גִּיטָּא לָא הָוֵי עַד דְּמָטֵית לְמָתָא מְחַסְיָא.

ואולם גיטא לא הוי עד דמטית [לא יהא זה גט עד שאתה מגיע] למתא מחסיא.

״וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר מִיָּד״. פְּשִׁיטָא, דְּהָא מַרְאָה מָקוֹם הִיא לוֹ!

שנינו במשנה: שכאשר אמרה האשה לשליח "התקבל לי גיטי במקום פלוני" שר' אלעזר אוסר עליה לאכול מיד. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], דהא [שהרי] לפי סברתו שלו רק מראה מקום היא לו, ולא אמרה לו שיקבלנו דווקא במקום מסויים וממילא מובן שנאסרת בתרומה מיד!

לָא צְרִיכָא, דְּאָמְרָה לֵיהּ ״זִיל לְמִזְרָח דְּאִיתֵיהּ בַּמִּזְרָח״, וְקָא אֲזַל לַמַּעֲרָב, מַהוּ דְּתֵימָא בַּמַּעֲרָב הָא לֵיתֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן, דִּילְמָא בַּהֲדֵי דְּקָאָזֵיל מֵיגַס גָּאֵיס בֵּיהּ וִיהַב לֵיהּ גִּיטָּא.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא לאופן דאמרה ליה [שאומרת לו]: זיל [לך] למזרח דאיתיה [שהוא ישנו] במזרח, וקא אזל [והוא הלך] לצד מערב, מהו דתימא [שתאמר] במערב הא ליתיה [הרי איננו], ובוודאי לא ימצאנו שם, ולא יהא גט עד לאחר זמן, על כן קא משמע לן [השמיע לנו], דילמא בהדי דקאזיל מיגס גאיס ביה ויהב ליה גיטא [שמא בתוך אותו זמן שהלך פגע בו במקרה ונתן לו את הגט].

הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ ״עָרֵב לִי בִּתְמָרִים״ וְעֵירֵב לוֹ בִּגְרוֹגָרוֹת, ״בִּגְרוֹגָרוֹת״ וְעֵירֵב לוֹ בִּתְמָרִים, תָּנֵי חֲדָא: עֵירוּבוֹ עֵירוּב, וְתַנְיָא אִידָךְ: אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב!

אגב דברים אלה מביאים הלכה אחרת, שנינו: האומר לשלוחו "ערב לי עירוב תחומים בתמרים" ועירב לו בגרוגרות (תאנים יבשות), או שאמר לו "ערב לי בגרוגרות" ועירב לו בתמרים, תני חדא [שנויה ברייתא אחת] שעירובו עירוב, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אין עירובו עירוב!

אֲמַר רַבָּה, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבָּנַן, הָא רַבִּי אֶלְעָזָר; הָא רַבָּנַן, דְּאָמְרִי: קְפֵידָא; הָא רַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: מַרְאָה מָקוֹם הִיא לוֹ.

אמר רבה: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] כשיטת רבנן, הא [זו] כשיטת ר' אלעזר. ומסביר: הא רבנן דאמרי [זו כשיטת חכמים שאומרים]: קפידא [הקפדה], שהמשלח שליח מקפיד שימלא את דבריו בדיוק, ואם משנה משהו — בטלה שליחותו. הא [זו] שיטת ר' אלעזר, שאמר: מראה מקום היא לו, ואם אין השינוי משמעותי — השליחות קיימת.

וְרַב יוֹסֵף אֲמַר: הָא וְהָא רַבָּנַן, כָּאן בְּשֶׁלּוֹ, כָּאן בְּשֶׁל חֲבֵירוֹ.

ורב יוסף אמר: הא והא [זו וזו] כשיטת רבנן [חכמים], שיש קפידה בשינוי, אבל לא בכל שינוי. ויש להסביר: כאן בשלו, כאן בשל חבירו. אם הוא מערב בשלו, אנו אומרים שאינו מקפיד במה בדיוק יערבו לו, אבל בשל חבירו — לא קיבל רשות.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי, וְאֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ ״עָרֵב לִי בְּמִגְדָּל״ וְעֵירֵב לוֹ בְּשׁוֹבָךְ, ״בְּשׁוֹבָךְ״ – וְעֵירֵב לוֹ בְּמִגְדָּל, דְּתַנְיָא חֲדָא: עֵירוּבוֹ עֵירוּב, וְתַנְיָא אִידָךְ: אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב, הָתָם מַאי שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵירוֹ אִיכָּא?

אמר לו אביי, ואלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא], האומר לשלוחו: "ערב לי, כלומר, הנח את העירוב במגדל" ועירב לו והניח אותו בשובך, או אמר לו "בשובך" — ועירב לו במגדל, דתניא חדא [ששנויה ברייתא אחת] שעירובו עירוב, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] שאין עירובו עירוב, התם [שם] מאי [מה, איזו] חלוקה של שלו ושל חבירו איכא?

הָתָם נַמִי אִיכָּא פֵּירֵי דְּמִגְדָּל וּפֵירֵי דְּשׁוֹבָךְ.

ומשיבים: התם נמי איכא פירי [שם גם כן יש פירות] של מגדל ופירי [ופירות] של שובך, שלא התכוון לומר לו להניח את העירוב במקום זה, אלא כוונתו היתה שישתמש בפירות הנמצאים במקום זה או אחר, ומניחים שהפירות במקום אחר אינם שייכים לו.

