הָנֵי מִילֵּי לְחוּמְרָא, אֲבָל לְקוּלָּא לָא.

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לחומרא [להחמיר] שלענין זה חוששים משום שחזקה ששליח עשה שליחותו, אבל לקולא [להקל] לא סומכים על כך.

וְלִיהֵמְנָהּ לְדִידָהּ מִדְּרַב הַמְנוּנָא, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ ״גֵּירַשְׁתָּנִי״ – נֶאֱמֶנֶת, חֲזָקָה אֵין הָאִשָּׁה מְעִיזָה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ!

ושואלים: וליהמנה לדידה [ושנאמין לה עצמה] מתוך דברי רב המנונא, שאמר רב המנונא: האשה שאמרה לבעלה "גירשתני" — הרי היא נאמנת, שכן חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה לשקר בדבר כגון זה!

הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא דְּקָא מְסַיַּיע לָהּ, אֲבָל הֵיכָא דִּמְסַיַּיע לָהּ – מְעִיזָּה וּמְעִיזָּה.

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דליכא דקא [במקום שאין דבר] שמסייע לה, ואין אנו מניחים שתתחצף לשקר לגמרי, אבל היכא [במקום] שיש אדם המסייע לה, שהרי הבעל עצמו אומר ששלח גט ואף השליש אומר כן — מעיזה ומעיזה פנים, ואינה נאמנת על פי דבריה בלבד, אלא כשגיטה בידה.

מתני׳ נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, הִיא וְאָבִיהָ מְקַבְּלִין אֶת גִּיטָּהּ; אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵין שְׁתֵּי יָדַיִם זוֹכוֹת כְּאַחַת, אֶלָּא אָבִיהָ מְקַבֵּל אֶת גִּיטָּהּ בִּלְבַד. וְכָל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמוֹר אֶת גִּיטָּהּ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְגָּרֵשׁ.

נערה המאורסה, היא עצמה או אביה מקבלין את גיטה, ומשעה שקיבל אחד מהם את הגט — הריהי מגורשת. אמר ר' יהודה: אין שתי ידים זוכות כאחת, שלא ייתכן שלגבי אדם אחד יהיו שתי "ידיים" של יכולת זכייה. אלא אביה מקבל את גיטה בלבד. ועוד כלל גדול אמרו: כל אשה שאינה יכולה לשמור את גיטה, אינה יכולה להתגרש.

גמ׳ בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבָּנַן סָבְרִי: יָדָא יְתֵירְתָּא זָכֵי לָהּ רַחֲמָנָא, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: בִּמְקוֹם אָבִיהָ, יָד דִּילָהּ לָאו כְּלוּם הִיא.

ומבררים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו] חכמים (סתם משנה) ור' יהודה במשנתנו? — רבנן סברי [חכמים סבורים]: ידא יתירתא זכי לה רחמנא [יד יתירה זכתה לה התורה], כלומר, נתנה התורה גם לה זכות לקבל את גיטה, אף שיד אביה כידה, והוא יכול לקבלו עבורה. ור' יהודה סבר: במקום אביה, כאשר האב קיים, יד דילה [שלה] לאו [לא] כלום היא, אינה נחשבת, ולכן אין היא יכולה לקבל גיטה.

״וְכָל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמוֹר אֶת גִּיטָּהּ״. תָּנוּ רַבָּנַן: קְטַנָּה הַיּוֹדַעַת לִשְׁמוֹר אֶת גִּיטָּהּ – מִתְגָּרֶשֶׁת, וְשֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת לִשְׁמוֹר אֶת גִּיטָּהּ – אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת. וְאֵיזוֹ הִיא קְטַנָּה יוֹדַעַת לִשְׁמוֹר אֶת גִּיטָּהּ? כָּל שֶׁמְּשַׁמֶּרֶת גִּיטָּהּ וְדָבָר אַחֵר.

שנינו במשנה שכל אשה שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: קטנה היודעת לשמור את גיטה — מתגרשת, ושאינה יודעת לשמור את גיטה — אינה מתגרשת. ואיזו היא קטנה שנחשבת כיודעת לשמור את גיטה? כל שמשמרת גיטה ודבר אחר.

מַאי קָאָמַר? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הָכִי קָאָמַר: כָּל שֶׁמְּשַׁמֶּרֶת דָּבָר אַחֵר מֵחֲמַת גִּיטָּהּ.

ותוהים: מאי קאמר [מה אמר], מה משמעות הדבר שמשמרת את גיטה ודבר אחר? אמר ר' יוחנן, הכי קאמר [כך אמר]: כל שמשמרת דבר אחר מחמת גיטה, כגון שאבד לה גיטה עצמו, והיא שומרת דבר אחר משום שהיא סבורה שהוא הגט.

