וְאִי עָבְדַתְּ אַהֲנִית. מַאי ״אִי עָבְדַתְּ אַהֲנִית״? דְּאִי אָתֵי בַּעַל מְעַרְעֵר – לָא מַשְׁגַּחִינַן בֵּיהּ.

ואי עבדת [ואולם אם אתה עושה כן] — אהנית [אתה מועיל]. ומסבירים: מאי [מה] פירושם של מילים אלו "אי עבדת, אהנית" [אם אתה עושה, אתה מועיל]? — דאי אתי [שאם יבוא] בעל ומערער, לא משגחינן ביה [אין אנו משגיחים בו] ובדבריו.

כִּדְתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהֵבִיא גֵּט לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. אָמַר לוֹ: צָרִיךְ אֲנִי לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ אוֹ אֵינִי צָרִיךְ? אָמַר לוֹ: בְּנִי, מֵהֵיכָן אַתָּה? אָמַר לוֹ: רַבִּי, מִכְּפָר סִיסַאי אֲנִי. אָמַר לוֹ: צָרִיךְ אַתָּה לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, שֶׁלֹּא תִּיזָּקֵק לְעֵדִים.

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: מעשה באדם אחד שהביא גט לפני ר' ישמעאל, אמר לו בשאלה: האם צריך אני לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", או איני צריך? אמר לו: בני, מהיכן אתה? אמר לו: רבי, מכפר סיסאי אני. אמר לו: צריך אתה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", כדי שלא תיזקק האשה לעדים אם יערער הבעל.

לְאַחַר שֶׁיָּצָא נִכְנַס לְפָנָיו רַבִּי אֶלְעַאי. אָמַר לוֹ: רַבִּי, וַהֲלֹא כְּפָר סִיסַאי מוּבְלַעַת בִּתְחוּם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּקְרוֹבָה לְצִיפּוֹרִי יוֹתֵר מֵעַכּוֹ! וּתְנַן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עַכּוֹ – כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִיטִּין. וַאֲפִילּוּ רַבָּנַן לָא פְּלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר – אֶלָּא בְּעַכּוֹ דְּמִרַחֲקָא, אֲבָל כְּפָר סִיסַאי דְּמִקַּרְבָא – לָא!

לאחר שיצא אותו אדם, נכנס לפניו ר' אלעאי, אמר לו: רבי, מדוע אמרת לו כן? והלא כפר סיסאי מובלעת בתחום ארץ ישראל, וקרובה לציפורי, שהיתה מעיקר ארץ ישראל עוד יותר מעכו! ומעירים עוד: ותנן [וכן שנינו במשנה], שר' מאיר אומר: עכו — כארץ ישראל לגיטין, ואפילו רבנן לא פליגי עליה [חכמים אינם חלוקים עליו] על ר' מאיר — אלא בעכו דמרחקא [שהיא רחוקה], אבל בדבר הצורך לומר "בפני נכתב ובפני נכתב" בגט הבא מ כפר סיסאי דמקרבא [שהיא קרובה] לארץ ישראל — לא נחלקו עליו ואף לדעתם אין צריך לומר!

אָמַר לוֹ: שְׁתוֹק, בְּנִי, שְׁתוֹק, הוֹאִיל וְיָצָא הַדָּבָר בְּהֶיתֵּר – יָצָא.

אמר לו ר' ישמעאל: שתוק, בני, שתוק, הואיל ויצא הדבר בהיתר — יצא. ומכאן ראיה שיש תועלת לאמירת "בפני נכתב ובפני נחתם" כדי שייעשה הדבר בהיתר גמור, ולא יהיה מקום לערער יותר.

הָא אִיהוּ נַמִי שֶׁלֹּא תִּיזָּקֵק לְעֵדִים קָאָמַר לֵיהּ! לָא סִיְּימוּהָ קַמֵּיהּ.

ושואלים: לשם מה היה צריך ר' ישמעאל להסביר לר' אלעאי? הא איהו נמי [הרי הוא, ר' ישמעאל, גם כן] מתחילה את טעמו של דבר: "שלא תיזקק לעדים" קאמר ליה [אמר לו]! ומשיבים: לא סיימוה [גמרו], לא מסרו הנוכחים את סוף דברי ר' ישמעאל קמיה [לפני] ר' אלעאי, ולכן לא ידע מה טעם אמר ר' ישמעאל כך, ולכן תמה עליו.

שָׁלַח לֵיהּ רַבִּי אֶבְיָתָר לְרַב חִסְדָּא: גִּיטִּין הַבָּאִים מִשָּׁם לְכָאן, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״. לֵימָא, קָסָבַר: לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, וְהָנֵי גְּמִירִי!

מסופר: שלח ליה [לו] ר' אביתר מארץ ישראל מכתב לרב חסדא, ובו כתב לו כך: גיטין הבאים משם, מבבל, לכאן, לארץ ישראל — אין צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ושואלים: לימא קסבר [האם לומר שסבור הוא] שהטעם שצריך אמירת "בפני נכתב" וכו' הוא לפי שאין בקיאין לשמה, והני גמירי [ואלה, בני בבל, למודים ובקיאים בדבר] ולכן אינם צריכים לומר?

וְתִסְבְּרָא? וְהָא רַבָּה אִית לֵיהּ דְּרָבָא! אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בָּעֵינַן לְקַיְּימוֹ, וְכֵיוָן דְּאִיכָּא רַבִּים דְּסָלְקֵי וְנָחֲתֵי, מִישְׁכַּח שְׁכִיחִי.

ומקשים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? והא [והרי] רבה אית ליה [יש לו, מקבל] את שיטת רבא שיש צורך באמירה זו משום קיום הגט?! אלא, יש לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] בעינן [צריכים אנו] אמירת "בפני נכתב" וכו' משום הטעם שאין עדים מצויים לקיימו, ואולם יש טעם בענין זה; כיון דאיכא [שיש] רבים דסלקי ונחתי [שעולים לארץ ישראל ויורדים ממנה לבבל] — מישכח שכיחי [מצויים עדים] ואין לחשוש עוד.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: מַאן לֵימָא לָן דְּרַבִּי אֶבְיָתָר בַּר סָמְכָא הוּא? וְעוֹד, הָא אִיהוּ דְּשָׁלַח לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה: בְּנֵי אָדָם הָעוֹלִין מִשָּׁם לְכָאן הֵן קִיְּימוּ בְּעַצְמָן: ״וַיִּתְּנוּ (אֶת) הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ״, וְכָתַב לֵיהּ בְּלָא שִׂירְטוּט.

אמר רב יוסף: מאן לימא לן [מי יאמר לנו] שר' אביתר בר סמכא (ראוי לסמוך עליו) הוא? ועוד יש טעם לפקפק בדבריו: הא איהו [הרי הוא עצמו] ששלח ליה [לו] לרב יהודה גם כן במכתב: בני אדם העולין משם, מבבל, לכאן, לארץ ישראל — הן קיימו בעצמן את הפסוק "ויתנו (את) הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו" (יואל ד, ג), כלומר, שאנשים אלה מפקירים את בני משפחתם. וכתב ליה [לו] את המילים הללו בלא שירטוט,

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: שְׁתַּיִם כּוֹתְבִין, שָׁלֹשׁ אֵין כּוֹתְבִין, בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: שָׁלֹשׁ כּוֹתְבִין, אַרְבַּע אֵין כּוֹתְבִין!

ואמר ר' יצחק לגבי כתיבה של פסוק מן התורה: שתים (שתי מילים) כותבין בלא שירטוט, שלש מילים אין כותבין בלא שירטוט, אלא צריך לשרטט שורות לפני הכתיבה כפי שמשרטטים בספר תורה, במתניתא תנא [ובברייתא שנה]: שלש כותבין, ארבע אין כותבין, ואילו ר' אביתר כתב יותר מכך בלי שירטוט, ואם כן, משמע שאינו אדם שאפשר לסמוך עליו להלכה!

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אַטּוּ כָּל דְּלָא יָדַע הָא דְּרַבִּי יִצְחָק לָאו גַּבְרָא רַבָּה הוּא? בִּשְׁלָמָא מִילְּתָא דְּתַלְיָא בִּסְבָרָא – לְחַיֵּי; הָא – גְּמָרָא הִיא, וּגְמָרָא לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ.

אמר ליה [לו] אביי: אטו [וכי] כל מי שלא ידע [יודע] הא [הלכה זו] של ר' יצחק, לאו גברא רבה [לא אדם גדול] הוא? ומה ההוכחה מכאן? בשלמא מילתא דתליא בסברא [נניח דבר שתלוי בסברה] שמתברר שאינו יודע — לחיי [בסדר], אפשר לומר שאם אינו יודע דבר כזה אינו אדם גדול הראוי לסמוך עליו, ואולם הא [זו] — גמרא [מסורת] היא, וגמרא [ומסורת זו] לא שמיע ליה [שמע אותה].

וְעוֹד, הָא רַבִּי אֶבְיָתָר הוּא דְּאַסְכִּים מָרֵיהּ עַל יְדֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ״, רַבִּי אֶבְיָתָר אָמַר: זְבוּב מָצָא לָהּ, רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר: נִימָא מָצָא לָהּ,

ועוד ראיה שראוי לסמוך עליו, הא [הרי] ר' אביתר הוא זה דאסכים מריה [שהסכים אדוניו], הקדוש ברוך הוא, על ידיה [ידו]. דכתיב [שכן נאמר] במעשה פילגש בגבעה: "ותזנה עליו פילגשו" (שופטים יט, ב), ודנו חכמים מה היה אותו מעשה שבגללו כעס עליה עד שברחה ממנו; ר' אביתר אמר: זבוב מצא לה בתבשיל שבישלה עבורו. ר' יונתן אמר: נימא (שערה) מצא לה.

וְאַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי אֶבְיָתָר לְאֵלִיָּהוּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי קָא עָבֵיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אֲמַר לֵיהּ: עָסֵיק בַּפִּילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה. וּמַאי קָאָמַר? אֲמַר לֵיהּ: אֶבְיָתָר בְּנִי כָּךְ הוּא אוֹמֵר, יוֹנָתָן בְּנִי כָּךְ הוּא אוֹמֵר.

ואשכחיה [ומצא אותו] ר' אביתר לאליהו הנביא, אמר ליה [לו]: מאי קא עביד [מה עושה] הקדוש ברוך הוא? אמר ליה [לו]: עסיק [עוסק] כעת בענין פילגש בגבעה. ושאלו ר' אביתר: ומאי קאמר [ומה הוא אומר]? אמר ליה [לו] אליהו, כך אומר הקדוש ברוך הוא: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר.

אֲמַר לֵיהּ: חַס וְשָׁלוֹם, וּמִי אִיכָּא סְפֵיקָא קַמֵּי שְׁמַיָּא? אֲמַר לֵיהּ: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן; זְבוּב מָצָא וְלֹא הִקְפִּיד, נִימָא מָצָא וְהִקְפִּיד.

אמר ליה [לו] ר' אביתר: חס ושלום, ומי איכא ספיקא קמי שמיא [וכי יש ספק לפני השמים]? האם הקדוש ברוך הוא אינו יודע מה אירע שמזכיר הוא את שתי הדעות החולקות? אמר ליה [לו] אליהו: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, ושני הדברים אכן אירעו. וכך היה: זבוב מצא בקערה ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד.

אָמַר רַב יְהוּדָה: זְבוּב בִּקְעָרָה, וְנִימָא בְּאוֹתוֹ מָקוֹם; זְבוּב – מְאִיסוּתָא, וְנִימָא – סַכַּנְתָּא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אִידִי וְאִידִי בִּקְעָרָה; זְבוּב – אוּנְסָא, וְנִימָא – פְּשִׁיעוּתָא.

אמר רב יהודה בהסבר הדבר, כך היה מעשה: זבוב מצא בקערה שבישלה לו, ונימא באותו מקום (במקום ערווה). כשמצא זבוב — ענין של מאיסותא [מיאוס] הוא ומשום כך לא הקפיד עליה, ונימא — סכנתא [סכנה] יש בה שמא ייפצע בה ומשום כך הקפיד עליה. איכא דאמרי [יש שאומרים]: אידי ואידי [זה וזה] היו בקערה, אלא זבוב — אונסא [אונס הוא], שהזבוב מתעופף ונופל לתוך הקערה, ונימא שנמצאת בקערה — פשיעותא [פשיעה רשלנות היא].

אָמַר רַב חִסְדָּא: לְעוֹלָם אַל יַטִּיל אָדָם אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁהֲרֵי פִּילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה הִטִּיל עָלֶיהָ בַּעְלָהּ אֵימָה יְתֵירָה, וְהִפִּילָה כַּמָּה רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל.

ובאותו ענין אמר רב חסדא: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו (בני משפחתו), שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, ובסופו של דבר הפילה, כלומר, גרמה שנפלו על ידה כמה רבבות מישראל במלחמה שבעקבות אותו מעשה (ראה שופטים כ).

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, סוֹף הוּא בָּא לִידֵי שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת: גִּילּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְחִילּוּל שַׁבָּת.

אמר רב יהודה אמר רב: כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף הוא בא לידי שלש עבירות: גילוי עריות, שמפני שאשתו מפחדת ממנו פעמים שאינה טובלת לנידתה והיא אומרת לו שטבלה, וכן שפיכות דמים, שבורחת מפניו ועשויה להיהרג, וחילול שבת, שמבשלת עבורו בשבת מפני שמפחדת שמא יקפיד עליה כשלא בישלה.

אֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, הָא דְּאָמְרִי רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה, עִשַּׂרְתֶּם? עֵרַבְתֶּם? הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר: צָרִיךְ

אמר רבה בר בר חנה: הא דאמרי רבנן [זה שאמרו חכמים]: שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עשרתם? ערבתם? הדליקו עכשיו את הנר! צריך