מתני׳ הָאוֹמֵר ״כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי״, ״גָּרְשׁוּהָ״, ״כִּתְבוּ אִיגֶּרֶת וּתְנוּ לָהּ״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ;

בעל האומר לשניים: "כתבו גט ותנו לאשתי", או אמר: "גרשוה", או: "כתבו איגרת ותנו לה" — הרי אלו יכתבו ויתנו, שכל אלה הן כוונת דבריו ברורה והרי הם הוראה לגרש את האשה.

״פַּטְּרוּהָ״, ״פַּרְנְסוּהָ״, ״עֲשׂוּ לָהּ כַּנִּימוּס״, ״עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם.

אבל אם אמר: "פטרוה", או שאמר "פרנסוה", או "עשו לה כנימוס" (כחוק), או "עשו לה כראוי" — לא אמר כלום, שכל אלה אינם בהכרח לשון גט.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״שַׁלְּחוּהָ״, ״שִׁבְקוּהָ״, ״תַּרְכוּהָ״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ; ״פַּטְּרוּהָ״, ״פַּרְנְסוּהָ״, ״עֲשׂוּ לָהּ כַּנִּימוּס״, ״עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם.

תנו רבנן [שנו חכמים] בעל שאמר "שלחוה", או שאמר "שבקוה", או "תרכוה" — הרי אלה לשונות גט, ולפיכך הרי אלו יכתבו ויתנו. ואם אמר "פטרוה", או "פרנסוה", או "עשו לה כנימוס", או "עשו לה כראוי" — לא אמר כלום.

תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: ״פַּטְּרוּהָ״ – דְּבָרָיו קַיָּימִין, ״פִּיטְרוּהָ״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. אֲמַר רָבָא: רַבִּי נָתָן דְּבַבְלָאָה הוּא, וְדָיֵיק בֵּין ״פִּיטְרוּהָ״ לְ״פַטְּרוּהָ״, תַּנָּא דִּידָן דְּבַר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא, לָא דָּיֵיק.

תניא [שנויה ברייתא], ר' נתן אומר: אם אמר הבעל "פטרוה" — דבריו קיימין, וצריכים לתת לה גט, אבל אם אמר: "פיטרוה" — לא אמר כלום. אמר רבא: ר' נתן דבבלאה [שבבלי] הוא ודייק בין "פיטרוה" ל"פטרוה", שהוא מחלק בין "פיטרוה" שהוא מלשון פטור (ההיפך מחובה), ולשון "פטרוה" במובן של שלחוה, ואולם ה תנא דידן [שלנו] דבר [שבן] ארץ ישראל הוא, לא דייק [אינו מדייק], אינו מחלק בזה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: ״הוֹצִיאוּהָ״, מַהוּ? ״עִזְבוּהָ״, מַהוּ? ״הַתִּירוּהָ״, מַהוּ? ״הַנִּיחוּהָ״, מַהוּ? ״הוֹעִילוּ לָהּ״, מַהוּ? ״עֲשׂוּ לָהּ כַּדָּת״, מַהוּ?

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] אם אמר: "הוציאוה", מהו? אם אמר: "עזבוה", מהו? "התירוה", מהו? "הניחוה", מהו? "הועילו לה", מהו? "עשו לה כדת", מהו?

פְּשׁוֹט מִיהָא חֲדָא, דְּתַנְיָא: ״עֲשׂוּ לָהּ כַּדָּת״, ״עֲשׂוּ לָהּ כַּנִּימוּס״, ״עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם.

ומשיבים: פשוט מיהא חדא [פתור על כל פנים אחת] מן השאלות הללו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם אמר "עשו לה כדת", או שאמר "עשו לה כנימוס", או "עשו לה כראוי" — בכל אלה לא אמר כלום, ואין זה גט. משמע שלשון "עשו לה כדת" אינה הוראה מוגדרת לגירושין.

מתני׳ בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: הַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר, וְאָמַר ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. חָזְרוּ לוֹמַר: אַף הַמְפָרֵשׁ, וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּירָא; רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַמְסוּכָּן.

בראשונה היו אומרים: היוצא בקולר שמוליכים אותו בשלשלאות על מנת להוציאו להורג, ואמר: "כתבו גט לאשתי" — הרי אלו יכתבו ויתנו, אף על פי שלא פירש ואמר "תנו". חזרו לומר: אף המפרש בים, והיוצא בשיירא לדרך רחוקה, ואמר "כתבו" כוונתו לכתוב ולתת. ר' שמעון שזורי אומר: אף חולה המסוכן, אם אמר בלשון כזו — כותבים ונותנים.

גמ׳ גְנֵיבָא יוֹצֵא בְּקוֹלָר הֲוָה, כִּי הֲוָה קָא נָפֵיק, אֲמַר: הֲבוּ אַרְבַּע מֵאָה זוּזֵי לְרַבִּי אָבִינָא, מֵחַמְרָא דִּנְהַר פַּנְיָא. אֲמַר רַבִּי זֵירָא:

מסופר בענין זה: גניבא יוצא בקולר הוה [היה ] ליהרג, כי הוה קא נפיק [כאשר היה יוצא], אמר לאנשים שהיו שם בדרך צוואה: הבו ארבע מאה זוזי [תנו ארבע מאות זוז] לר' אבינא, מחמרא [מן היין] שיש לי בעיר נהר פניא. אמר ר' זירא: