תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לָקַח מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ – מִקָּחוֹ קַיָּים, מִן הָאִישׁ וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה – מִקָּחוֹ בָּטֵל, עַד שֶׁתִּכְתּוֹב לוֹ אַחֲרָיוּת.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל, ר' שמעון בן אלעזר אומר: מי שלקח (קנה) מן האשה נכס השייך לה, וחזר ולקח אותו נכס מן האיש שהוא המחזיק בו — מקחו קיים. לקח מן האיש, וחזר ולקח מן האשה — מקחו בטל, עד שתכתוב לו האשה אחריות. משמע כדברי שמואל שרק על ידי שבעל הנכס כותב לקונה אחריות הרי זה מראה שהיתה זו מכירה בלב שלם.

נֵימָא תֶּיהֱוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב! אָמַר לָךְ רַב: מַאי אַחֲרָיוּת? נַמִי שְׁטָר.

ושואלים: נימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה] על רב שאמר שדי בכתיבת שטר על ידי הבעלים? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: מאי [מה] פירוש "אחריות" האמורה פה? נמי [גם כן] הכוונה היא לשטר. שדי שכותבת לו שטר, ואין צורך באחריות נכסים ממש.

תָּנוּ רַבָּנַן: לָקַח מִן הַסִּיקָרִיקוֹן, וַאֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים בִּפְנֵי בְעָלִים, וְחָזַר וּמְכָרָהּ לְאַחֵר – אֵין לַבְּעָלִים עַל לוֹקֵחַ שֵׁנִי כְּלוּם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: לקח מן הסיקריקון, ואכלה שלש שנים בפני בעלים וחזר ומכרה לאחר — אין לבעלים על לוקח שני כלום, שאינם יכולים לתבוע ממנו דבר.

הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּקָא טָעֵין וְאָמַר ״מִינָּךְ זַבְּנָהּ״, אֲפִילּוּ רִאשׁוֹן נַמִי! אִי דְּלָא קָא טָעֵין וְאָמַר ״מִינָּךְ זַבְּנָהּ״, אֲפִילּוּ שֵׁנִי נַמִי לָא!

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דקא טעין ואמר "מינך זבנה" [אם שטוען הלוקח השני ואומר "ממך קנה אותה הלוקח הראשון "] שפיצה את הבעלים כדין — אפילו ראשון נמי [גם כן] יהא נאמן אם יטען שקנה מן הבעלים, שהרי יש לו חזקת שלוש שנים המועילה במקרה שכזה! אי דלא קא טעין ואמר "מינך זבנה" [אם שאינו טוען ואומר "ממך קנה אותה הלוקח הראשון "], אפילו שני נמי [גם כן] לא תישאר הקרקע ברשותו, שהרי כלל הוא שחזקה שאין עמה טענה — אינה נחשבת חזקה!

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְעוֹלָם דְּלָא קָא טָעֵין לֵיהּ, וּכְגוֹן זֶה טוֹעֲנִין לְיוֹרֵשׁ וְטוֹעֲנִין לְלוֹקֵחַ,

אמר רב ששת: לעולם מדובר במקרה דלא קא טעין ליה [שאינו טוען לו] הלוקח השני שהראשון כבר קנאה ממנו, ואף שבדרך כלל חזקה שאין עימה טענה אינה חזקה, במקרה כגון זה טוענין אנו ליורש, וטוענין אנו ללוקח, שטוענים הדיינים עבורו, שהיתה קרקע זו קנויה כדין ולוקח ראשון קנה אותה מן הבעלים, אף שהוא עצמו אינו טוען זאת.

וְאִידָךְ אִי טָעֵין – אִין, וְאִי לָא טָעֵין – לָא.

ואילו אידך [האחר] הלוקח הראשון עצמו, אי טעין [אם הוא טוען] ואומר שהוא קנה מן הבעלים — אין [כן], ותישאר הקרקע בידו שהרי יש לו טענה שעימה חזקה, ואי לא טעין [ואם אינו טוען] — לא תישאר הקרקע בידו, אף שיש לו חזקה, כיון שאין אנו טוענים עבורו.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַבָּא מֵחֲמַת חוֹב וּמֵחֲמַת אַנְפָּרוֹת – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם סִיקָרִיקוֹן, וְאַנְפָּרוֹת עַצְמָהּ – צְרִיכָה שֶׁתִּשְׁהֶה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: גוי הבא ולוקח קרקע מישראל מחמת חוב שישראל חייב לו ומחמת אנפרות (גזל קרקעות) — אין בו משום סיקריקון ואין דיני סיקריקון שייכים בזה, ואנפרות עצמה — צריכה שתשהה שנים עשר חדש ביד הגוי שגזלה, כדי שהלוקח יזכה בה.

וְהָאָמְרַתְּ אֵין בָּהּ מִשּׁוּם סִיקָרִיקוֹן! הָכִי קָאָמַר: סִיקָרִיקוֹן עַצְמָהּ – צְרִיכָה שֶׁתִּשְׁהֶה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.

ומקשים: ענין זה של שנים עשר חודש שייך בדין סיקריקון, והאמרת [והרי אמרת] שאין בה משום סיקריקון! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], כך צריך לפרש: סיקריקון עצמה — צריכה שתשהה שנים עשר חדש.

אָמַר רַב יוֹסֵף, נָקְטִינַן: אֵין אַנְפָּרוֹת בְּבָבֶל. וְהָא קָחָזֵינַן דְּאִיכָּא! אֶלָּא אֵימָא: אֵין דִּין אַנְפָּרוֹת בְּבָבֶל. מַאי טַעֲמָא? כֵּיוָן דְּאִיכָּא בֵּי דַּוָואר וְלָא אָזֵיל קָבֵיל, אֵימָא אַחוּלֵי אַחֵיל.

אמר רב יוסף, נקטינן [מוחזקים אנו], מקובל בידינו כלל זה: אין אנפרות (גזל קרקעות) בבבל. ומקשים: והא קחזינן דאיכא [והרי רואים אנו שיש]! אלא אימא [אמור] כך: אין דין אנפרות בבבל, כלומר, אין דנים דין אנפרות בבבל. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כיון דאיכא בי דוואר [שיש בית שלטון המחוז] ולא אזיל קביל [הולך לקבול] לפניו שגזלו ממנו את הקרקע, אימא אחולי אחיל [אמור שמחל עליה], ושוב אינו יכול לבוא ולתבוע אותה.

גִּידֵּל בַּר רְעִילַאי קַבֵּיל אַרְעָא בְּטַסְקָא מִבְּנֵי בָּאגָא, אַקְדֵּים וְיָהֵיב זוּזֵי דִּתְלָת שְׁנִין. לַסּוֹף אֲתָא מַרְוָותָא קַמָּאֵי, אֲמַרוּ לֵיהּ: שַׁתָּא קַמַּיְיתָא דִּיהַבְתְּ אֲכַלְתְּ, הָשְׁתָּא אֲנַן יָהֲבִינַן אֲנַן אָכְלִינַן.

מסופר: גידל בר רעילאי קביל ארעא בטסקא מבני באגא [קיבל קרקע עבור תשלום מס הקרקע מבני בקעה מסויימת], שכל בני הביקעה היו משלמים מס הקרקע בשותפות, והלכו חלק מהם, והנשארים נתנו לגידל בר רעילאי את זכות השימוש בקרקעותיהם של הנעדרים בתנאי שישלם גידל את מס הקרקע עבורם. אקדים ויהיב זוזי דתלת שנין [הקדים ונתן כסף של שלוש שנים מיסים] במקום שנה אחת, כפי שהיו רגילים לשלם. לסוף אתא מרוותא קמאי [באו הבעלים הראשונים], אמרו ליה [לו] לגידל זה: שתא קמייתא דיהבת [שנה ראשונה שנתת את המיסים] אכלת פירות השדה, השתא אנן יהבינן אנן אכלינן [עכשיו אנו נותנים מיסים ואנו אוכלים] מן השדות, ואין לך זכות בהם.

אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא, סָבַר מִיכְתַּב לֵיהּ טִירְפָּא אַבְּנֵי בָּאגָא, אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פַּפָּא: אִם כֵּן, עָשִׂיתָ סִיקָרִיקוֹן! אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הִנִּיחַ מָעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי.

