וּפָרָשַׁת שְׁתוּיֵי יַיִן, וּפָרָשַׁת נֵרוֹת, וּפָרָשַׁת פָּרָה אֲדוּמָּה.

ופרשת שתויי יין (ויקרא י, ח-יא), ופרשת נרות (במדבר ח, א-ז), ופרשת פרה אדומה (במדבר פרק יט), שכל אלו נצרכו לעבודת המשכן כתיקונה.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תּוֹרָה – רוֹב בִּכְתָב וּמִיעוּט עַל פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶכְתּוֹב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ״; וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: רוֹב עַל פֶּה וּמִיעוּט בִּכְתָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״.

ועוד מוסיפים דברים בענין כתיבת התורה, אמר ר' אלעזר: תורה — רוב שבה הוא בכתב ומיעוט שבה הוא על פה, שנאמר: "אכתב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו" (הושע ח, יב), משמע שרוב התורה כתוב. ור' יוחנן אמר: רוב התורה הוא על פה ומיעוט בכתב, שנאמר בנתינת התורה למשה בסיני: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל

וְאִידָךְ נַמִי, הָכְתִיב ״אֶכְתּוֹב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי״! הַהוּא אִתַּמוּהִי קָא מְתַמַּה: אֶכְתּוֹב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי? הֲלֹא כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ!

"(שמות לד, כז). משמע שעיקר הברית היא בדברים שבעל פה ("על פי"). ושואלים: ואידך נמי [והאחר, ר' יוחנן, גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "אכתב לו רבי תורתי"! ומשיבים: ההוא, דבר זה, לא נאמר כמשפט חיווי אלא כשאלה, אתמוהי קא מתמה [תמה הוא]: וכי אכתב לו רבי תורתי? הלא "כמו זר נחשבו" — לא יהא הבדל בינם ובין האומות אם הכל היה כתוב! אלא הרוב צריך להישאר בעל פה.

וְאִידָךְ נַמִי, הָכְתִיב ״כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״! הַהוּא מִשּׁוּם דִּתְקִיפֵי לְמִיגְמְרִינְהוּ.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר, ר' אלעזר, גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "כי על פי הדברים האלה"! ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] ממנו משמע שעיקר הברית הוא על דברים שבעל פה — הרי זה משום דתקיפי למיגמרינהו [שדברים שבעל פה קשים ללמוד אותם] יותר מן התורה שבכתב, ולא משום שהם מרובים יותר.

דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחְמָנִי מְתוּרְגְּמָנֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כְּתִיב: ״כְּתוֹב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״, וּכְתִיב: ״כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״, הָא כֵּיצַד? דְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאוֹמְרָן עַל פֶּה, דְּבָרִים שֶׁבְּעַל פֶּה אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאוֹמְרָן בִּכְתָב. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״אֵלֶּה״ – אֵלֶּה אַתָּה כּוֹתֵב, וְאִי אַתָּה כּוֹתֵב הֲלָכוֹת.

דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה [מתורגמנו] של ר' שמעון בן לקיש, כתיב [נאמר]: "כתב לך את הדברים האלה" (שמות לד, כז), וכתיב [ונאמר] באותו פסוק: "כי על פי הדברים האלה" (שמות לד, כז), הא כיצד? — לומר: דברים שבכתב אי (אין) אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה]: "אלה" בציווי "כתוב לך את הדברים האלה" — הרי הוא הדגשה: אלה, דברים אלה של תורה שבכתב, אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות (משניות, תורה שבעל פה).

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית עִם יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁבִיל דְּבָרִים שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל״.

אמר ר' יוחנן: לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות לד, כז).

״מְעָרְבִין בְּבַיִת יָשָׁן מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם״. מַאי טַעְמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם כָּבוֹד, וְהָא הַהוּא שִׁיפּוּרָא דַּהֲוָה מֵעִיקָּרָא בֵּי רַב יְהוּדָה, וּלְבַסּוֹף בֵּי רַבָּה, וּלְבַסּוֹף בֵּי רַב יוֹסֵף, וּלְבַסּוֹף בֵּי אַבַּיֵי, וּלְבַסּוֹף בֵּי רָבָא!

שנינו במשנה שמערבין בבית ישן, מפני דרכי שלום. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אילימא [אם תאמר] משום כבוד שיש בכך לבעליו של אותו הבית, והא [והרי] מסופר מעשה בההוא שיפורא [אותו שופר, קופה של צדקה], שאף הוא דבר הנעשה לצורכו של הציבור ומתכבד בו הבית שהוא שם, דהוה מעיקרא [שהיה מתחילה] בי [בבית] רב יהודה, ולבסוף (ואחרי כן) העבירוהו לבי [בית] רבה, ולבסוף העבירוהו לבי [בית] רב יוסף, ולבסוף העבירוהו לבי [בית] אביי, ולבסוף עוד העבירוהו לבי [בית] רבא! משמע שאין זה ענין של כבוד, ונוטלים את הדבר ממקום למקום!

אֶלָּא מִשּׁוּם חֲשָׁדָא.

אלא יש לומר שהוא משום חשדא [חשד], שכיון שהם רגילים עד כה לשים את העירוב באותו מקום, אם יוציאו אותו משם ויניחוהו במקום אחר, יאמרו אנשים שחשדו בני המבוי בבעל הבית שהוא גונב ממנו, ולכן הוציאוהו מידו.

״בּוֹר שֶׁהוּא קָרוֹב לָאַמָּה״ וכו׳. אִיתְּמַר: בְּנֵי נַהֲרָא – רַב אֲמַר: תַּתָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא, וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: עִילָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא.

שנינו במשנה שבור שהוא קרוב לאמה מתמלא תחילה מפני דרכי שלום. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הזו: בני נהרא [הנהר] ששדותיהם ליד הנהר ומשקים אותם מתעלות הבאות מן הנהר, מי מהם משקה תחילה את שדותיו? רב אמר: תתאי שתו מיא ברישא [התחתונים, במורד הנהר, שותים את המים, משקים בתחילה], ושמואל אמר: עילאי שתו מיא ברישא [העליונים שותים מים בתחילה].

בִּדְמֵיזַל כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי – בְּמִיסְכַּר וְאַשְׁקוּיֵי, שְׁמוּאֵל אֲמַר: עִילָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא, דְּאָמְרִי: אֲנַן מְקָרְבִינַן טְפֵי; וְרַב אֲמַר: תַּתָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא, דְּאָמְרִי: נַהֲרָא כִּפְשָׁטֵיהּ לֵיזִיל.

ומסבירים: בדמיזל כולי עלמא לא פליגי [במצב שבו המים הולכים מעצמם הכל אינם חלוקים] שכל הרוצה להשקות — ישקה כפי שהוא רוצה, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה במיסכר ואשקויי [במקום שצריכים לסכור את הנהר ולהשקות בתעלות]; שמואל אמר: עילאי שתו מיא ברישא [העליונים שותים מים בתחילה], משום דאמרי [שהם אומרים, שהם יכולים לטעון]: אנן מקרבינן טפי [אנו קרובים יותר] לראשיתו של הנהר. ורב אמר: תתאי שתו מיא ברישא [התחתונים שותים מים בתחילה], משום דאמרי [שהם אומרים]: נהרא כפשטיה ליזיל [הנהר כדרכו ילך] ואתם תסכרו אותו אחרינו.

תְּנַן: בּוֹר הַקָּרוֹב לָאַמָּה מִתְמַלֵּא רִאשׁוֹן, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם! תִּרְגְּמָהּ שְׁמוּאֵל אַלִּיבָּא דְּרַב: בָּאַמָּה הַמִתְהַלֶּכֶת עַל פִּי בוֹרוֹ.

תנן [שנינו במשנתנו]: בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום! משמע שהקרוב קודם, כלומר, העליונים, כשיטתו של שמואל, והרי זה קשה לרב. תרגמה [הסביר אותה] שמואל אליבא [על פי שיטתו] של רב: מדובר כאן באמה (תעלה) המתהלכת על פי בורו, שהוא מתמלא מאליו, ואין צריך לעשות בו דבר.

אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא, מָצֵי אָמְרִי לֵיהּ: סְכַר מִיסְכַּר וְאַשְׁקֵי בְּהִינְדְזָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: אי הכי מאי למימרא [אם כך מה בא לומר]? הרי פשוט הוא! ומשיבים: חידוש יש בדבר, שכן מהו דתימא [שתאמר], מצי אמרי ליה [יכולים לומר לו] שאר בעלי השדות לבעל הבור: סכר מיסכר [תסכור] גם אתה את בורך, שלא יכנסו המים לתוכו, ואשקי בהינדזא [ותשקה לפי התור], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו צריך לעשות כן, וממילא הוא מתמלא ראשון.

אֲמַר רַב הוּנָא בַּר תַּחֲלִיפָא: הָשְׁתָּא דְּלָא אִיתְּמַר הִלְכְתָא לָא כְּמָר וְלָא כְּמָר, כָּל דְּאַלִּים גָּבַר.

אמר רב הונא בר תחליפא: השתא [עכשיו] שלא איתמר הלכתא [נאמרה הלכה] לא כמר [כחכם זה] ולא כמר [כחכם זה], לא כרב ולא כשמואל, כל דאלים [שחזק יותר] גבר [גובר] ואין אנו מתערבים בענין זה, אלא אנשים יסתדרו ביניהם.

רַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי, אֲמַר לֵיהּ: לוֹתְבָן מָר בְּעִידָּנָא! אֲמַר לֵיהּ: אִית לִי עִידָּנָא לְדִידִי. וְלוֹתְבָן מָר בְּלֵילְיָא! אֲמַר לֵיהּ: אִית לִי מַיָּא לְאַשְׁקוּיֵי. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא מַשְׁקֵינָא לֵיהּ לְמָר מַיָּא בִּימָמָא, וְלוֹתְבָן מָר בְּלֵילְיָא! אֲמַר לֵיהּ: לְחַיֵּי.

רב שימי בר אשי אתא לקמיה [בא לפני] אביי, אמר ליה [לו]: לותבן מר בעידנא [יושיבני, יקבע לי, אדוני זמן ללמוד]! אמר ליה [לו]: אית לי עידנא לדידי [יש לי זמן קבוע בשבילי] ואיני יכול להקדיש אותו עבורך. אמר לו: ולותבן מר בליליא [ויושיב אותי אדוני בלילה] ואז נלמד! אמר ליה [לו]: אית [יש] לי, אני צריך מיא לאשקויי [מים להשקות] את שדותי. אמר ליה [לו]: אנא משקינא ליה למר מיא ביממא, ולותבן מר בליליא [אני אשקה לאדוני את המים ביום, ויושיב אותי אדוני בלילה ונלמד]! אמר ליה [לו]: לחיי [לחיים], כלומר, בסדר. מה עשה רב שימי בר אשי?

אֲזַל לְעִילָּאֵי, אֲמַר לְהוּ: תַּתָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא. אֲזַל לְתַתָּאֵי, אֲמַר לְהוּ: עִילָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא. אַדְּהָכִי סְכַר מִיסְכַּר וְאַשְׁקֵי. כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי, אֲמַר לֵיהּ: כְּבֵי תְּרֵי עָבְדַתְּ לִי! וְלָא טַעֲמִינְהוּ אַבַּיֵי לְפֵירֵי דְּהַהִיא שַׁתָּא.

אזל לעילאי [הלך לאלה שהיו למעלה ממנו] במעלה הנהר, אמר להו [להם]: תתאי שתו מיא ברישא [התחתונים שותים מים בתחילה] כדברי רב, אזל לתתאי [הלך לאלה שהיו תחתונים ממנו], אמר להו [להם]: עילאי שתו מיא ברישא [העליונים שותים מים בתחילה] כדברי שמואל, אדהכי [בינתיים] עד שדנו בדבר התחתונים והעליונים מי ישקה סכר מיסכר ואשקי [סכר את הנהר והשקה] את שדותיו של אביי. כי אתא לקמיה [כאשר בא לפני] אביי, אמר ליה [לו]: כבי תרי עבדת לי [כמו שתי שיטות הפוכות עשית לי]! ולא טעמינהו [טעם אותם] אביי לפירי דההיא שתא [את הפירות של אותה שנה], מפני שחשב שהמים הגיעו אליו שלא כדין.

הָנְהוּ בְּנֵי בֵּי חַרְמָךְ דַּאֲזוּל כָּרוּ בְּרֵישָׁא דְּשַׁנְוָותָא וְאַהַדְרוּהּ וְשַׁדְיוּהּ בְּשִׁילְהֵי נַהֲרָא, אָתוּ עִילָּאֵי לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי, אֲמַרוּ לֵיהּ: קָא מִתְקִיל לְנַהֲרִין! אֲמַר לְהוּ: כְּרוּ בַּהֲדַיְיהוּ טְפֵי פּוּרְתָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: קָא יָבְשֵׁי פֵּירִין! אֲמַר לְהוּ: זִילוּ סַלִּיקוּ נַפְשַׁיְיכוּ מֵהָתָם.

מסופר: הנהו [אנשים מסויימים] שהיו בני המקום הנקרא בי חרמך דאזול [שהלכו] וכרו תעלה ברישא [בתחילת] נהר שנוותא כדי שתקיף את שדותיהם ואהדרוה ושדיוה בשילהי נהרא [והחזירוה בסוף הנהר]. אתו עילאי לקמיה [באו אלה שהיו למעלה מהם לפני] אביי, אמרו ליה [לו]: קא מתקיל לנהרין [זה יוצר תקלה, עיכוב, לנהר שלנו]! אמר להו [להם]: כרו בהדייהו טפי פורתא [העמיקו יחד איתם קצת יותר] ואז יהיה מספיק מים. אמרו ליה [לו]: קא יבשי פירין [הבורות שלנו מתייבשים] על ידי כך. כיון ששמע כך אמר להו [להם] לבני חרמך: זילו סליקו נפשייכו מהתם [סלקו את עצמכם משם] וסכרו את הדרך החדשה שעשיתם לנהר.

״מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים יֵשׁ בָּהֶן״ וכו׳. בְּאוּזְלֵי וְאוֹהֲרֵי

שנינו במשנה: מצודות חיה ועופות ודגים יש בהן משום גזל משום דרכי שלום, ור' יוסי אומר שגזל גמור הוא. ומעירים: באוזלי ואוהרי [ברשתות ומלכודות]