בּוֹר שֶׁהוּא קָרוֹב לָאַמָּה מִתְמַלֵּא רִאשׁוֹן, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.

בור שהוא קרוב לאמה (תעלת המים), שממנה משקים כמה בורות או שדות, מתמלא ראשון, מפני דרכי שלום, שיהא סדר קבוע בהשקאת השדות, ולא יריבו למי יש זכות קדימה בכך.

מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גֵּזֶל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גֵּזֶל גָּמוּר.

מצודות (מלכודות) חיה ועופות ודגים שנתפסו בהן בעלי חיים אף על פי שבעלי המצודות טרם זכו במה שבתוכן יש בהן משום גזל, אם אחר מוציא את הציד מתוכן, מפני דרכי שלום, ר' יוסי אומר: גזל גמור הוא זה.

מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גֵּזֶל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גֵּזֶל גָּמוּר.

מציאת חרש שוטה וקטן אף שאינם בני דעת ואינם יכולים לקנות דבר, ואם כן מצד הדין לא קנו את המציאה, יש בהן משום גזל אם לקחו את המציאה מידם, מפני דרכי שלום, ר' יוסי אומר: גזל גמור הוא זה.

עָנִי הַמְנַקֵּף בְּרֹאשׁ הַזַּיִת – מַה שֶּׁתַּחְתָּיו גֵּזֶל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גֵּזֶל גָּמוּר.

עני המנקף (משיר זיתים) בראש הזית והזיתים נופלים למרגלות העץ — מה שתחתיו גזל, מפני דרכי שלום, ר' יוסי אומר: גזל גמור.

אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיֵּי גּוֹיִם בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.

אין ממחין (מוחים) ביד עניי גוים הבאים גם הם לקחת בלקט שכחה ופאה, למרות שאלה נועדו רק עבור עניי ישראל, מפני דרכי שלום.

גמ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אֲמַר רַב מַתָּנָה, דְּאָמַר קְרָא ״וַיִכְתּוֹב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי״, אַטּוּ אֲנָא לָא יָדַעְנָא דְּכֹהֲנִים בְּנֵי לֵוִי נִינְהוּ? אֶלָּא כֹּהֵן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר לֵוִי.

שנינו במשנה שכהן קורא ראשון ואחריו לוי, ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו], מה מקורם בתורה? אמר רב מתנה, שאמר קרא [הכתוב]: "ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי" (דברים לא, ט), ויש לדקדק: אטו אנא לא ידענא [וכי אין אני יודע] שכהנים בני לוי נינהו [הם] ומדוע נאמר הדבר? אלא שתחילה ניתנה התורה לכהנים ואחר כך לשאר בני לוי, ומכאן שיהיה כהן קורא ברישא [בראש, בתחילה] והדר [ואחריו] לוי.

רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אֲמַר, מֵהָכָא: ״וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי״, אַטּוּ אֲנַן לָא יָדְעִינַן דְּכֹהֲנִים בְּנֵי לֵוִי נִינְהוּ? אֶלָּא כֹּהֵן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר לֵוִי.

ר' יצחק נפחא אמר, מהכא [מכאן] אנו למדים, שנאמר: "ונגשו הכהנים בני לוי" (דברים כא, ה), ויש לדקדק: אטו אנן לא ידעינן [וכי אין אנו יודעים] שכהנים בני לוי נינהו [הם]? אלא מלמד הכתוב שכהן ברישא [בראש, בתחילה] והדר [ואחריו] לוי.

רַב אַשִׁי אֲמַר, מֵהָכָא: ״בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים״.

רב אשי אמר מהכא [מכאן] אנו למדים זאת, שנאמר: "בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים" (דברי הימים א כג, יג), הרי שאהרן ובניו הכהנים הוקדשו יותר מאשר שאר שבט לוי, ולכן הם גם קודמים בקריאה בתורה.

רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אֲמַר, מֵהָכָא: ״וְקִדַּשְׁתּוֹ״ – לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְקִדַּשְׁתּוֹ״ – לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה, לִפְתּוֹחַ רִאשׁוֹן, וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן, וְלִיטּוֹל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן.

ר' חייא בר אבא אמר מהכא [מכאן] אנו למדים, שנאמר לגבי הכהן: "וקדשתו" (ויקרא כא, ח) — לכל דבר שבקדושה. ועל פסוק זה תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: "וקדשתו" — לכל דבר שבקדושה; לפתוח בדברי תורה בישיבה או במסיבה אחרת של קדושה ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה יותר בסעודה ראשון, שנותנים לו לקחת תחילה ויכול לבחור את היפה שבמנות.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם? דְּאוֹרַיְיתָא הִיא! אֲמַר לֵיהּ: דְּאוֹרַיְיתָא, וּמִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: לפי זה, מדוע שנינו במשנה שהכהן קורא תחילה מפני דרכי שלום? הלא דאורייתא [מן התורה] היא קדימה זו! אמר ליה [לו]: אמנם דאורייתא [מן התורה היא] וטעם הדבר הוא מפני דרכי שלום.

כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ נַמִי מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם הִיא, דִּכְתִיב: ״דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם״!

חזר אביי והקשה: הלא כל התורה כולה נמי [גם כן] מפני דרכי שלום היא, דכתיב [שנאמר]: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום" (משלי ג, יז), ולפי זה אין הלכה זו שונה משאר דברי תורה, שכולם באים להוסיף נועם ושלווה בעולם!

אֶלָּא אֲמַר אַבַּיֵי: לְכִדְמָר; דְּתַנְיָא: שְׁנַיִם – מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בִּקְעָרָה, שְׁלֹשָׁה – אֵין מַמְתִּינִין; הַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה, וְאִם בָּא לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ;

אלא אמר אביי: דברי המשנה שכהן קורא ראשון וכו' מפני דרכי שלום, עניינם לכדמר [לכפי שאמר אדוני, רבה]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שנים האוכלים יחד — ממתינין (צריכים להמתין) זה לזה בקערה. שלשה שאכלו — אין ממתינין. הבוצע את הפת הוא פושט ידו תחלה לאכול ממנה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו — הרשות בידו.

וַאֲמַר מָר עֲלָהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּסְעוּדָה, אֲבָל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לָא, דְּאָתוּ לְאִינְצוּיֵי.

ואמר מר עלה [החכם, רבה, עליה, על ברייתא זו]: לא שנו אלא בסעודה, שיכול לכבד את הגדול ממנו, אבל בבית הכנסת לא, משום דאתו לאינצויי [שיבואו לריב] מי הוא הגדול שבכולם, וזהו שאמרה המשנה שמשום דרכי שלום אין משנים כלל את סדר הקרואים, ואין הכהן רשאי לכבד ישראל שיקרא במקומו.

אֲמַר רַב מַתָּנָה: הָא דְּאָמְרַתְּ: בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לָא, לָא אֲמָרַן אֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים דִּשְׁכִיחִי רַבִּים, אֲבָל בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי לָא.

אמר רב מתנה: הא דאמרת [זה שאתה אומר] שבבית הכנסת לא ניתן לחלוק כבוד לרב מקום כהן בסדר קריאת התורה, לא אמרן [אמרנו] כן אלא רק בשבתות וימים טובים דשכיחי [שמצויים] שם רבים, אבל בשני ובחמישי — לא, שאין רבים מצויים, ומשום כך יכול לכבד את הגדול ממנו, ואין לחשוש לריב.

אִינִי? וְהָא רַב הוּנָא קָרֵי בְּכָהֲנֵי בְּשַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב! שָׁאנֵי רַב הוּנָא, דַּאֲפִילּוּ רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי כָּהֲנֵי חֲשִׁיבִי דְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֶיכַּף הָווּ כָּיְיפִי לֵיהּ.

ושואלים: איני [וכי כן היא]?! שאין הכהן רשאי להקדים את רבו שיקרא במקומו בתורה? והא [והרי] רב הונא שלא היה כהן קרי בכהני [היה קורא בתורה ראשון, בעליה של כהנים] אף בשבתות ויום טוב! ומשיבים: שאני [שונה] רב הונא, שאפילו החכמים ר' אמי ור' אסי כהני חשיבי [הכהנים החשובים] של ארץ ישראל מיכף הוו כייפי ליה [כפופים היו לו] ולא היה מקום לריב, שהכל הודו שהוא גדול הדור וראוי לו לקרוא ראשון.

אֲמַר אַבַּיֵי, נָקְטִינַן: אֵין שָׁם כֹּהֵן – נִתְפַּרְדָּה חֲבִילָה. וַאֲמַר אַבַּיֵי, נָקְטִינַן: אֵין שָׁם לֵוִי – קוֹרֵא כֹּהֵן.

אמר אביי, נקטינן [מוחזקים אנו] בהלכה זו: אם אין שם בבית הכנסת, בקריאת התורה, כהן — נתפרדה חבילה ואין ללוי זכות קדימה לפני ישראלים. ואמר אביי, נקטינן [מוחזקים אנו]: אין שם לוי — קורא כהן במקומו.

אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֹּהֵן אַחַר כֹּהֵן לֹא יִקְרָא מִשּׁוּם פְּגָמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, לֵוִי אַחַר לֵוִי לֹא יִקְרָא מִשּׁוּם פְּגַם שְׁנֵיהֶם! כִּי קָאָמְרִינַן – בְּאוֹתוֹ כֹּהֵן.

ותוהים: איני [וכי כן הוא]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: כהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון, שמא יאמרו שמשום שאינו כהן העלו כהן אחריו. לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם שיאמרו שהשני ישראל, או שהראשון ישראל והעלו לוי במקומו! ומשיבים: כי קאמרינן [כאשר אנו אומרים] שאם אין לוי קורא כהן במקומו, הרי זה באותו כהן שכבר עלה לתורה, שאז אין מקום לחשש לפגמו של ראשון.

מַאי שְׁנָא לֵוִי אַחַר לֵוִי – דְּאִיכָּא פְּגַם שְׁנֵיהֶם, דְּאָמְרִי: חַד מִינַּיְיהוּ לָאו לֵוִי הוּא. כֹּהֵן אַחַר כֹּהֵן נַמִי אָמְרִי: חַד מִינַּיְיהוּ לָאו כֹּהֵן הוּא! כְּגוֹן דְּמוּחֲזַק לָן בַּאֲבוּהּ דְּהַאי שֵׁנִי דְּכֹהֵן הוּא.

כיון שהובאה הברייתא שואלים: מאי שנא [מה שונה] לוי אחר לוי שנימקה הברייתא את ההלכה שלא יקרא משום דאיכא [שיש] חשש לפגם שניהם — משום דאמרי [שאומרים] אנשים: חד מינייהו [אחד מהם] בוודאי לאו [לא] לוי הוא אלא ישראל? הרי מאותה סיבה כהן אחר כהן נמי אמרי [גם כן אומרים] אנשים: חד מינייהו [אחד מהם] לאו [לא] כהן הוא ויש פגם לשניהם, ולא רק לראשון! ומשיבים: מדובר כגון שמוחזק לן [לנו] באבוה דהאי [באביו של זה] השני שכהן הוא.

הָכָא נַמִי דְּמוּחֲזַק לָן בַּאֲבוּהּ דְּהַאי שֵׁנִי דְּלֵוִי הוּא! אֶלָּא, אָמְרִי: מַמְזֶרֶת אוֹ נְתִינָה נְסֵיב וּפָסְלֵיהּ לְזַרְעֵיהּ. הָכָא נַמִי אָמְרִי: גְּרוּשָׁה אוֹ חֲלוּצָה נְסֵיב וְאָחְלֵיהּ לְזַרְעֵיהּ!

ושואלים: אם כן, הכא נמי [כאן גם כן] בלויים, יש לומר שמדובר שמוחזק לן [לנו] באבוה דהאי [באביו של זה] שני שלוי הוא! אלא יש לומר: מה טעם מלעיזים אף שיודעים שאדם זה הוא בנו של לוי — אמרי [אומרים]: שמא ממזרת או נתינה נסיב [נשא] ופסליה לזרעיה [ופסל את זרעו] ובניו הם בגדר ישראלים ולא לויים? הכא נמי אמרי [כאן גם כן אומרים] על בנו של כהן שמא גרושה או חלוצה נסיב [נשא האב], ואחליה לזרעיה [וחילל את זרעו]!

סוֹף סוֹף לֵוִי מִי קָא הָוֵי?

ומתרצים: סוף סוף לוי מי קא הוי [האם הוא], שהרי החלל יש לו דין ישראל, ולא דין לוי, ואם קראוהו לתורה אחרי הכהן ויודעים שאביו כהן — מובן וברור שאף הוא עצמו כהן הוא, ואין לחשוש אלא לפגמו של הכהן הראשון.

וּלְמַאן? אִי לַיּוֹשְׁבִין, הָא קָא חָזוּ לֵיהּ! אֶלָּא לַיּוֹצְאִין.

ולעיקר הדבר שואלים: ולמאן [ולמי] אנו חוששים, כלומר, מי הם אלה העשויים לטעות ולחשוב שיש פגם בראשון? אי [אם] תאמר כי חוששים אנו ליושבין שנשארים עד גמר הקריאה — הא קא חזו ליה [הרי הם רואים אותו] שהוא נמנה במנין הקרואים, ובודאי כשר הוא! אלא ליוצאין לפני גמר הקריאה ואינם יודעים כיצד יתישבו עם מספר הקרואים.

שָׁלְחוּ לֵיהּ בְּנֵי גְּלִילָא לְרַבִּי חֶלְבּוֹ: אַחֲרֵיהֶן

שלחו ליה [לו] בני גלילא [הגליל] לר' חלבו: אחריהן, אחרי הכהן והלוי