אתו לקמיה [באו לדין לפני] רב פפא, סבר למיכתב ליה טירפא אבני באגא [חשב לכתוב לו לגידל שטר טריפה על בני הבקעה] שיחזירו לו את הכסף שהקדים לשלם עבור שתי השנים הנוספות, אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: אם כן, עשית דבר זה כדין סיקריקון, ואמרנו שאין דין זה נוהג בבבל! אלא אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: במקרה כזה הניח מעותיו על קרן הצבי. כלומר, איבד את כספו, ומה שפרע עבור אחרים — הרי זה כאילו נתן להם מתנה, אבל אין לו זכות לתבוע מהם את מה שנתן.

״זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ: הַלּוֹקֵחַ מִן הַסִּיקָרִיקוֹן נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ״. אָמַר רַב: רְבִיעַ בְּקַרְקַע אוֹ רְבִיעַ בְּמָעוֹת, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: רְבִיעַ בְּקַרְקַע שֶׁהֵן שְׁלִישׁ בְּמָעוֹת.

שנינו במשנה שזו שאמרו שצריך לקנות את הקרקע תחילה מן הבעלים זו משנה ראשונה. בית דין של אחריהן אמרו: הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע (רבע). אמר רב: נותן רביע ממה ששילם בקרקע, או שמשלם אותו רביע במעות, כפי שירצה. ושמואל אמר: נותן רביע בערך קרקע שהן שליש במעות ששילם.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: נְכִי רְבִיעַ זְבֵין, וּמָר סָבַר: נְכִי חוּמְשָׁא זְבֵין.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, הם חלוקים]? — מר סבר [חכם זה, שמואל סבור]: נכי רביע זבין [בפחות רבע מערך השדה מכר] הסיקריקון לקונה, ולכן מחזיר הקונה לבעלים סכום זה שהרוויח מחמת שקנה מן הסיקריקון, שהוא שליש מן הכסף ששילם, ומר סבר [וחכם זה, רב סבור]: נכי חומשא זבין [בפחות חמישית מערך השדה מכר לו הסיקריקון] ולכן צריך הקונה להחזיר לו רק חמישית, שהיא רבע ממה ששילם.

מֵיתִיבִי: זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ: הַלּוֹקֵחַ מִן הַסִּיקָרִיקוֹן נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ, וְיַד בְּעָלִים עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצוּ בְּקַרְקַע נוֹטְלִין, רָצוּ בְּמָעוֹת נוֹטְלִין; אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּיָדָן לִיקַּח, אֲבָל יֵשׁ בְּיָדָן לִיקַּח – הֵן קוֹדְמִין לְכָל אָדָם.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: זו משנה ראשונה. בית דין של אחריהן אמרו: הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע, ויד בעלים על העליונה, רצו בקרקע נוטלין את חלקם, רצו במעות נוטלין. אימתי? — בזמן שאין בידן ליקח (לקנות) את הקרקע בעצמם, אבל אם יש בידן ליקח — הן קודמין לכל אדם.

רַבִּי הוֹשִׁיב בֵּית דִּין וְנִמְנוּ, שֶׁאִם שָׁהֲתָה בִּפְנֵי סִיקָרִיקוֹן שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ – כָּל הַקּוֹדֵם לִיקַּח זָכָה, אֲבָל נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ בְּקַרְקַע אוֹ רְבִיעַ בְּמָעוֹת.

רבי הושיב בית דין ונמנו (קבעו), שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חודש — כל הקודם ליקח — זכה, אבל נותן לבעלים רביע בקרקע או רביע במעות והרי זה כדברי רב, וקשה על שמואל!

אֲמַר רַב אַשִׁי: כִּי תַּנְיָא הַהִיא – לְאַחַר שֶׁבָּאוּ מָעוֹת לְיָדוֹ. אָמַר רַב:

אמר רב אשי: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא ברביע מעות, הרי זה רביע של כל הסכום לאחר שבאו מעות לידו של הבעלים הראשונים. כלומר, הרביע הזה במעות אין כוונתו לרבע ממה שנתן הקונה לסיקריקון, אלא הכוונה היא לרבע של ערך השדה, שהוא שליש ממה שנתן הקונה לסיקריקון. אמר רב: