נָפְלוּ וְנִתְפַּצְּעוּ, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד – לֹא יַעֲלוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה; רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּשׁוֹגֵג – יַעֲלוּ, בְּמֵזִיד – לֹא יַעֲלוּ.

אם נפלו אגוזי פרך של ערלה לתוך תערובת של אגוזים אחרים הרי הם אוסרים את התערובת כולה, אף שהם מעטים מאוד, משום שהם חשובים כשהם שלמים ולכן אינם בטלים. ואם נתפצעו (נשברו) אחר כך, ואז שוב אינם חשובים והיו צריכים להתבטל, מכל מקום אחד שנתפצעו בשוגג ואחד במזיד — לא יעלו (יתבטלו), אלו דברי ר' מאיר ור' יהודה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: אם נתפצעו בשוגג — יעלו, במזיד — לא יעלו.

וְהָא הָכָא דְּמִדְּאוֹרַיְיתָא חַד בִּתְרֵי בָּטֵל, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזוּר, וְקָא קָנֵיס רַבִּי יְהוּדָה! הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה – מִשּׁוּם דְּאָתֵי לְאִיעֲרוּמֵי.

והא הכא [והרי כאן] דמדאורייתא חד בתרי בטל [שמן התורה תערובת של אחד בשנים בטל האחד], כלומר, כל דבר בטל ברוב, ורבנן הוא דגזור [וחכמים הם שגזרו] שדברים חשובים אין להם ביטול, וקא קניס [וקונס] ר' יהודה שוגג משום מזיד בדבר שהוא מדברי חכמים! ומשיבים: התם היינו טעמא [שם זהו הטעם] של ר' יהודה, משום החשש דאתי לאיערומי [שיבוא להערים] ולשבור אותם במזיד כדי לבטל את האיסור.

וְרָמֵי דְּרַבִּי יוֹסֵי אַדְּרַבִּי יוֹסֵי; דִּתְנַן: נְטִיעָה שֶׁל עָרְלָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנִּתְעָרְבוּ בִּנְטִיעוֹת אֲחֵרוֹת – הֲרֵי זֶה לֹא יְלַקֵּט, וְאִם לִיקֵּט – יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לְלַקֵּט;

ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' יוסי על דברי ר' יוסי שבאותה משנה. דתנן [שהרי שנינו במשנה אחרת]: נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות אחרות של היתר, ואינו יודע איזו מהן היא נטיעת הערלה האסורה — הרי זה לא ילקט מפירות אותן נטיעות, ואם ליקט — יעלו בזמן שהיחס המספרי בין האסור למותר הוא אחד ומאתים, ובלבד שלא יתכוין במזיד ללקט. ר' יוסי אומר:

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף הַמִּתְכַּוֵּין לְלַקֵּט – יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם!

ר' יוסי אומר: אף המתכוין ללקט — יעלו באחד ומאתים. משמע שאפילו במזיד הוא בטל!

הָא אִתְּמַר עֲלָהּ, אָמַר רָבָא: חֲזָקָה אֵין אָדָם אוֹסֵר אֶת כַּרְמוֹ בִּנְטִיעָה אַחַת. וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲזָקָה אֵין אָדָם אוֹסֵר אֶת כַּרְמוֹ בִּנְטִיעָה אַחַת.

ומשיבים: הא אתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] בהסברת שיטת ר' יוסי, אמר רבא: חזקה אין אדם אוסר את כרמו בשביל נטיעה אחת, ולכן מן הסתם לא נטע שם נטיעה זו של ערלה בכוונה, ואם עשה כן — הרי זה דבר שאינו שכיח, ולא גזרו בו. וכן כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת, ואין גוזרים בכך.

מתני׳ הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּגְּלוּ בַּמִּקְדָּשׁ, מְזִידִין – חַיָּיבִין.