מַתְקִיף לָהּ רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ: הָא שׁוֹטָה בְּעָלְמָא הִיא! אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: כָּל שֶׁמַּבְחֶנֶת בֵּין גִּיטָּהּ לְדָבָר אַחֵר.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא בר מנוח: הא [זו] שוטה בעלמא [סתם] היא, שמשמרת דבר אחר משום גיטה! אלא אמר רב הונא בר מנוח משמיה [משמו] של רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: הכוונה היא, כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר, ושומרת את גיטה ולא דבר אחר.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַבִּי אַסִי: צְרוֹר וְזוֹרְקוֹ, אֱגוֹז וְנוֹטְלוֹ – זוֹכֶה לְעַצְמוֹ וְאֵין זוֹכֶה לַאֲחֵרִים. חֵפֶץ וּמַחֲזִירוֹ לְאַחַר שָׁעָה – זוֹכֶה בֵּין לְעַצְמוֹ וּבֵין לַאֲחֵרִים;

ובאותו ענין של תינוקות אמר רב יהודה אמר ר' אסי: תינוק שנותנים לו צרור (אבן) וזורקו משום שמבין כי הוא חסר ערך, אבל אם נותנים לו אגוז הריהו מכיר בו ונוטלו — הריהו זוכה בדברים לעצמו, אבל אין זוכה לאחרים שאינו יכול לזכות עבור אחרים. אבל אם הילד יש בו דעת עד כדי כך שנותנים לו חפץ ומחזירו לבעליו לאחר שעה, משום שמבין שהחפץ שייך לו — זוכה בדברים בין לעצמו ובין לאחרים.

כִּי אָמְרִיתָהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר לִי: דָּא וְדָא אַחַת הִיא. מַאי ״דָּא וְדָא אַחַת הִיא״? אָמַר רַב חִסְדָּא: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – זוֹכֶה לְעַצְמוֹ וְאֵין זוֹכֶה לַאֲחֵרִים.

כי אמריתה [כאשר אמרתי ] את הדבר הזה של ר' אסי קמיה [לפני] שמואל, אמר לי: דא ודא [זו וזו] אחת היא. ושואלים: מאי [מה] פירוש "דא ודא [זו וזו] אחת היא"? אמר רב חסדא: אחד זה ואחד זה — זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, ואין מבחינים בדרגות הבנה שונות של הקטן.

מְתִיב רַב חִינָּנָא וַורְדָאן: כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בְּמָבוֹי? מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית וְאוֹמֵר ״הֲרֵי זוֹ לְכָל בְּנֵי הַמָּבוֹי״, וּמְזַכֶּה לָהֶם עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים;

מתיב [מקשה] רב חיננא וורדאן (מהעיר וורדוניא) ממה ששנינו: כיצד בני המבוי משתתפין במבוי כדי לאפשר להם לטלטל בתוכו בשבת? — מניח אדם אחד את החבית שמכילה יין או שמן שייעד אותה לצורך זה, ואומר: "הרי זו החבית שייכת לכל בני המבוי", ומזכה להם, לכל אחד ואחד את חלקו, על ידי בנו ובתו הגדולים שהם יכולים לזכות עבור אחרים, ועל ידי עבדו ושפחתו העברים.

הַאי שִׁפְחָה הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאָתְיָא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, מַאי בָּעֲיָא גַּבֵּיהּ? אֶלָּא לָאו דְּלָא אַתְיָא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְקָתָנֵי: זוֹכָה לַאֲחֵרִים!

ונברר: האי [אותה] שפחה הנזכרת כאן היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר בה]? אי דאתיא [אם שכבר הביאה] שתי שערות במקום הערווה, והרי הן סימן להיותה בוגרת, מאי בעיא גביה [מה היא עושה אצלו]? הרי אמה עבריה משתחררת מיד בסימנים אלו מן העבדות! אלא לאו [האם לא] מדובר כאן שלא אתיא [הביאה] עדיין שתי שערות, ועדיין קטנה היא, וקתני [ושנה] שהיא זוכה לאחרים, משמע שקטן יכול לזכות גם לאחרים!

שָׁאנֵי שִׁיתּוּפֵי מְבוֹאוֹת, דְּרַבָּנַן.

ודוחים: מכאן אין להוכיח, כי שאני [שונים] שיתופי מבואות שהם כולם דרבנן [מדברי סופרים], וחכמים עצמם הקלו בדבר, שקטן יזכה גם לאחרים.

אֲמַר רַב חִסְדָּא: אִישְׁתִּיק וַורְדָאן. מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר? כָּל דִּתְקוּן רַבָּנַן

אמר רב חסדא: אישתיק [שתק] וורדאן ולא ענה על כך. ושואלים: מאי הוה ליה למימר [מה היה לו לומר, לענות]? ומשיבים: היה יכול לענות: כל דבר דתקון רבנן [שתקנו חכמים] —