וּמַה טַּעַם אָמְרוּ נוֹדְעָה אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת? שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מִזְבֵּחַ אוֹכֵל גְּזֵילוֹת.

ומה טעם אמרו שאם נודעה הגזילה אינה מכפרת כדי שלא יאמרו האנשים מזבח אוכל גזילות ולכן כדי שלא להוציא שם רע על המזבח תיקנו תקנה זו.

בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא הַיְינוּ דְּקָתָנֵי חַטָּאת, אֶלָּא לְרַב יְהוּדָה, מַאי אִירְיָא חַטָּאת? אֲפִילּוּ עוֹלָה נַמִי!

ומעתה מבררים את השיטות בשלמא [נניח] לשיטת עולא שהחשש נובע מכך שהכהנים יהיו עצבים היינו דקתני [זהו ששנה במשנה] חטאת, שהכהנים אוכלים אותה ובסוף מתברר להם שאכלו דבר האסור ומתעצבים על כך. אלא לרב יהודה שלדעתו החשש הוא משום כבוד המזבח מאי איריא [מה שייך] דווקא חטאת אפילו עולה נמי [גם כן] יהיה בה אותו דין!

לָא מִיבָּעֲיָא קָאָמַר, לָא מִיבָּעֲיָא עוֹלָה דְּכָלִיל הִיא, אֶלָּא אֲפִילּוּ חַטָּאת נַמִי, דְּחֵלֶב וְדָם הוּא דְּסָלֵיק לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ וְאִידָךְ כֹּהֲנִים אָכְלִי לֵיהּ, אֲפִילּוּ הָכִי גְּזוּר, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מִזְבֵּחַ אוֹכֵל גְּזֵילוֹת.

ומשיבים בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר]; לא מיבעיא [נצרכה] עולה שכליל היא, שוודאי יש בכך לעז למזבח, תיקנו שאינה קריבה, אלא אפילו חטאת נמי [גם כן] שחלב ודם בלבד הוא דסליק [שעולה] לגבי מזבח ואידך [והשאר] הכהנים אכלי ליה [אוכלים אותו] אפילו הכי [כך] גזור [גזרו] כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות.

תְּנַן: עַל חַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לָרַבִּים שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ; בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא נִיחָא, אֶלָּא לְרַב יְהוּדָה אִיפְּכָא מִיבָּעֵי לֵיהּ!

ומבררים עוד: תנן [שנינו במשנה] על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים — שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח. בשלמא [נניח] לשיטת עולא הרי זה ניחא [נוח] שהתקנה היא שתהא החטאת שלא נודעה מכפרת אלא לשיטת רב יהודה הלא איפכא מיבעי ליה [ההיפך היה צריך לו לומר ], שהיה צריך לומר שהתקנה היא שחטאת שנודעה אינה מכפרת!

הָכִי נַמִי קָאָמַר: לֹא נוֹדְעָה – מְכַפֶּרֶת, נוֹדְעָה – אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ.

ומשיבים הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], שכך צריך להבין את המשנה: אם לא נודעה — מכפרת, ואם נודעה — אינה מכפרת מפני תיקון המזבח.

מְתִיב רָבָא: גָּנַב וְהִקְדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֵפֶל, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְתָנֵי עֲלָהּ: בַּחוּץ כִּי הַאי גַּוְונָא עֲנוּשׁ כָּרֵת. וְאִי אָמְרַתְּ יֵאוּשׁ כְּדִי לָא קָנֵי, כָּרֵת מַאי עֲבִידְתֵּיהּ?

מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו: גנב בהמה והקדיש אותה ואחר כך טבח אותה או מכר אותה — משלם תשלומי כפל כגנב ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה כדין טובח ומוכר מה שגנב מחבירו. ותני עלה [ושנינו עליה]: אם שחט את הבהמה הזו בחוץ, מחוץ למקדש — כי האי גוונא [במקרה כגון זה] ענוש כרת משום מקריב קדשים בחוץ ואי אמרת [ואם אתה אומר] שיאוש כדי [בלבד] לא קני [קונה], אם כן כרת מאי עבידתיה [מה מעשיו מה עניינו], הרי אין בכך חיוב כרת שהרי לא היתה לו כל יכולת להקדיש את הבהמה שאינה שלו!

אֲמַר רַב שֵׁיזְבִי: כָּרֵת מִדִּבְרֵיהֶם. אַחִיכוּ עֲלֵיהּ: כָּרֵת מִדִּבְרֵיהֶם מִי אִיכָּא? אֲמַר לְהוּ רָבָא: גַּבְרָא רַבָּה אֲמַר מִילְּתָא לָא תְּחוּכוּ עֲלָהּ, כָּרֵת שֶׁעַל יְדֵי דִּבְרֵיהֶן בָּאתָה לוֹ, אוֹקְמוּהָ רַבָּנַן בִּרְשׁוּתֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלִיחַיֵּיב עֲלָהּ.

אמר רב שיזבי: הכוונה היא שחייב כרת מדבריהם, מדברי סופרים. אחיכו עליה [צחקו עליו] השומעים; כרת מדבריהם מי איכא [האם יש] אמר להו [להם] רבא: גברא רבה [אדם גדול] אמר מילתא [דבר] לא תחוכו עלה [אל תצחקו עליו], מדובר פה בכרת שעל ידי דבריהן של חכמים שגזרו שיחול על כך הקדש באתה (באה) לו שכן אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עלה [העמידו חכמים את הבהמה ברשותו כדי שיתחייב עליה].

אֲמַר רָבָא: הָא וַודַּאי קָא מִיבָּעֲיָא לִי: כִּי אוֹקְמוּהָ רַבָּנַן בִּרְשׁוּתֵיהּ, מִשְּׁעַת גְּנֵיבָה אוֹ מִשְּׁעַת הֶקְדֵּישָׁהּ? לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ – לְגִיזּוֹתֶיהָ וּוְלָדוֹתֶיהָ. מַאי? הֲדַר אֲמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא, מִשְּׁעַת הֶקְדֵּישָׁהּ, שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר.

אמר רבא: אף שאני מסכים לדבריו של רב שיזבי, הא [דבר זה] וודאי קא מיבעיא לי [מסופק לי]; כי אוקמוה רבנן ברשותיה [כאשר העמידוה חכמים את הבהמה ברשותו], האם משעת גניבה או משעת הקדישה העמידוה ברשותו? ומבררים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מאיזו שעה היא ברשותו — לגיזותיה (צמרה) וולדותיה, שאם הקנוה לו משעת הגניבה ואחר כך גדל צמרה וילדה — אין הגזלן צריך להחזיר את גיזותיה וולדותיה ואם רק לאחר מכן משעה שהקדישה — חייב להחזיר אם כן מאי [מה] הדין הדר [חזר] ואמר רבא שמצא פתרון לדבר: מסתברא [מסתבר] שהעמידו חכמים ברשותו את הבהמה משעת הקדישה. וטעמו של דבר — שלא יהא חוטא נשכר. שלולא כן נמצא שבגלל תקנת חכמים הוא מרויח את פירות הגזילה במשך הזמן

מתני׳ לֹא הָיָה סִיקָרִיקוֹן בִּיהוּדָה בַּהֲרוּגֵי מִלְחָמָה, מֵהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה וְאֵילָךְ יֵשׁ בָּהּ סִיקָרִיקוֹן. כֵּיצַד? לָקַח מִסִּיקָרִיקוֹן וְחָזַר וְלָקַח מִבַּעַל הַבַּיִת – מִקָּחוֹ בָּטֵל, מִבַּעַל הַבַּיִת וְחָזַר וְלָקַח מִסִּיקָרִיקוֹן – מִקָּחוֹ קַיָּים.

לא היה דין סיקריקון נוהג בארץ יהודה בזמן הרוגי מלחמה, כלומר, בזמן תוקף המלחמה. מהרוגי המלחמה ואילך יש בה דין סיקריקון. כיצד הוא דין זה? — מי שלקח (קנה) שדה מסיקריקון, מן הגוי שנטל את השדה מבעליו על ידי איומים ואחרי כן חזר אותו אדם ולקח אותו שדה עצמו מבעל הבית, בעל השדה הראשון — מקחו בטל, שיכול לומר בעל השדה כי לא התכוון באמת שתיקנה לו השדה. אבל אם קנה תחילה מבעל הבית וחזר ולקח מסיקריקון — מקחו קיים.

