מתני׳ הָאוֹמֵר ״הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״ אוֹ ״הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״, אִם רָצָה לַחֲזוֹר – יַחֲזוֹר. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, אִם רָצָה לַחֲזוֹר – לֹא יַחֲזוֹר.

אדם האומר לחבירו: "התקבל גט זה לאשתי" או שאומר לו "הולך כשליחי גט זה לאשתי", אם רצה הבעל לחזור בו ולבטל את הגט — יחזור, עד שלא הגיע גט לידה. ואולם האשה שאמרה לשליח: "התקבל לי (היעשה שליח לקבל עבורי את) גיטי" ונתן הבעל את הגט לשליח, אם רצה הבעל לחזור — לא יחזור, כי עם מסירת הגט לשליח הרי זה כאילו נמסר ביד האשה עצמה וכבר נתגרשה בו.

לְפִיכָךְ, אִם אָמַר לוֹ הַבַּעַל: ״אִי אִיפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ, אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ״, אִם רָצָה לַחֲזוֹר – יַחֲזוֹר;

לפיכך, אם אמר לו הבעל לשליח קבלה של האשה: "אי איפשי (אין רצוני) שתקבל לה, אלא הולך ותן לה", שלא הסכים שתתגרש בשעת קבלת הגט על ידי השליח, אלא שיוליכנו השליח, וימסור ביד האשה כשליחו שלו, ובכך תתגרש, במקרה זה אם רצה הבעל לחזור בו, ולבטל את הגט לפני שהגיע הגט ליד האשה — יחזור.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הָאוֹמֶרֶת ״טוֹל לִי גִּיטִּי״, אִם רָצָה לַחֲזוֹר – לֹא יַחֲזוֹר.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא רק בלשון "התקבל", אלא אף כאשר האשה אומרת לשליח: "טול לי גיטי", כוונתה שיהא שליח לקבל את הגט עבורה, ולפיכך אם רצה הבעל לחזור — לא יחזור.

גמ׳ אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אָוְיָא לְרַב אַשִׁי: טַעְמָא דְּלָא שְׁוִיתֵיהּ אִיהִי שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה, הָא שְׁוִיתֵיהּ אִיהִי שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה, רָצָה לַחֲזוֹר – לֹא יַחֲזוֹר; שְׁמַע מִינָּהּ: ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכֵי״ דָּמֵי!

על דברי המשנה שהממנה שליח להוליך גט לאשתו בלשון "התקבל" ו"הולך" יכול לחזור בו, אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: יש לדייק שטעמא [הטעם, דווקא] במקרה שלא שויתיה איהי [מינתה אותו היא האשה] שליח לקבלה, אלא במקרה שעשאו הבעל שליח הולכה — יכול הבעל לחזור בו, הא שויתיה איהי [הרי אם היתה היא ממנה אותו] קודם לכן שליח לקבלה, אף אם אמר הבעל לשליח "הולך" אם רצה הבעל לחזור — לא יחזור בו. שמע מינה [למד מכאן] שהציווי "הולך" כ"זכי" דמי [כמו "זכה" הוא נחשב], שכיון שאמר "הולך" הרי זה כמזכה על ידי השליח, וחלים הגירושין מייד במסירת הגט!

לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכֵי״ דָּמֵי, וְ״הִתְקַבֵּל גֵּט לְאִשְׁתִּי״ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ;

ודוחים: לא, אין מכאן הוכחה, ולעולם אימא [יכול אני לומר] לך: שבאמת "הולך" לאו כ"זכי" דמי [אינו נחשב כ"זכה"], ואין ללמוד מדיוק לשון זה, ו"התקבל גט לאשתי" איצטריכא ליה [הצטרך לו] לתנא במשנתנו לומר, ודווקא במשפט זה נמצא החידוש,

דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא הוֹאִיל וּבַעַל לָאו בַּר שַׁוְיֵהּ שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה הוּא, אַף עַל גַּב דִּמְטָא גִּיטָּא לְיָדָהּ – לָא לֶהֱוֵי גִּיטָּא, קָא מַשְׁמַע לָן דְּ״הִתְקַבֵּל וְהוֹלֵךְ״ קָאָמַר.

דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר] הואיל ובעל לאו בר שויה [אינו בר מינוי] שליח לקבלה הוא, ויכול הוא רק למנות שליח להולכה. ולכן במקרה שאמר הבעל לשליח "התקבל גט לאשתי" אף על גב דמטא גיטא [אף על פי שמגיע הגט] לידה לא להוי גיטא [יהא זה גט], שהרי מינויו של הבעל ("התקבל") אינו תקף ואין זו שליחות כלל, ומצד שני האשה עצמה לא מינתה אותו כשליח שלה לקבלת הגט, ולכן קא משמע לן [השמיע לנו] שמה שאמר "התקבל" כוונתו היתה "התקבל (קבל, קח) והולך" קאמר [הוא אומר] ולא מינהו אלא כשליח להולכה. ואין מכאן ראיה ש"הולך" כ"זכי".

