מַאי לָאו בְּ״הֵילָךְ״ וְרַבִּי נָתָן? לָא, בְּ״הוֹלֵךְ״ וְרַבִּי.

מאי לאו [האם לא] מדובר במקרה שאמר לו הבעל לשליח "הילך", ושיטת ר' נתן היא? ודוחים: לא, מדובר באומר "הולך" וכשיטת רבי שלדעתו בכל לשון שאמר הבעל אינו יכול לחזור.

תָּא שְׁמַע: לְפִיכָךְ, אִם אָמַר לוֹ הַבַּעַל ״אִי אֶפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ״, רָצָה לַחֲזוֹר – יַחֲזוֹר; טַעְמָא דַּאֲמַר ״אִי אֶפְשִׁי״, הָא לָא אֲמַר ״אִי אֶפְשִׁי״, רָצָה לַחֲזוֹר – לֹא יַחֲזוֹר;

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: לפיכך, אם אמר לו הבעל: "אי אפשי (אין רצוני) שתקבל לה אלא הולך ותן לה", אם רצה לחזור — יחזור. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר במפורש "אי אפשי", הא [הרי] אם לא אמר "אי אפשי", אם רצה לחזור — לא יחזור.

מַאי לָאו בְּ״הֵילָךְ״ וְרַבִּי נָתָן? לָא, בְּ״הוֹלֵךְ״ וְרַבִּי.

מאי לאו [האם לא] מדובר ב"הילך" וכשיטת ר' נתן? ודוחים: לא, מדובר פה ב"הולך" וכשיטת רבי.

תָּא שְׁמַע: ״הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״ – רָצָה לַחֲזוֹר יַחֲזוֹר, ״הֵילָךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״ – רָצָה לַחֲזוֹר לֹא יַחֲזוֹר; מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר בְּ״הוֹלֵךְ״ – רָצָה לַחֲזוֹר יַחֲזוֹר? רַבִּי נָתָן, וְקָאָמַר בְּ״הֵילָךְ״ – רָצָה לַחֲזוֹר לֹא יַחֲזוֹר, שְׁמַע מִינָּהּ: ״הֵילָךְ״ כִּ״זְכֵי״ דָּמֵי, שְׁמַע מִינָּהּ.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: בעל שאמר "הולך גט זה לאשתי", אם רצה הבעל לחזור בו — יחזור, "הילך גט זה לאשתי" אם רצה לחזור — לא יחזור. מאן [מי] שמעת ליה דאמר [אותו שאומר] ב"הולך", שאם רצה לחזור — יחזור? — ר' נתן הוא, וקאמר [והוא אומר] ב"הילך", אם רצה לחזור — לא יחזור, שמע מינה [למד מכאן] לדעתו ש"הילך" כ"זכי" דמי [כ"זכה" נחשב], ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

אִתְּמַר: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, וְ״אִשְׁתְּךָ אָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, וְהוּא אוֹמֵר ״הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ״, אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: נַעֲשָׂה שְׁלוּחוֹ וּשְׁלוּחָהּ, וְחוֹלֶצֶת.

אתמר [נאמר]: אמרה האשה לשליח: "התקבל לי גיטי", והשליח בא ואומר: "אשתך אמרה התקבל לי גיטי", והוא, הבעל, אומר: "הולך ותן לה", אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: נעשה השליח גם שלוחו של הבעל להולכה וגם שלוחה של האשה לקבלה. ואם ימות הבעל בלי שיש לה ילדים ממנו בין הזמן שניתן הגט לשליח עד שהגיע לידה — הרי היא חולצת לאחיו, שחוששים שמא אין דינה כמגורשת, וכדי להינשא לאחר צריכה חליצה, אבל אינה מתייבמת לאחי בעלה — שמא מגורשת היא, ואסורה עליו.

לְמֵימְרָא, דְּמִסַּפְּקָא לֵיהּ לְרַב אִי ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכֵי״ דָּמֵי אִי לָאו כִּ״זְכֵי״ דָּמֵי? וְהָא אִתְּמַר: ״הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי שֶׁאֲנִי חַיָּיב לוֹ״, אָמַר רַב: חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, וְאִם בָּא לַחֲזוֹר – אֵינוֹ חוֹזֵר!

ושואלים: למימרא [האם לומר] דמספקא ליה [שמסופק לו] לרב אי [האם] "הולך" כ"זכי" דמי [כ"זכה" נחשב] אי לאו כ"זכי" דמי [אם לא כ"זכה" נחשב]? והא אתמר [והרי נאמר]: האומר לשליחו: "הולך מנה (מאה דינרים) לפלוני שאני חייב לו", אמר רב: חייב המשלח באחריותו של מנה זה, ואם אבד — עדיין צריך לשלם את חובו לבעל החוב. ולמרות זאת אם בא המשלח לחזור בו ולקחת מנה זה מן השליח — אינו חוזר, לפי שכבר זכה בו בעל החוב משעת ההולכה. משמע שברור לרב כי "הולך" דינו כ"זכה"!

הָתָם סְפֵק מָמוֹנָא לְקוּלָּא, הָכָא סְפֵק אִיסּוּרָא – לְחוּמְרָא.

ודוחים: יש לחלק בין הדברים: התם ספק ממונא לקולא [שם ספק ממון] הוא ופוסקים לקולא [להקל], ואין מוציאים ממון במקום שיש ספק, ואילו הכא ספק איסורא [כאן ספק איסור] הוא ופוסקים לחומרא [לחומרה].

אָמַר רַב: אֵין הָאִשָּׁה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל לָהּ גִּיטָּהּ מִיַּד שְׁלִיחַ בַּעְלָהּ, וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: אִשָּׁה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל לָהּ גִּיטָּהּ מִיַּד שְׁלִיחַ בַּעְלָהּ.

אמר רב: אין האשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה, ור' חנינא אמר: אשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה.

מַאי טַעֲמָא דְּרַב? אִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם בִּזָּיוֹן דְּבַעַל;

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של רב שאומר שאינה עושה? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: משום בזיון של הבעל, שנראה לבעל שהאשה מבזה אותו, ואינה רוצה לקבל את הגט במישרין משליחו, אלא מקבלת את גיטה על ידי שליח.

אִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם חֲצֵרָהּ הַבָּא לְאַחַר מִיכָּן.

אי בעית אימא [אם תרצה אמור]: משום חצרה הבא לאחר מיכן, שאם היה הבעל מניח את הגט בחצר שאינה שייכת לאשה, ואחר כך היתה האשה קונה את החצר — אינו גט, מפני שבשעת הנתינה לא נמסר לא לאשה ולא בחצירה של האשה, ומה שעבר אחר כך לרשותה — הרי זה כאילו מצאה את הגט מונח ונטלתו. אף כאן, השליח לקבלה שמינתה האשה (שנעשה לענין זה כידה או חצירה) נתמנה לאחר שנמסר הגט לשליח הבעל, ואם יתירו בכך יחשבו שאף בחצר שקנתה לאחר שנתן הבעל גט לתוכה, יועיל הגט.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּקָדְמָה אִיהִי וְשָׁוְיָה שָׁלִיחַ מֵעִיקָּרָא.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם] בין שני הטעמים? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] באופן שקדמה איהי ושויה [היא ומינתה] שליח מעיקרא [מתחילה] לפני שמינה הבעל שליח להולכה, שאז אין כאן חשש משום חצר הבאה לאחר מכן, שאין הדברים דומים, אבל משום ביזיון הבעל יש מקום לחשוש.

הַהוּא גַּבְרָא דִּשְׁדַר לָהּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ, אֲזַל שְׁלִיחָא אַשְׁכַּחָהּ כִּי יָתְבָה וְקָא לָיְשָׁא, אֲמַר לָהּ: הֵילָךְ גִּיטֵּךְ, אֲמַרָה לֵיהּ: לֶיהֱוֵי בִּידָךְ; אֲמַר רַב נַחְמָן: אִם אִיתָא לִדְרַבִּי חֲנִינָא, עֲבַדִי בָּהּ עוּבְדָא.

מסופר: ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו [איש אחד ששלח גט לאשתו], אזל שליחא אשכחה כי יתבה וקא לישא [הלך השליח מצאה שהיא יושבת ולשה], אמר לה: "הילך גיטך", אמרה ליה [לו] שידיה מלוכלכות בבצק ולכן "ליהוי בידך" [יהא הגט בידך] ותהא כשליח עבורי לקבלתו. אמר רב נחמן: אם איתא [יש] בסיס לדברי ר' חנינא והלכה כמותו, שאשה עושה שליח לקבל גט מיד שליח בעלה, עבדי בה עובדא [הייתי עושה בה מעשה] להתיר את האשה על ידי גט זה.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְאִם אִיתָא לִדְרַבִּי חֲנִינָא, עָבְדַתְּ בָּהּ עוּבְדָא? הָא לֹא חָזְרָה שְׁלִיחוּת אֵצֶל הַבַּעַל!

אמר ליה [לו] רבא: ואם איתא [יש] מקום לדברי ר' חנינא, עבדת [תעשה] בה עובדא [מעשה]? הא [הרי] במקרה הזה לא חזרה שליחות אצל הבעל, שלא נגמרה השליחות עד כדי שיכול השליח לחזור למשלחו ולומר שביצע את שליחותו. שהרי לא גמר השליח את שליחותו של הבעל, וכבר נעשה שליח של האשה, ונמצא שביטל את שליחותו הראשונה ואם כן אין כאן שליחות ובטל הגט!

שְׁלַחוּהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִי, שְׁלַח לְהוּ: לֹא חָזְרָה שְׁלִיחוּת אֵצֶל הַבַּעַל. וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר: נִתְיַישֵּׁב בַּדָּבָר.

שלחוה לקמיה [שלחו את השאלה הזו לפני] ר' אמי, שלח להו [להם]: לא חזרה שליחות אצל הבעל ואינו גט. ור' חייא בר אבא אמר: נתיישב (אחשוב) בדבר.

הֲדוּר שְׁלַחוּהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אֲמַר: כָּל הָנֵי שָׁלְחוּ לָהּ וְאָזְלִי! כִּי הֵיכִי דְּמִסַּפְּקָא לְהוּ לְדִידְהוּ, הָכִי נַמִי מִסַּפְּקָא לָן לְדִידָן.

לאחר ימים אחדים הדור שלחוה קמיה [חזרו ושלחוה את השאלה לפני] ר' חייא בר אבא, אמר: כל הני שלחו לה ואזלי [כל כך הרבה הולכים ושולחים לי]? כי היכי דמספקא להו לדידהו, הכי נמי מספקא לן לדידן [כפי שמסופק הדבר להם, כך גם כן מסופק לנו, לעצמנו] ואיני יודע מה הפתרון.

הָוֵי דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה, וְדָבָר שֶׁבְּעֶרְוָה – חוֹלֶצֶת.

ומסכמים: כיון שכך, שלא הוכרעה הבעיה, הוי [הריהו] ספק לגבי דבר שבערוה, אם עדיין אשת איש היא, ובכל מקום שיש ספק בדבר שבערוה — חולצת. שמחמירים בה מפני הספק, ואם מת בעלה אין אומרים שמותרת לכל מחמת הגירושין, אלא תחלוץ לאחיו מספק, שמא לא בטלו נישואין אלה. ולא תתייבם — שאולי אכן חלו הגירושין, והריהי אסורה על היבם.

הֲוָה עוּבְדָא, וְאַצְרְכָהּ רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא גֵּט וַחֲלִיצָה. תַּרְתֵּי?! גֵּט מֵחַיִּים, וַחֲלִיצָה לְאַחַר מִיתָה.

ומספרים: הוה עובדא [היה מעשה] כגון זה ואצרכה [והצריכה] רב יצחק בר שמואל בר מרתא את האשה גט נוסף מבעלה, וחליצה. ושואלים: תרתי [שני] דברים סותרים? שאם חזר ונתן לה בעלה גט — ודאי אינה צריכה עוד חליצה! ומסבירים: גט הצריך אותה מחיים, שאם הבעל עודנו חי — יחזור ויתן לה גט, וחליצה לאחר מיתה, שאם לא הספיק לתת לה גט ומת — תחלוץ.

הַהִיא דְּהָווּ קָרוּ לָהּ נְפָאתָה, אֲזוּל סָהֲדֵי כְּתוּב תְּפָאתָה, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: עָשׂוּ עֵדִים שְׁלִיחוּתָן.

מסופר: ההיא דהוו קרו [אשה אחת שהיו קוראים] לה נפאתה, וציווה בעלה לכתוב לה גט ולגרשה בו, אזול סהדי כתוב [הלכו העדים וכתבו] בגט בטעות תפאתה, אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה [משמו] של רב: גט זה עצמו פסול, ואילו לכתוב שוב גט כתיקונו אין הם יכולים, שכן עשו עדים שליחותן, שכבר מילאו וסיימו את שליחותם.

מַתְקִיף לָהּ רַבָּה: מִי קָאָמַר לְהוּ ״כְּתוֹבוּ חַסְפָּא וַהֲבוּ לָהּ״? אֶלָּא אֲמַר רַבָּה: וַדַּאי אִי כְּתוּב סַהֲדֵי גִּיטָּא מַעַלְיָא וְאָבַד, עָשׂוּ עֵדִים שְׁלִיחוּתָן.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבה: מי קאמר להו "כתובו חספא והבו לה" [האם הבעל אמר להם "כתבו חרס, דבר ללא ערך, ותנו לה"]? הרי אמר להם לכתוב לה גט כראוי, וכל עוד לא נכתב גט כשר על ידם, הרי אלו עדיין לא מילאו את שליחותם! אלא אמר רבה: ודאי, אי כתוב סהדי גיטא מעליא [אם כתבו העדים גט מעולה] ואבד, אז אומרים אנו שעשו עדים שליחותן ואינם רשאים לכתוב גט חדש. אך אין אומרים כך אם כתבו גט פסול.

מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן: מִי קָאָמַר לְהוּ ״כִּתְבוּ וְאַנְחוּהּ בְּכִיסַיְיכוּ״? אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן: כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין אֲפִילּוּ מֵאָה פְעָמִים.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: מי קאמר להו [האם אמר להם] "כתבו ואנחוה בכיסייכו [והניחו אותו בכיסכם]"? הרי הורה להם לכתוב ולגרש בו, ובעצם הכתיבה לא נתמלאה שליחותם! אלא אמר רב נחמן: בכל מקרה כזה כותבין העדים גט חדש ונותנין, אפילו מאה פעמים.

בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: ״כִּתְבוּ וּתְנוּ לְשָׁלִיחַ״, מַהוּ? סַלּוּקֵי סַלֵּיק לְהוּ, אוֹ דִּילְמָא לְטִירְחָא דִּידְהוּ חָיֵישׁ?

בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: אמר הבעל לעדים "כתבו ותנו לשליח את הגט ", מהו? האם נאמר כי סלוקי סליק להו [סילק אותם] משליחותם לאחר שנתנו את הגט לשליח, ושוב אינם יכולים לכתוב גט אחר, או דילמא לטירחא דידהו חייש [שמא רק לטירחה שלהם חשש], שלא יצטרכו למסור את הגט בעצמם, אבל שליחותם קיימת ויכולים הם לחזור ולכתוב גט, אם יהיה צורך בדבר, עד שתתגרש האשה?

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: ״וְיוֹלִיךְ לָהּ״, מַהוּ? תֵּיקוּ.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי בהמשך לשאלה הקודמת: אם אמר הבעל לעדים "כתבו ותנו לשליח ויוליך לה", מהו? האם ממה שהוסיף "ויוליך לה" מוכח שנתכוון לומר שעדים אלה צריכים לדאוג שאכן יוליך לה השליח ויגיע לידה, ולפיכך קיימת שליחותם עד שיגיע הגט בפועל לידיה, או שמא אין זו משמעות דבריו, ובטלה שליחותם עם הכתיבה? שאלות אלה לא נפתרו ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הָאוֹמֶרֶת ״טוֹל לִי גִּיטִּי״ אִם רָצָה לַחֲזוֹר – לֹא יַחֲזוֹר״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״טוֹל לִי״, וְ״שָׂא לִי״, וִ״יהֵא לִי בְּיָדְךָ״ – כּוּלָּן לְשׁוֹן קַבָּלָה הֵן.

שנינו במשנה שרבן שמעון בן גמליאל אומר: אף האומרת "טול לי גיטי", אם רצה הבעל לחזור — לא יחזור, שהרי הוא שליח לקבלה, וכבר נתגרשה האשה כשהגיע הגט לידו. ומביאים: כיוצא בזה תנו רבנן [שנו חכמים]: אם אמרה האשה לשליח אחד מלשונות אלה: "טול לי", או "שא לי", או "יהא לי בידך" — כולן לשון קבלה הן, שנתכוונה שיהא שליח לקבלה, ותתגרש משהגיע הגט לידו.

מתני׳ הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״ – צְרִיכָה שְׁתֵּי כִיתֵּי עֵדִים, שְׁנַיִם שֶׁאוֹמְרִים ״בְּפָנֵינוּ אָמְרָה״, וּשְׁנַיִם שֶׁאוֹמְרִים ״בְּפָנֵינוּ קִבֵּל וְקָרַע״, אֲפִילּוּ הֵן הָרִאשׁוֹנִים וְהֵן הָאַחֲרוֹנִים,

האשה שאמרה לשליח: "התקבל (תהיה שליח לקבל) לי גטי" — צריכה כדי לאשר שהיא אכן התגרשה על ידי קבלתו של אותו שליח שתי כיתי (קבוצות) עדים, כת אחת של שנים עדים שאומרים: "בפנינו אמרה לשליח לקבל עבורה את הגט ", ושנים נוספים שאומרים: "בפנינו קבל השליח את הגט וקרע". אבל שתי העדויות הללו אין צורך שתהיינה דווקא בשתי קבוצות נבדלות, אלא אפילו הן אותם העדים הראשונים והן האחרונים מעידים על שני הדברים,