לָקַח מִן הָאִישׁ וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה – מִקָּחוֹ בָּטֵל, מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ – מִקָּחוֹ קַיָּים. זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה.

וכיוצא בזה אם תחילה לקח מן האיש קרקע השייכת או המשועבדת לאשתו ואחרי כן חזר ולקח אותה קרקע מן האשה — מקחו בטל, שיכולה האשה לטעון שלא רצתה להסתכסך עם בעלה ולמחות ביד הקונה לאחר שכבר נמכר השדה אבל באמת לא הסכימה למכירה. ואולם אם קנה קודם מן האשה וחזר ולקח מן האיש — מקחו קיים. זו שיטת משנה ראשונה בסיקריקון.

בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ: הַלּוֹקֵחַ מִסִּיקָרִיקוֹן נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ. אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּיָדָן לִיקַּח, אֲבָל יֵשׁ בְּיָדָן לִיקַּח – הֵן קוֹדְמִין לְכָל אָדָם.

ואילו בית דין של אחריהם אמרו: הלוקח מסיקריקון נותן לבעלים רביע (רבע) ממחיר השדה. אימתי אמרו דבר זה — בזמן שאין בידן של הבעלים ליקח, אבל אם יש בידן ליקח — הן קודמין לכל אדם.

רַבִּי הוֹשִׁיב בֵּית דִּין וְנִמְנוּ, שֶׁאִם שָׁהֲתָה בִּפְנֵי סִיקָרִיקוֹן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – כָּל הַקּוֹדֵם לִיקַּח זָכָה, אֲבָל נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ.

רבי הושיב לאחר זמן בית דין ונמנו (הצביעו) והגיעו להחלטה זו: שאם שהתה השדה בפני סיקריקון שנים עשר חדש ולא יצאה מידם — כל הקודם ליקח (לקנות) שדה זו זכה בה, בגוף השדה, אבל נותן לבעלים רביע מן המחיר

גמ׳ הָשְׁתָּא בַּהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה לֹא הָיָה בָּהּ סִיקָרִיקוֹן, מֵהֲרוּגֵי מִלְחָמָה וְאֵילָךְ יֵשׁ בָּהּ סִיקָרִיקוֹן?

על דברי המשנה שלא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה תוהים: השתא [עכשיו הרי] בהרוגי המלחמה לא היה בה סיקריקון, שלא היו גוזלים, מהרוגי מלחמה ואילך, אחר המלחמה, יש בה סיקריקון!

אֲמַר רַב יְהוּדָה: לֹא דָּנוּ בָּהּ דִּין סִיקָרִיקוֹן קָאָמַר; דַּאֲמַר רַבִּי אַסִי, שָׁלֹשׁ גְּזֵירוֹת גָּזְרוּ: גְּזֵרְתָא קַמַּיְיתָא – כָּל דְּלָא קָטֵיל לִיקְטְלוּהוּ, מְצִיעָתָא – כָּל דְּקָטֵיל לַיְיתֵי אַרְבַּע זוּזֵי, בַּתְרַיְיתָא – כָּל דְּקָטֵיל לִיקְטְלוּהוּ. הִלְכָּךְ, קַמַּיְיתָא וּמְצִיעֲתָא, כֵּיוָן דְּקָטְלֵי – אַגַּב אוּנְסֵיהּ גָּמַר וּמַקְנֵי,

אמר רב יהודה: הכוונה היא שלא דנו בה בזמן הרוגי המלחמה דין סיקריקון קאמר [אמר], והיו מאשרים את הקנין שקנה אדם מן הסיקריקון. וטעמו של דבר הוא על פי מה שאמר ר' אסי: שלש גזירות גזרו הגויים בזמן המלחמה שבה נחרב הבית. גזרתא קמייתא [גזירה ראשונה] היתה: כל מי שלא קטיל [הורג] מן היהודים — ליקטלוהו [יהרגו אותו]. גזירה מציעתא [אמצעית, שניה] היתה: כל מי דקטיל [שהורג] יהודי — לייתי ארבע זוזי [שיתן ארבעה זוז כקנס]. גזירה בתרייתא [אחרונה] היתה: כל מי דקטיל [שהורג] יהודי — ליקטלוהו [יהרגו אותו]. הלכך [לכן] בזמן הגזירות קמייתא ומציעתא [הראשונה והאמצעית], כיון דקטלי [שהגויים היו הורגים] — אגב אונסיה [אונסו] של מוות שיש בדבר גמר ומקני [היה בעל השדה גומר בלבו ומקנה] קנין גמור למי שלקח ממנו ונעשה השדה קנוי לסיקריקון לגמרי, וזהו בהרוגי מלחמה בזמן הגזירה.

