: הַהוּא שִׁבְעָה יוֹמֵי לֵית לֵיהּ, מְסָאנֵי לְשַׁב שְׁנִין בָּעֵי?!

עוד שאלו: מאי טעמא כי שמעתיה לההוא גברא דאמר ליה לאושכפא עביד לי מסאני לשב שנין, אחיכת [מה טעם כאשר שמעת את האיש ההוא שאמר לו לסנדלר עשה לי נעליים לשבע שנים, צחקת]? אמר ליה [לו]: ההוא, אותו אדם, שבעה יומי לית ליה, מסאני לשב שנין בעי [שבעה ימים אין לו לחיות, נעליים לשבע שנים הוא צריך]?!

מַאי טַעֲמָא כִּי חֲזִיתֵיהּ לְהַהוּא קָסְמָא דַּהֲוָה קָסֵים, אַחֵיכְתְּ? אֲמַר לֵיהּ: דַּהֲוָה יָתֵיב אַבֵּי גַּזָּא דְּמַלְכָּא, לִקְסוֹם מַאי דְּאִיכָּא תּוּתֵיהּ.

ועוד שאל: מאי טעמא כי חזיתיה לההוא קסמא דהוה קסים, אחיכת [מה טעם כאשר ראית את הקוסם ההוא שהוא עושה קסמים, צחקת]? אמר ליה [לו]: דהוה יתיב אבי גזא דמלכא, לקסום מאי דאיכא תותיה [שהיה יושב על אוצר המלך, שיקסום וידע מה שיש מתחתיו]!

תַּרְחֵיהּ גַּבֵּיהּ עַד דְּבָנְיֵיהּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ. יוֹמָא חַד הֲוָה קָאֵי לְחוּדֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ, כְּתִיב: ״כְּתוֹעֲפוֹת רְאֵם לוֹ״, וְאָמְרִינַן: ״כְּתוֹעֲפוֹת״ – אֵלּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, ״רְאֵם״ – אֵלּוּ הַשֵּׁדִים, מַאי רְבוּתַיְיכוּ מִינַּן?

תרחיה גביה [עיכבו שלמה אצלו] עד דבנייה [שגמר לבנות] את בית המקדש. יומא חד הוה קאי לחודיה [יום אחד היה עומד שלמה עם אשמדאי לבדו], אמר ליה [לו] לאשמדאי: כתיב [נאמר]: "כתועפת ראם לו" (במדבר כד, ח), ואמרינן [ואמרנו, פירשנו]: "כתועפת" — אלו מלאכי השרת, "ראם" — אלו השדים, מאי רבותייכו מינן [מה גדולתכם מאיתנו], במה כוחכם שהכתוב מתפאר בכוחכם?

אֲמַר לֵיהּ: שְׁקוֹל שׁוֹשִׁילְתָא מִינַּאי וְהַב לִי עִיזְקָתָךְ, וְאַחֲוֵי לָךְ רְבוּתַאי. שְׁקַלֵיהּ לְשׁוֹשִׁילְתָא מִינֵּיהּ וְיָהֵיב לֵיהּ עִיזְקָתֵיהּ, בְּלָעֵיהּ, אוֹתְבֵיהּ לְחַד גַפֵּיהּ בִּרְקִיעָא וּלְחַד גַפֵּיהּ בְּאַרְעָא, פָּתְקֵיהּ אַרְבַּע מֵאָה פַּרְסֵי. עַל הַהִיא שַׁעְתָּא אֲמַר שְׁלֹמֹה: ״מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״.

אמר ליה [לו]: שקול שושילתא מינאי והב לי עיזקתך, ואחוי לך רבותאי [הורד את השלשלת ממני ותן לי את חותמך, ואראה לך את כוחי]. שקליה לשושילתא מיניה ויהיב ליה עיזקתיה [הוריד שלמה את השלשלת ממנו ונתן לו את חותמו], בלעיה [בלע אותו] את החותם, וגדל מאוד עד שאותביה לחד גפיה ברקיעא ולחד גפיה בארעא [שם את כנף אחת שלו ברקיע ואת כנף אחת בארץ]. פתקיה ארבע מאה פרסי [זרק אותו, את שלמה, משם, מהלך ארבע מאות פרסות]. על ההיא שעתא [אותה שעה] אמר שלמה: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש" (קהלת א, ג).

״וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי״ מַאי ״וְזֶה״? רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אֲמַר: מַקְּלוֹ, וְחַד אֲמַר: גּוּנְדוֹ. הָיָה מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, כָּל הֵיכָא דִּמְטָא אֲמַר: ״אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָיִם״. כִּי מְטָא גַּבֵּי סַנְהֶדְרִין, אֲמַרוּ רַבָּנַן: מִכְּדִי שׁוֹטֶה בַּחֲדָא מִילְּתָא לָא סְרִיךְ, מַאי הַאי?

ועל אותה שעה אמר שלמה "וזה היה חלקי מכל עמלי" (קהלת ב, י) ומביאים: מאי [מה] פירוש "וזה"? שנראה כמרמז לדבר המצוי בידו ממש, רב ושמואל נחלקו בכך, חד [אחד] מהם אמר: מקלו, זה מה שנשאר בידו, וחד [ואחד] מהם אמר: גונדו (המעיל שלו). היה מחזר על הפתחים למזון, כל היכא דמטא אמר [בכל מקום שהיה מגיע היה אומר]: "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלם" (קהלת א, יב). כי מטא גבי [כאשר הגיע לבסוף אצל] סנהדרין שבירושלים, אמרו רבנן [חכמים]: מכדי שוטה בחדא מילתא לא סריך [הרי שוטה אינו נדבק בדבר אחד כל הזמן], ואם כן מאי האי [מהו ענין זה]? אולי יש לחשוש שיש ממש בדבריו?

אֲמַרוּ לֵיהּ לִבְנָיָהוּ: קָא בָּעֵי לָךְ מַלְכָּא לְגַבֵּיהּ? אֲמַר לְהוּ: לָא. שָׁלְחוּ לְהוּ לְמַלְכְּוָותָא: קָאָתֵי מַלְכָּא לְגַבַּיְיכוּ? שָׁלְחוּ לְהוּ: אִין, קָאָתֵי. שָׁלְחוּ לְהוּ: בִּידְקוּ בְכַרְעֵיהּ, שָׁלְחוּ לְהוּ: בְּמוֹקֵי קָאָתֵי,

אמרו ליה [לו] לבניהו: קא בעי לך מלכא לגביה [האם המלך מבקש אותך אליו]? אמר להו [להם]: לא. שלחו להו [להם] למלכוותא [למלכות]: קאתי מלכא לגבייכו [האם המלך בא אצלכן]? שלחו להו [להם]: אין קאתי [כן, הוא בא]. שלחו להו [להן]: בידקו בכרעיה [ברגליו] האם הן כרגליו של בן אדם. שלחו המלכות להו [להם]: במוקי קאתי [בגרביים הוא בא] ואי אפשר לראות את רגליו.

וְקָא תָּבַע לְהוּ בְּנִידּוּתַיְיהוּ, וְקָא תָּבַע לָהּ נַמִי לְבַת שֶׁבַע אִימֵּיהּ. אַתְיוּהּ לִשְׁלֹמֹה וַהֲבוּ לֵיהּ עִזְקְתָא וְשׁוֹשִׁילְתָא דַּחֲקוּק עֲלֵיהּ שֵׁם, כִּי עָיֵיל חַזְיֵיהּ, פָּרַח.

וסיפרו עוד עליו, וקא תבע להו בנידותייהו [והוא תובע אותן לתשמיש בזמן נידתן], וקא תבע לה נמי [והוא תובע גם כן אותה], את בת שבע אימיה [אימו] לתשמיש. כיון שכך הבינו שאין זה שלמה אלא אחר, אתיוה [הביאו] את שלמה והבו ליה עזקתא ושושילתא דחקוק עליה [ונתנו לו חותם ושלשלת שחקוק עליה] שם. כי עייל חזייה, פרח [כאשר נכנס שלמה ראה אותו אשמדאי, ברח].

וַאֲפִילּוּ הָכִי הֲוָה לֵיהּ בִּיעֲתוּתָא מִינֵּיהּ, וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל כּוּלָּם אֲחוּזֵי חֶרֶב מְלוּמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵיכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת״.

ומוסיפים: ואפילו הכי [כך] למרות שברח, הוה ליה ביעתותא מיניה [היה לו לשלמה פחד ממנו, מאשמדאי]. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "הנה מטתו שלשלמה ששים גברים סביב לה מגברי ישראל כלם אחזי חרב מלמדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות" (שיר השירים ג, ז-ח).

רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אֲמַר: מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט, וְחַד אֲמַר: מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט וּמֶלֶךְ.

ועוד נחלקו רב ושמואל בענין שלמה, חד [אחד] מהם אמר: היה מלך ואחר כך נעשה הדיוט ולא חזר למלכותו כמקודם, וחד [ואחד] מהם אמר: מלך והדיוט ומלך, שחזר למלכותו.

לְדָמָא דְּרֵישָׁא – לֵיתֵי שׁוּרְבִינָא וּבִינָא וְאָסָא דָּרָא, וְזֵיתָא וְחִילְפָא, וְחִילְפֵי דְּיַמָּא וְיַבְלָא, וְלִישְׁלוּקִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וְלִנְטוֹל תְּלָת מֵאָה כָּסֵי אַהַאי גִּיסָּא דְּרֵישָׁא, וּתְלָת מֵאָה כָּסֵי אַהַאי גִּיסָּא דְּרֵישָׁא.

ומכאן באים שוב לענין שהתחלנו בו את את הפרק, בענין סגולות ורפואות שונות: התרופה לדמא דרישא [לדם שבראש], כאב ראש הבא מחמת רוב דם — ליתי שורבינא [יביא ארז] ובינא [וערבה] ואסא דרא [והדס לח], וזיתא [וזית] וחילפא [צפצפה], וחילפי דימא [וערבות ים], ויבלא (מין עשב), ולישלוקינהו בהדי הדדי [ויבשל אותם יחד], ולנטול תלת מאה כסי אהאי גיסא דרישא [וישפוך שלוש מאות כוסות מן המשקה הזה על צד זה של הראש], ותלת מאה כסי אהאי גיסא דרישא [ושלוש מאות כוסות על צד זה של ראשו].

וְאִי לָא, לֵיתֵי וַרְדָּא חִיוָּרָא דְּקָאֵי בְּחַד דָּרָא, וְלִישְׁלְקֵיהּ, וְלִינְטוֹל שִׁיתִּין כָּסֵי אַהַאי גִּיסָּא דְּרֵישָׁא, וְשִׁיתִין כָּסֵי אַהַאי גִּיסָּא דְּרֵישָׁא.

ואי [ואם] לא, אינו מועיל, או אין בידו דברים אלה, ליתי ורדא חיורא דקאי בחד דרא [יביא ורד לבן שעומד בשורה אחת], כלומר, ורד שגדל לבדו ולישלקיה [ויבשל אותו], ולינטול שיתין כסי אהאי גיסא דרישא [וישפוך שישים כוסות על צד זה של הראש], ושיתין כסי אהאי גיסא דרישא [ושישים כוסות על צד זה של הראש].

לְצִלִיחְתָּא – לֵיתֵי תַּרְנְגוֹלָא בָּרָא, וְלִישְׁחַטֵיהּ בְּזוּזָא חִיוָּרָא אַהַהוּא גִּיסָּא דְּכָיֵיב לֵיהּ, וְנִזְדַּהַר מִדָּמֵיהּ דְּלָא לְסָמִינְהוּ לְעֵינֵיהּ, וְלִיתְלִיֵּיהּ בְּסֵיפָא דְּבָבָא, דְּכִי עָיֵיל חָיֵיף בֵּיהּ, וְכִי נָפֵיק חָיֵיף בֵּיהּ.

התרופה לצליחתא [לכאב חצי ראש] — ליתי תרנגולא ברא [יקח תרנגול בר], ולישחטיה בזוזא חיורא [וישחט אותו בדינר כסף] אההוא גיסא דכייב ליה [על אותו צד שכואב לו], ונזדהר מדמיה [ויזהר מדמו] שלא לסמינהו לעיניה [יעוור את עיניו], וליתלייה בסיפא דבבא [ויתלה אותו בסף הדלת], דכי עייל חייף ביה, וכי נפיק חייף ביה [שכאשר הוא נכנס הוא מתחכך בו, וכאשר הוא יוצא הוא מתחכך בו].