אִיבְרָא מַלְכָּא אַתְּ, דְּאִי לָאו מַלְכָּא אַתְּ לָא מִימְסְרָא יְרוּשָׁלַיִם בִּידָךְ, דִּכְתִיב: ״וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל״, וְאֵין ״אַדִּיר״ אֶלָּא מֶלֶךְ, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ״ וגו׳, וְאֵין ״לְבָנוֹן״ אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן״; וּדְקָאָמְרַתְּ אִי מַלְכָּא אֲנָא אַמַּאי לָא קָאָתֵית לְגַבַּאי עַד הָאִידָנָא – בִּרְיוֹנֵי דְּאִית בָּן לָא שָׁבְקִינַן.

איברא מלכא את [אמנם מלך אתה] ואם לא עכשיו, תהיה מלך בעתיד, דאי לאו מלכא את [שאם לא מלך אתה] לא מימסרא [נמסרת] ירושלים בידך, דכתיב [שנאמר]: "והלבנון באדיר יפול" (ישעיה י, לד), ואין "אדיר" אלא מלך, דכתיב [שנאמר]: "והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא" (ירמיה ל, כא), הרי ש"אדיר" מקביל למושל. ואין "לבנון" אלא בית המקדש, שנאמר: "ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג, כה). ודקאמרת [ומה שאתה אומר בשאלתך השניה]: אי מלכא אנא, אמאי [אם מלך אני, מדוע] לא קאתית לגבאי [באת אלי] עד האידנא [עכשיו] — בריוני דאית בן [הבריונים שיש בנו] לא שבקינן [הניחו לנו] לעשות כן.

אֲמַר לֵיהּ: אִילּוּ חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ וּדְרָקוֹן כָּרוּךְ עָלֶיהָ, לֹא הָיוּ שׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית בִּשְׁבִיל דְּרָקוֹן? אִישְׁתִּיק. קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא: ״מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל״, אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמֵימַר לֵיהּ: שָׁקְלִינַן צְבָתָא וְשָׁקְלִינַן לֵיהּ לִדְרָקוֹן וְקָטְלִינַן לֵיהּ, וְחָבִיתָא שָׁבְקִינַן לָהּ.

הבין אספסיינוס כי רבן יוחנן מבקש ממנו שלא להחריב את ירושלים, אמר ליה [לו] אספסיינוס לרבן יוחנן: אילו יש לאנשים חבית של דבש ודרקון (נחש) כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל (בגלל) דרקון כדי להמיתו? כך צריך אני להחריב את העיר על מנת להרוג את הבריונים שבתוכה. אישתיק [שתק] רבן יוחנן ולא ענה. קרי עליה [קרא עליו] רב יוסף, ואיתימא [ויש אומרים] ר' עקיבא, שנתקיים בו ברבן יוחנן הכתוב: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיה מד, כה), שכן איבעי ליה למימר ליה [היה צריך לומר לו] כך בתשובה: שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה, וחביתא שבקינן לה [לוקחים אנו צבת, ונוטלים אנו אותו, את הדרקון, והורגים אותו, ואת החבית משאירים אותה שלימה] וכך צריך היה לעשות, להרוג את המורדים ולהשאיר את העיר.

אַדְּהָכִי אָתֵי פְרִיסְתָּקָא עֲלֵיהּ מֵרוֹמִי, אֲמַר לֵיהּ: קוּם, דְּמִית לֵיהּ קֵיסָר, וְאָמְרִי הָנְהוּ חֲשִׁיבִי דְּרוֹמִי לְאוֹתִיבָךְ בְּרֵישָׁא. הֲוָה סַיֵּים חַד מְסָאנֵי, בְּעָא לִמְסַיְּימָא לְאַחֲרִינָא לָא עָיֵיל, בְּעָא לְמִשְׁלְפָא לְאִידָךְ לָא נְפַק, אֲמַר: מַאי הַאי?

אדהכי [בינתיים, בתוך כדי שיחתם] אתי פריסתקא עליה [בא שליח עליו] מרומי, אמר ליה [לו] השליח: קום, דמית ליה [שמת לו] הקיסר, ואמרי הנהו חשיבי דרומי לאותיבך ברישא [ואומרים, מתכוונים, אותם חשובי רומי להושיבך בראש] ולעשותך קיסר. באותה שעה הוה סיים חד מסאני [היה אספסיינוס נעול נעל אחת], בעא למסיימא לאחרינא [רצה לנעול את האחרת] לא עייל [נכנסה] לרגלו. בעא למשלפא לאידך [רצה לחלוץ את הנעל האחרת] שהיה נעול בה, לא נפק [יצאה]. אמר: מאי האי [מה זאת]?

אֲמַר לֵיהּ: לָא תִּצְטָעֵר, שְׁמוּעָה טוֹבָה אָתְיָא לָךְ, דִּכְתִיב: ״שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עֶצֶם״. אֶלָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לֵיתֵי אִינִישׁ דְּלָא מִיַּתְּבָא דַּעְתָּךְ מִינֵּיהּ וְלִחֲלִיף קַמָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם״, עֲבַד הָכִי, עָיֵיל. אֲמַר לֵיהּ: וּמֵאַחַר דְחַכְּמִיתוּ כּוּלֵּי הַאי, עַד הָאִידָנָא אַמַּאי לָא אָתֵיתוּ לְגַבַּאי? אֲמַר לֵיהּ: וְלָא אֲמַרִי לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא נַמִי אֲמַרִי לָךְ!

אמר ליה [לו] רבן יוחנן: לא תצטער ותתמה, כי שמועה טובה אתיא [באה] לך, דכתיב [שנאמר]: "שמועה טובה תדשן עצם" (משלי טו, ל) ושמנת מחמת נחת. ושאל: אלא מאי תקנתיה [מה תקנתו], מה אני צריך לעשות כדי לחלוץ את הנעל? אמר לו: ליתי איניש [שיבוא אדם] שלא מיתבא [נוחה] דעתך מיניה [ממנו] ולחליף קמך [ויעבור לפניך], דכתיב [שנאמר]: "ורוח נכאה תיבש גרם (עצם)" (משלי יז, כב). עבד הכי, עייל [עשה כן, ונכנסה רגלו]. אמר ליה [לו] אספסיינוס: ומאחר דחכמיתו כולי האי [שאתם חכמים כל כך], עד האידנא אמאי [עד עכשיו מדוע] לא אתיתו לגבאי [באתם אלי]? אמר ליה [לו] רבן יוחנן: וכי לא אמרי [אמרתי] לך כבר? אמר ליה [לו]: אנא נמי אמרי [אני גם כן אמרתי] לך מה שיש בידי לומר.

אֲמַר לֵיהּ: מֵיזַל אָזֵילְנָא וֶאֱינָשׁ אַחֲרִינָא מְשַׁדַּרְנָא, אֶלָּא בְּעֵי מִינַּאי מִידֵּי דְּאֶתֵּן לָךְ. אֲמַר לֵיהּ: תֵּן לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ, וְשׁוֹשִׁילְתָא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאַסְוָותָא דְּמַסְיָין לֵיהּ לְרַבִּי צָדוֹק. קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא: ״מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל״, אִיבָּעֵי לְמֵימַר לֵיהּ לְשַׁבְקִינְהוּ הָדָא זִימְנָא.

אמר ליה [לו] אספסיינוס: מיזל אזילנא [הולך אני] לרומי לקבלת תפקיד הקיסר, ואינש אחרינא משדרנא [ואדם אחר אשלח במקומי] להמשיך במצור על העיר והמלחמה בה, אלא בעי מינאי מידי [בקש ממני דבר] שאתן לך. אמר ליה [לו]: תן לי יבנה וחכמיה, שלא תחריב אותה, ושושילתא [ואת שושלת] רבן גמליאל שתשאירם חיים ולא תהרגם כדין מורדים, ועוד תן לי אסוותא דמסיין ליה [רופאים שירפאו אותו], את ר' צדוק. קרי עליה [קרא עליו] רב יוסף, ואתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' עקיבא, את הפסוק: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיה מד, כה), שכן איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא [היה צריך לומר לו שיניח להם בפעם הזאת].

וְהוּא סָבַר, דִּלְמָא כּוּלֵּי הַאי לָא עָבֵיד, וְהַצָּלָה פּוּרְתָּא נַמִי לָא הָוֵי.

ומסבירים: והוא, רבן יוחנן בן זכאי מדוע לא עשה כן? — סבר, דלמא כולי האי לא עביד [שמא כל כך לא יעשה בשבילו], והצלה פורתא [מעטה] נמי [גם כן] לא הוי [תהיה], ולכן ביקש דבר מועט שלפחות אותו יוכל לקבל.

אַסְוָותָא דְּמַסְיָין לֵיהּ לְרַבִּי צָדוֹק מַאי הִיא? יוֹמָא קַמָּא אַשְׁקְיוּהּ מַיָּא דְּפָארֵי, לְמָחָר מַיָּא דְּסִיפּוּקָא, לְמָחָר מַיָּא דְּקִימְחָא, עַד דְּרָוַוח מֵיעֵיהּ פּוּרְתָּא פּוּרְתָּא.

ושואלים: אסוותא דמסיין ליה [רופאים שירפאו אותו] את ר' צדוק מאי היא [מה הוא]? כיצד ריפאוהו? — יומא קמא אשקיוה מיא דפארי [יום ראשון השקו אותו מי סובין], ליום המחר השקוהו מיא דסיפוקא [מים עם קמח מעורב בסובין], ליום המחר השקוהו מיא דקימחא [מים עם קמח], עד דרווח מיעיה פורתא פורתא [שהתרווחו מעיו מעט מעט], שאם היה מתחיל לאכול מיד אכילה של ממש, היה מת מכך.

אֲזַל שְׁדַרֵיהּ לְטִיטוּס. ״וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ״ – זֶה טִיטוּס הָרָשָׁע שֶׁחֵירֵף וְגִידֵּף כְּלַפֵּי מַעְלָה.

אזל [הלך] אספסיינוס ובמקומו שדריה [שלח אותו] את טיטוס. ומביאים את מה שדרשו על טיטוס: "ואמר אי אלהימו צור חסיו בו" (דברים לב, לז) — זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה.

מֶה עָשָׂה? תָּפַשׂ זוֹנָה בְּיָדוֹ וְנִכְנַס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְהִצִּיעַ סֵפֶר תּוֹרָה וְעָבַר עָלֶיהָ עֲבֵירָה, וְנָטַל סַיִיף וְגִידֵּר אֶת הַפָּרוֹכֶת, וְנַעֲשָׂה נֵס וְהָיָה דָּם מְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא, וּכְסָבוּר הָרַג אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״שָׁאֲגוּ צוֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶיךָ שָׂמוּ אוֹתוֹתָם אוֹתוֹת״.

מה עשה כשכבש את בית המקדש — תפש זונה בידו ונכנס עימה לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה תחתיו ועבר עליה עבירה עם הזונה, ואחר כך נטל סייף (חרב) וגידר (דקר) את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, כסבור הרג את עצמו, כלומר, חשב שכביכול הרג את הקדוש ברוך הוא, שהרי יוצא דם, שנאמר: "שאגו צרריך בקרב מועדיך (בית המקדש) שמו אותתם (את סימניהם) אתות" (תהלים עד, ד), שסימן שעשה טיטוס בדקירת הפרוכת שמצליחים מעשיו, כאילו נתקיים.

אַבָּא חָנָן אוֹמֵר: ״מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ״ – מִי כָּמוֹךָ חֲסִין וְקָשֶׁה, שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ נֵיאוּצוֹ וְגִידּוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע וְשׁוֹתֵק. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״מִי כָּמֹכָה בָּאֵלִים ה׳״ – מִי כָּמוֹכָה בָּאִלְּמִים.

אבא חנן אומר, נאמר: "מי כמוך חסין יה" (תהלים פט, ט), מי כמוך חסין (חזק) וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה]: את הפסוק "מי כמוכה באלם ה'" (שמות טו, יא) צריך לקרוא: מי כמוכה באלמים, שאתה נוהג כאילם ושותק לגידופך.

מֶה עָשָׂה? נָטַל אֶת הַפָּרוֹכֶת וַעֲשָׂאוֹ כְּמִין גַּרְגוּתְנִי, וְהֵבִיא כָּל כֵּלִים שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְהִנִּיחָן בָּהֶן, וְהוֹשִׁיבָן בִּסְפִינָה לֵילֵךְ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בְּעִירוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבוּרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ״, אַל תִּיקְרֵי ״קְבוּרִים״ אֶלָּא ״קְבוּצִים״, אַל תִּיקְרֵי ״וְיִשְׁתַּכְּחוּ״ אֶלָּא ״וְיִשְׁתַּבְּחוּ״.

מה עוד עשה טיטוס? — נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני (סל גדול), והביא את כל הכלים שבמקדש והניחן בהן, והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו שכבש את ירושלים, שנאמר: "ובכן ראיתי רשעים קברים ובאו וממקום קדוש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו" (קהלת ח, י), אל תיקרי [תקרא] "קבורים" אלא "קבוצים", שמקבצים ואוספים דברים, ומבית המקדש ("ממקום קדוש") הולכים, ומשתבחים בעירם על אשר עשו. אל תיקרי [תקרא] "וישתכחו" אלא "וישתבחו".

אִיכָּא דְּאָמְרִי: קְבוּרִים מַמָּשׁ, דַּאֲפִילּוּ מִילֵּי דְּמִטַּמְּרָן אִיגַּלְיָיא לְהוֹן.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאין צורך לשנות, אלא קבורים ממש, שאפילו מילי דמטמרן איגלייא להון [דברים שטמונים ניגלו להם] ומצאו את כל הכלים.

עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם לְטוֹבְעוֹ, אָמַר: כִּמְדוּמֶּה אֲנִי שֶׁאֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ אֵין גְּבוּרָתוֹ אֶלָּא בַּמַּיִם, בָּא פַּרְעֹה טִבְּעוֹ בַּמַּיִם, בָּא סִיסְרָא טִבְּעוֹ בַּמַּיִם, אַף הוּא עוֹמֵד עָלַי לְטוֹבְעֵנִי בַּמַּיִם, אִם גִּבּוֹר הוּא יַעֲלֶה לַיַּבָּשָׁה וְיַעֲשֶׂה עִמִּי מִלְחָמָה! יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רָשָׁע בֶּן רָשָׁע בֶּן בְּנוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע, בְּרִיָּה קַלָּה יֵשׁ לִי בְּעוֹלָמִי וְיַתּוּשׁ שְׁמָהּ.

עוד מסופר בטיטוס: כשנסע בים עמד עליו נחשול (גל) שבים לטובעו, אמר טיטוס: כמדומה אני שאלהיהם של אלו, של ישראל, אין גבורתו אלא במים, בא פרעה עליהם — טבעו במים, בא סיסרא — טבעו במים, אף הוא עומד עלי לטובעני במים. אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה! יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע, שאתה מצאצאיו שנוהג כמותו, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה, ומסבירים:

אַמַּאי קָרֵי לָהּ בְּרִיָּה קַלָּה? דְּמַעַלְנָא אִית לָהּ וּמַפַּקְנָא לֵית לָהּ.

אמאי קרי [מדוע קוראים] לה "בריה קלה"? — דמעלנא אית [שכניסה, לאכול, יש] לה, ומפקנא לית [והוצאה אין] לה, אינה מוציאה רעי.

עֲלֵה לַיַּבָּשָׁה וְתַעֲשֶׂה עִמָּהּ מִלְחָמָה. עָלָה לַיַּבָּשָׁה, בָּא יַתּוּשׁ וְנִכְנַס בְּחוֹטְמוֹ, וְנִקֵּר בְּמוֹחוֹ שֶׁבַע שָׁנִים. יוֹמָא חַד הֲוָה קָא חָלֵיף אַבָּבָא דְּבֵי נַפָּחָא, שָׁמַע קַל אַרְזַפְתָּא אִישְׁתִּיק, אֲמַר: אִיכָּא תַּקַּנְתָּא. כָּל יוֹמָא מַיְיתוּ נַפָּחָא וּמָחוּ קַמֵּיהּ, לְגוֹי יָהֵיב לֵיהּ אַרְבַּע זוּזֵי, יִשְׂרָאֵל אֲמַר לֵיהּ: מִיסְתַּיִיךְ דְּקָא חָזֵית בְּסָנְאָךְ. עַד תְּלָתִין יוֹמִין עֲבַד הָכִי, מִכָּאן וְאֵילָךְ כֵּיוָן דְּדָשׁ דָּשׁ.

עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו, ונקר במוחו שבע שנים והיה טיטוס סובל יסורים. יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא [יום אחד עבר על פתח של בית הנפח], שמע היתוש קל ארזפתא [את קול המקבת], אישתיק [השתתק] ונח היתוש, אמר טיטוס: איכא תקנתא [יש תקנה] לכאבי. כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה [כל יום היו מביאים נפח והיו מכים לפניו], לנפח גוי יהיב ליה ארבע זוזי [היה נותן לו ארבעה דינרים] בשכרו, ולנפח ישראל אמר ליה [היה אומר לו]: מיסתייך דקא חזית בסנאך [דייך שאתה רואה בשונאך] שהוא מתייסר כך. עד תלתין יומין עבד הכי [שלושים יום עשה כך] והועיל לו, מכאן ואילך כיון דדש, דש [שהתרגל היתוש, התרגל] והמשיך לנקר בו, ולא הועילו עוד ההכאות של הנפחים.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן עָרוֹבָא: אֲנִי הָיִיתִי בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי, וּכְשֶׁמֵּת פָּצְעוּ אֶת מוֹחוֹ, וּמָצְאוּ בּוֹ כְּצִפּוֹר דְּרוֹר מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: כְּגוֹזָל בֶּן שָׁנָה מִשְׁקַל שְׁנֵי לִיטְרִין.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' פנחס בן ערובא: אני הייתי בין גדולי רומי אותה שעה, וכשמת טיטוס פצעו (פתחו) את מוחו, ומצאו בו שהיתוש גדל והיה כגודל צפור דרור משקל שני סלעים. במתניתא תנא [בברייתא שנו]: כגוזל בן שנה שהיה משקל שני ליטרין (ליטרות).

אָמַר אַבַּיֵי, נָקְטִינַן: פִּיו שֶׁל נְחוֹשֶׁת וְצִפּוֹרְנָיו שֶׁל בַּרְזֶל. כִּי הֲוָה קָא מָיֵית, אֲמַר לְהוּ: לִיקְלִיוּהּ לְהַהוּא גַּבְרָא וּלְבַדְּרִי לְקִיטְמֵיהּ אַשַּׁב יַמֵּי, דְּלָא לַשְׁכַּחֵיהּ אֱלָהָא דִּיהוּדָאֵי וְלוֹקְמֵיהּ בְּדִינָא.

אמר אביי, נקטינן [מוחזקים אנו] שפיו היה של נחושת וצפורניו של ברזל. כי הוה קא מיית [כאשר מת] טיטוס, אמר להו [להם]: ליקליוה לההוא גברא [שישרפו את האיש הזה, אותי] ולבדרי לקיטמיה אשב ימי [ושיפזרו את אפרו על פני שבעה ימים], דלא לשכחיה אלהא דיהודאי ולוקמיה בדינא [כדי שלא ימצא אותו אלוהי היהודים ויעמידנו בדין].

אוּנְקְלוֹס בַּר קָלוֹנִיקוֹס בַּר אַחְתֵּיהּ דְּטִיטוּס הֲוָה, בָּעֵי לְאִיגַּיּוּרֵי, אֲזַל אַסְּקֵיהּ לְטִיטוּס בִּנְגִידָא, אֲמַר לֵיהּ: מַאן חֲשִׁיב בְּהַהוּא עָלְמָא? אֲמַר לֵיהּ: יִשְׂרָאֵל. מַהוּ לְאִידַּבּוּקֵי בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מִילַּיְיהוּ נְפִישִׁין וְלָא מָצֵית לְקַיּוּמִינְהוּ, זִיל אִיגְרֵי בְּהוּ בְּהַהוּא עָלְמָא וְהָוֵית רֵישָׁא, דִּכְתִיב: ״הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ״ וגו׳, כָּל הַמֵּיצֵר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה רֹאשׁ. אֲמַר לֵיהּ: דִּינֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא בְּמַאי? אֲמַר לֵיהּ:

מסופר: אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה [בן אחותו] של טיטוס הוה [היה], בעי לאיגיורי [רצה להתגייר], אזל אסקיה לטיטוס בנגידא [הלך העלה את טיטוס באוב], אמר ליה [לו] אונקלוס: מאן חשיב בההוא עלמא [מי חשוב בעולם ההוא] שאתה בו? אמר ליה [לו]: ישראל. שאל אותו אונקלוס : מהו לאידבוקי בהו [האם להידבק בהם]? אמר ליה [לו] טיטוס: מילייהו נפישין [דבריהם, מצוותיהם, מרובים], ולא מצית לקיומינהו [תוכל לקיים אותן], מוטב שכך תעשה: זיל איגרי בהו בההוא עלמא והוית רישא [לך התגרה בהם מלחמה בעולם ההוא, עולמנו שלנו, ותהיה ראש], דכתיב [שנאמר]: "היו צריה (של ירושלים) לראש" (איכה א, ה), לומר: כל המיצר לישראל נעשה ראש. אמר ליה [לו] ושאל אותו אונקלוס עוד: דיניה דההוא גברא במאי [דינו, עונשו של אותו האיש, אותך, במה הוא]? אמר ליה [לו]: