אוֹ לִשְׁלֹשָׁה ״כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. אָמַר לִשְׁלֹשָׁה ״תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתְּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;

אמר ר' יוסי, נומינו (אמרנו) לשליח, כלומר, לר' חנינא איש אונו: אף אנו מקובלין אבל לא כדבריך, שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים "תנו גט לאשתי" — שילמדו לכתוב ויכתבו הם בעצמם ויתנו.

וְזוֹ הֲלָכָה הֶעֱלָה רַבִּי חֲנִינָא אִישׁ אוֹנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין: מְקוּבָּל אֲנִי, בְּאוֹמֵר לִשְׁלֹשָׁה ״תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – שֶׁיֹּאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתְּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין.

אמר לעשרה: "כתבו ותנו גט לאשתי" — אחד מהם כותב ושנים חותמין, ואם אמר: "כולכם כתובו" — אחד כותב וכולם חותמין, לפיכך אם מת אחד מהן — הרי זה גט בטל, שהרי עמד על כך שיהיו כולם שותפים בכך.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, נוֹמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ: אַף אָנוּ מְקוּבָּלִין, שֶׁאֲפִילּוּ אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם ״תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – שֶׁיִּלְמְדוּ וְיִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.

אמר ר' ירמיה בר אבא: שלחו ליה [לו] מבי [מבית מדרשו] של רב אחרי מותו של רב לשמואל: ילמדנו רבינו, אם אמר הבעל לשנים: "כתבו ותנו גט לאשתי", ואמרו הם לסופר וכתב וחתמו הן, מהו? שלח להו [להם]: תצא האשה מבעלה אם נישאה על סמך גט זה, והדבר צריך תלמוד, שצריך עדיין לברר את ההלכה, משום שיש ספק עקרוני בדבר.

אָמַר לַעֲשָׂרָה ״כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – אֶחָד כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם חוֹתְמִין, ״כּוּלְּכֶם כְּתוֹבוּ״ – אֶחָד כּוֹתֵב וְכוּלָּם חוֹתְמִין, לְפִיכָךְ אִם מֵת אֶחָד מֵהֶן – הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל.

ושואלים: מאי [מה, פירוש] "הדבר צריך תלמוד"? מהו הדבר שצריך פה עיון? אילימא [אם תאמר] משום דהוו להו מילי [שהיו כאן רק דברים], שהרי לא נתן הבעל להם דבר ממשי בידם, אלא דברים בלבד, הוראה נתן להם, ומספקא ליה [והיה מסופק לו] לשמואל, מילי אי מימסרן [דברים האם הם נמסרים] לשליח כאילו נמסר בידו דבר ממשי, והוא עכשיו ברשות השליח, ולכן יוכל השליח לעשות שליח אחר, אי [או אם] לא מימסרן [נמסרים] לשליח ואינו יכול למוסרם לאחר. ואף כאן, היה שמואל מסופק אם יכולים השניים שאמר להם הבעל למסור שליחותם לסופר.

גמ׳ אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, שָׁלְחוּ לֵיהּ מִבֵּי רַב לִשְׁמוּאֵל: יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, אָמַר לִשְׁנַיִם ״כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, וְאָמְרוּ לַסּוֹפֵר וְכָתַב וְחָתְמוּ הֵן, מַהוּ? שָׁלַח לְהוּ: תֵּצֵא, וְהַדָּבָר צָרִיךְ תַּלְמוּד.

והאמר [והרי אמר] שמואל אמר רבי: הלכה כשיטת ר' יוסי, שאמר: מילי [דברים] לא מימסרן [נמסרים] לשליח!

מַאי ״הַדָּבָר צָרִיךְ תַּלְמוּד״? אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּהָווּ לְהוּ מִילֵּי, וּמִסַּפְּקָא לֵיהּ: מִילֵּי אִי מִימְסְרָן לְשָׁלִיחַ אִי לָא מִימְסְרָן לְשָׁלִיחַ?

אלא צריך לומר כך, שלשמואל הא קא מיבעיא ליה [זו מה שנשאלה לו] ובזה היה ספיקו: האי [זה] שאמר הבעל לשנים "כתובו", מה היתה כוונתו? אי [אם] לכתב ידן התכוון, כלומר, חתימתם בלבד, ויכולים הם למסור את כתיבת הגט לסופר, אי [או אם] רצה מהם את כתב הגט, שהם עצמם יכתבו את שטר הגט?

וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל, אָמַר רַבִּי: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: מִילֵּי לָא מִימְסְרָן לְשָׁלִיחַ!

ושואלים: ותיפשוט ליה ממתניתין [ויפתור את הבעיה הזו ממה ששנינו במשנתנו]: אמר לשנים "תנו גט לאשתי", או שאמר לשלשה "כתבו גט ותנו לאשתי" — הרי אלו יכתבו ויתנו. משמע שהם עצמם צריכים לכתוב!

אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל הָא קָא מִיבָּעֲיָא לֵיהּ: הַאי ״כְּתוֹבוּ״, אִי כְּתַב יָדָן אִי כְּתַב הַגֵּט.

ומשיבים: היא, המשנה גופא [עצמה] קא מיבעיא ליה [נסתפקה לו]: האם "כתובו" שבמשנה, כתב ידן הוא, או כתב הגט הוא? ומשיבים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכתב הגט הוא, דקתני סיפא [שהרי שנה בסופה] של המשנה: אמר ר' יוסי, נומינו [אמרנו] לשליח: אף אנו מקובלין, שאפילו אם אמר לבית דין הגדול שבירושלים "תנו גט לאשתי" — שילמדו ויכתבו ויתנו לה.

וְתִיפְשׁוֹט לֵיהּ מִמַּתְנִיתִין: אָמַר לִשְׁנַיִם ״תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, אוֹ לִשְׁלֹשָׁה ״כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ!

ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כתב הגט הוא, שצריכים לכתוב את הגט ממש — שפיר [יפה] מובן הדבר, שיש צורך במומחיות כדי לדעת לכתוב גט כראוי. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] כתב ידן הוא כלומר, חתימתם בלבד, מי איכא בי דינא דלא ידעי מחתם חתימת ידייהו [האם יש בית דין שאינם יודעים לחתום חתימת ידם]? ואומרים: אין [כן], איכא בי דינא חדתא [יש בית דין חדש] שלא למדו לחתום חתימה הידועה לרבים.

הִיא גּוּפָא קָא מִיבָּעֲיָא לֵיהּ: ״כְּתוֹבוּ״, כְּתַב יָדָן הוּא אוֹ כְּתַב הַגֵּט הוּא? פְּשִׁיטָא דִּכְתַב הַגֵּט הוּא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, נוֹמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ: אַף אָנוּ מְקוּבָּלִין, שֶׁאֲפִילּוּ אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם ״תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – שֶׁיִּלְמְדוּ וְיִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ לָהּ;

ושואלים: ואי סבירא לן [ואם סבורים אנו] דהאי [שזה] הביטוי "כתובו" כתב ידן (חתימתם) הוא, הא [האם] כתב הגט שמסרו לאחרים שיכתבוהו — כשר? והאמר [והרי אמר] שמואל, אמר רבי: הלכה כשיטת ר' יוסי, שאמר: מילי [דברים] לא מימסרן [נמסרים] לשליח!

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא כְּתַב הַגֵּט הוּא – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ כְּתַב יָדָן הוּא, מִי אִיכָּא בֵּי דִּינָא דְּלָא יָדְעִי מִחֲתַם חֲתִימַת יְדַיְיהוּ?! אִין, אִיכָּא בֵּי דִּינָא חֲדַתָּא.

ומשיבים: אמרי [אומרים] תשובה לדבר: אי סבירי לן [אם סבורים אנו] ש"כתובו" כתב ידן הוא, אם כן לגבי כתב הגט נעשה כאומר לאותם שליחים: "אמרו לאחרים לעשות זאת ", ומודה ר' יוסי באומר "אמרו לאחר שיכתוב "שהוראה זו יכולה להימסר לשליח שיכול למנות שליח לכך. ושואלים: ומי [האם] מודה ר' יוסי באומר "אמרו"? והתנן [והרי שנינו במשנה]: גט שיש בו כתב סופר, שהסופר מזהה את כתב ידו, והיה עד אחד שאפשר לאשר את חתימתו — הרי זה כשר כעדות שנים, ואמר ר' ירמיה: חתם סופר שנינו ולא כתב סופר,

וְאִי סְבִירָא לָן דְּהַאי ״כְּתוֹבוּ״ – כְּתַב יָדָן הוּא, הָא כְּתַב הַגֵּט כָּשֵׁר? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל, אָמַר רַבִּי: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: מִילֵּי לָא מִימְסְרָן לְשָׁלִיחַ!

ואמר רב חסדא: מתניתין [משנתנו] המכשירה חתימת סופר מני [כשיטת מי היא]? — שיטת ר' יוסי היא, שאמר: מילי [דברים] לא מימסרן [נמסרים] לשליח ואין לחשוש שהסופר חתם בלא שהבעל עצמו ציווה עליו לחתום.

אָמְרִי: אִי סְבִירִי לָן דִּ״כְתוֹבוּ״ – כְּתַב יָדָן הוּא, כְּתַב הַגֵּט נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר ״אִמְרוּ״, וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר ״אִמְרוּ״. וּמִי מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר ״אִמְרוּ״? וְהָתְנַן: כְּתַב סוֹפֵר וְעֵד – כָּשֵׁר, וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: חָתַם סוֹפֵר שָׁנִינוּ,

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שמודה ר' יוסי באומר "אמרו", נפיק מינה חורבה [תצא מכאן תקלה], כיצד? דזימנין דאמר להו [שפעמים שאומר להם] לשנים:

וַאֲמַר רַב חִסְדָּא: מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּאָמַר: מִילֵּי לָא מִימְסְרָן לְשָׁלִיחַ;

או אם אמר לשלשה: "כתבו גט ותנו לאשתי" — הרי אלו יכתבו בעצמם ויתנו. אמר לשלשה: "תנו גט לאשתי" — הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שעשאן בית דין, אלו דברי ר' מאיר.

וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר ״אִמְרוּ״, נָפֵיק מִינָּהּ חוּרְבָה, דְּזִימְנִין דְּאָמַר לְהוּ לִשְׁנַיִם

וזו הלכה שהעלה (הביא) ר' חנינא איש אונו מבית האסורין בשמו של ר' עקיבא שהיה כלוא שם: מקובל אני, כך קיבלתי מרבותי, באומר לשלשה: "תנו גט לאשתי" — שיאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שעשאן בית דין,