בַּתְרַיְיתָא, אָמְרִי: הָאִידָנָא לִישְׁקוֹל, לְמָחָר תָּבַעֲנָא לֵיהּ בְּדִינָא.

בתרייתא [האחרונה], מהרוגי מלחמה ואילך, אמרי [אומרים] הנגזלים לעצמם האידנא לישקול [עכשיו שיקח] את השדה, למחר תבענא ליה בדינא [אתבע אותו בדין], שאף שהיתה יד הגוי תקיפה בשעתו והכריח את הבעלים לתת לו את שדהו, מכל מקום אנו אומרים שלא גמרו בליבם להקנות לו מפני שבעל השדה סבור שיוכל אחר כך להוציא את הדבר מידיו במשפט

אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: ״אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה״? אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חֲרוּב יְרוּשָׁלַיִם, אַתַּרְנְגוֹלָא וְתַרְנְגוֹלְתָא חֲרוּב טוּר מַלְכָּא, אַשַּׁקָּא דְּרִיסְפַּק חֲרוּב בֵּיתָר.

כיון שהוזכר ענין מלחמת החורבן באים לדבר על פרטים שונים שהיו בה. אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי כח יד) — אקמצא [על קמצא] ובר קמצא חרוב [נחרבה] ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא [על תרנגול ותרנגולת נחרבה המקום ששמו הר המלך], אשקא דריספק חרוב [על יתד של מרכבה חרבה] העיר ביתר.

אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חֲרוּב יְרוּשָׁלַיִם; דְּהַהוּא גַּבְרָא, דְּרַחֲמֵיהּ קַמְצָא וּבַעַל דְּבָבֵיהּ בַּר קַמְצָא, עֲבַד סְעוּדְתָא, אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: זִיל אַיְיתֵי לִי קַמְצָא, אֲזַל אַיְיתֵי לֵיהּ בַּר קַמְצָא.

ומפרש: אקמצא [על קמצא] ובר קמצא חרוב [נחרבה] ירושלים, וכך היה מעשה: דההוא גברא דרחמיה [אדם אחד שאוהבו] היה נקרא קמצא, ובעל דבביה [ושונאו] היה נקרא בר קמצא. עבד סעודתא [עשה סעודה], משתה גדול, אמר ליה לשמעיה [לו לשמשו]: זיל אייתי [לך הבא] לי את קמצא (אוהבו). אזל אייתי ליה [הלך והביא לו] בטעות את בר קמצא (שונאו).

אֲתָא אַשְׁכַּחֵיהּ דַּהֲוָה יָתֵיב, אֲמַר לֵיהּ: מִכְּדִי הַהוּא גַּבְרָא בַּעַל דְּבָבָא דְּהַהוּא גַּבְרָא הוּא מַאי בָּעֵית הָכָא? קוּם פּוֹק! אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וַאֲתַאי שְׁבָקָן, וְיָהֵיבְנָא לָךְ דְּמֵי מַה דְּאָכֵילְנָא וְשָׁתֵינָא.

אתא אשכחיה דהוה יתיב [בא בעל הבית מצא אותו, את בר קמצא, שהוא יושב בסעודה]. אמר ליה [לו] לבר קמצא: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא [הרי אדם זה, כלומר, אתה, שונא של אותו אדם, שלי] הוא, ואם כן מאי בעית הכא [מה אתה רוצה כאן]? קום פוק [צא]! אמר ליה [לו] בר קמצא: הואיל ואתאי [וכבר באתי], שבקן ויהיבנא [הנח לי ואתן] לך דמי כל מה דאכילנא ושתינא [שאני אוכל ושותה], ואל תביישני בזה שאתה מגרש אותי מן הסעודה