תְּנַן: הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, אִם רָצָה לַחֲזוֹר – לֹא יַחֲזוֹר; מַאי לָאו לָא שְׁנָא אַקַּבָּלָה, לָא שְׁנָא אַהוֹלָכָה?

ומנסים להביא ראיה אחרת, תנן [שנינו במשנתנו], האשה שאמרה: "התקבל לי גיטי", אם רצה לחזור — לא יחזור. מאי לאו [האם לא] נאמרה הלכה זו לא שנא [שונה] אם אמר הבעל לשליח בלשון קבלה ("התקבל" לאשתי), לא שנא [שונה] אם אמר בלשון הולכה ("הולך") אינו יכול לחזור? ומכאן ש"הולך" כ"זכה"!

לָא, אַקַּבָּלָה.

ודוחים: לא, אין הדברים אמורים אלא על לשון קבלה, שאם אמר לשליח "התקבל גט זה לאשה" אינו יכול עוד לחזור בו מן השליחות, ולא אם אמר לו "הולך".

תָּא שְׁמַע: לְפִיכָךְ, אִם אָמַר לוֹ הַבַּעַל ״אִי אִיפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ, אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ״, אִם רָצָה לַחֲזוֹר – יַחֲזוֹר; טַעְמָא דַּאֲמַר ״אִי אִיפְשִׁי״, הָא לָא אֲמַר ״אִי אִיפְשִׁי״, אִם רָצָה לַחֲזוֹר – לֹא יַחֲזוֹר; שְׁמַע מִינָּהּ: ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכֵי״ דָּמֵי!

ומציעים עוד ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: לפיכך, אם אמר לו הבעל: "אי איפשי (אין רצוני) שתקבל לה, אלא הולך ותן לה", אם רצה הבעל לחזור — יחזור. ונדייק: טעמא [הטעם] דווקא במקרה שאמר "אי איפשי" הוא שיכול לחזור, הא [הרי אם] לא אמר "אי איפשי", אף שאמר "הולך" אם רצה לחזור — לא יחזור, שמע מינה [למד מכאן] ש"הולך" כ"זכי" דמי [כ"זכה" נחשב]!

דִּילְמָא בְּ״הֵילָךְ״.

ודוחים: אין מכאן ראיה, שכן דילמא [שמא] מדובר פה שאמר לו ב"הילך", כלומר, "הרי לך והרי הוא שלך", וזו בודאי לשון זיכוי.

פְּשִׁיטָא, אִישׁ הָוֵי שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה – שֶׁכֵּן בַּעַל מוֹלִיךְ גֵּט אִשְׁתּוֹ, וְאִשָּׁה הָוְיָא שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה – שֶׁכֵּן אִשָּׁה מְקַבֶּלֶת גִּיטָּהּ מִיַּד בַּעְלָהּ. אִישׁ לְקַבָּלָה וְהָאִשָּׁה לְהוֹלָכָה, מַאי?

בעצם דין השליחות בגט מבררים דברים, ובתחילה מקדימים: פשיטא [פשוט] לנו שאיש הוי [הריהו, יכול להיות] שליח להולכה, שכן בעל מוליך גט לאשתו ומשום כך כל איש יכול להיות שליח, מאחר והוא יכול להיות בעצמו נותן גט, וכן פשוט לנו ש אשה הויא [הרי היא נעשית] שליח לקבלה, שכן אשה מקבלת גיטה מיד בעלה. אולם במקרים הבאים יש לשאול: איש כשליח לקבלה של גט, והאשה כשליחה להולכה, מאי [מה] דינם? האם יכולים הם לשמש כשליחים שכאלה!

תָּא שְׁמַע: הָאוֹמֵר ״הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״ אוֹ ״הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״, אִם רָצָה לַחֲזוֹר – יַחֲזוֹר; הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, אִם רָצָה לַחֲזוֹר – לֹא יַחֲזוֹר; מַאי לָאו בְּחַד שָׁלִיחַ, וּשְׁמַע מִינָּהּ: כָּשֵׁר לְקַבָּלָה כָּשֵׁר לְהוֹלָכָה! לָא, בִּשְׁנֵי שְׁלוּחִין.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לכך ממה ששנינו במשנתנו, האומר: "התקבל גט זה לאשתי" או "הולך גט זה לאשתי", אם רצה הבעל לחזור בו — יחזור. האשה שאמרה לשליח: "התקבל לי (היעשה שליח לקבל עבורי את) גיטי" ונתן הבעל את הגט לשליח, אם רצה הבעל לחזור — לא יחזור, מאי לאו [האם לא] מדובר בחד שליח [בשליח אחד] באותו שליח בשני המקרים, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי השליח הכשר לקבלה כשר גם להולכה. ודוחים: לא, אפשר לפרש שמדובר במשנתנו בשני שלוחין שונים, ושליח להולכה הוא דווקא גבר, ושליח לקבלה — אשה.

תָּא שְׁמַע: לְפִיכָךְ, אִם אָמַר לוֹ הַבַּעַל ״אִי אִיפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ, אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ״, אִם רָצָה לַחֲזוֹר – יַחֲזוֹר; וְהָא הָכָא דְּחַד שָׁלִיחַ הוּא, וּשְׁמַע מִינָּהּ: כָּשֵׁר לְקַבָּלָה כָּשֵׁר לְהוֹלָכָה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה ששנינו במשנתנו: לפיכך, אם אמר לו הבעל לשליח ששלחה האשה לקבל עבורה את גיטה: "אי איפשי שתקבל לה, אלא הולך ותן לה", במקרה זה אם רצה הבעל לחזור בו, ולבטל את הגט לפני שהגיע הגט ליד האשה — יחזור, שהרי הפך השליח לשליח הולכה. והא הכא [והרי כאן] דחד [שאחד, שאותו] שליח הוא, ושמע מינה [ולמד מכאן] שמי שכשר לשליחות קבלה כשר לשליחות הולכה.

פְּשׁוֹט מִינָּהּ: אִישׁ הָוֵי שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה – שֶׁכֵּן אָב מְקַבֵּל גֵּט לְבִתּוֹ קְטַנָּה. אִשָּׁה לְהוֹלָכָה תִּיבָּעֵי לָךְ, מַאי? אֲמַר רַב מָרִי, תָּא שְׁמַע: אַף הַנָּשִׁים שֶׁאֵין נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר ״מֵת בַּעְלָהּ״ – נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא אֶת גִּיטָּהּ; וְהָתָם הוֹלָכָה הִיא.

ומכל מקום פשוט מינה [תפתור מכאן] על כל פנים שאיש הוי [הרי הוא נעשה] שליח לקבלה, ויש טעם לדבר: שכן אב מקבל גט לבתו קטנה במקומה, שהרי היא שאינה בת דעת אינה יכולה לקבל. ואולם אשה להולכה של גט עדיין תיבעי [תישאל השאלה] לך מאי [מה] דינה? אמר רב מרי, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לכך ממה ששנינו במשנה: אף הנשים שאין נאמנות לומר על אשה שמת בעלה מפני שחשודות להזיק לה — נאמנות להביא את גיטה, והתם [ושם] בוודאי שליחות הולכה היא.

אֲמַר רַב אַשִׁי: מִסֵּיפָא נַמִי שְׁמַע מִינָּהּ, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה אֶת גִּיטָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, וְאוֹקִימְנָא בְּהוֹלָכָה, שְׁמַע מִינָּהּ.

אמר רב אשי: מסיפא נמי שמע מינה [מסופה של אותה משנה גם כן אתה יכול ללמוד ממנה] אותו פתרון, דקתני סיפא [ששנה בסופה]: האשה עצמה מביאה את גיטה, ובלבד שהיא צריכה לומר: "בפני נכתב ובפני נחתם", ואוקימנא [והעמדנו זאת] בהולכה, אם כן, שמע מינה [למד מכאן] שאשה יכול להיות שליח להולכה.

אִיתְּמַר: ״הָבֵא לִי גִּיטִּי״, וְ״אִשְׁתְּךָ אָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, וְהוּא אָמַר: ״הֵילָךְ כְּמָה שֶׁאָמְרָה״,

איתמר [נאמר], אמרה אשה לשליח: "הבא לי גיטי", ומשמעות הדברים שרק משעה שהגט יגיע לידי האשה היא מגורשת, והשליח בא ואמר לבעל: "אשתך אמרה התקבל לי גיטי", ומשמעות הדברים שמשעה שהגט בידו הרי היא מגורשת, והוא, הבעל, אמר: "הילך (הרי לך) כמה שאמרה", מה יהא הדין? האם הולכים אחר דבריו של השליח או אחר דבריה?

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: אֲפִילּוּ הִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת. שְׁמַע מִינָּהּ, אַדִּיבּוּרָא דִּידֵיהּ קָא סָמֵיךְ, דְּאִי אַדִּיבּוּרָא דִּידָהּ קָא סָמֵיךְ, מִכִּי מָטֵי גִּיטָּא לְיָדָהּ מִיהָא תִּיגָּרֵשׁ!

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: במקרה זה אפילו הגיע גט לידה — אינה מגורשת. ומדייקים מדבריו: שמע מינה [למד מכאן] שאדיבורא דידיה קא סמיך [על הדיבור שלו, של השליח, הוא סומך], ונותן לו בתורת שליח האשה לקבלה, וכיון שהאשה לא מינתה אותו לכך, ואף הבעל אינו יכול למנותו לתפקיד זה — בטלה שליחותו לגמרי, ולכן אינו גט. דאי אדיבורא דידה קא סמיך [שאם על הדיבור שלה הוא, הבעל, סומך] ועל דעת זו נתן לו את הגט, אם כן מכי מטי גיטא [מכאשר בא הגט] לידה מיהא תיגרש [על כל פנים תתגרש] שהרי לפי דבריה נעשה שליח להולכה עבור הבעל!

אֲמַר רַב אַשִׁי: הָכִי הָשְׁתָּא?!

אמר רב אשי: הכי השתא [כך אתה משווה]?