הכהנים שפגלו במקדש, שאמרו בזמן שחיטת הקרבן שיזרק דמו או שתיעשה בו עבודה אחרת על מנת לאוכלו לאחר הזמן המותר, ועל ידי כך פוסלים את הקרבן לגמרי והבעלים צריך להביא קרבן חדש, אם היו מזידין — חייבין לשלם לבעל הקרבן.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ בְּטָהֳרוֹת, וְאָמַר לוֹ: טָהֳרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ נִטְמְאוּ, הָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ בִּזְבָחִים, וְאָמַר לוֹ: זְבָחִים שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ נִתְפַּגְּלוּ – נֶאֱמָן; אֲבָל אָמַר לוֹ: טָהֳרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ בְּיוֹם פְּלוֹנִי נִטְמְאוּ, וּזְבָחִים שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ בְּיוֹם פְּלוֹנִי נִתְפַּגְּלוּ – אֵינוֹ נֶאֱמָן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שהיה עושה (מתעסק) עמו, עם חבירו, בטהרות, ואמר לו לחבירו: טהרות שעשיתי עמך נטמאו, או שהיה עושה עמו בזבחים, ואמר לו: זבחים שעשיתי עמך נתפגלו — הרי זה נאמן על כך. אבל אם אמר לו: טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, או זבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו — אינו נאמן.

מַאי שְׁנָא רֵישָׁא, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר אַבַּיֵי: כָּל שֶׁבְּיָדוֹ נֶאֱמָן.

ושואלים: מאי שנא רישא, ומאי שנא סיפא [מה שונה ההתחלה ומה שונה הסוף], שבמקרה הראשון נאמן ובשני לא? אמר אביי, הכלל הוא: כל שבידו עדיין לעשות זאת — נאמן, ולכן כשאומר בשעת מעשה, כיון שיכול לעשות פסול זה גם כעת — הרי הוא נאמן, אבל על העבר אינו נאמן.

רָבָא אֲמַר: כְּגוֹן דְּאַשְׁכָּחֵיהּ וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי, וּלְבָתַר הָכִי אַשְׁכַּחֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ.

רבא אמר: בשני המקרים מדובר בעדות על העבר, אלא שבמקרה השני מדובר כגון דאשכחיה [שמצא אותו] לאחר מעשה ולא אמר ליה [לו] ולא מידי [דבר], ולבתר הכי אשכחיה [ואחר כך מצא אותו] ואמר ליה [לו] שאז יש מקום לחשוד בו שמשקר, שכן, אם אמת הדבר שנפסלו — היה אומר לו בשעתו, וכיון שלא אמר לו אז, ואומר לו כעת לאחר זמן, מן הסתם משקר, מפני שרוצה לקלקל לו.

הַהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: טָהֳרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ בְּיוֹם פְּלוֹנִי נִטְמְאוּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִי, אֲמַר לֵיהּ: שׁוּרַת הַדִּין אֵינוֹ נֶאֱמָן. אֲמַר לְפָנָיו רַבִּי אַסִי: רַבִּי, אַתָּה אוֹמֵר כֵּן? הָכִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁהַתּוֹרָה הֶאֱמִינַתּוֹ.

מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר ליה לחבריה [לו לחבירו]: טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, אתא לקמיה [בא לפני] ר' אמי לשאול מה לעשות, אמר ליה [לו] ר' אמי: שורת הדין (מעיקר הדין) אינו נאמן על כך. אמר לפניו ר' אסי: רבי, אתה אומר כן? הכי [כך] אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי: מה אעשה שהתורה האמינתו בכגון זה.

הֵיכָן הֶאֱמִינַתּוֹ? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר בִּיסְנָא: כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹכִיחַ, דְּכִי אָמַר פִּגּוּל – מְהֵימַן; וּמְנָא יָדְעִינַן? וְהָכְתִיב: ״וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד״! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דִּמְהֵימַן.

ושואלים: היכן האמינתו? אמר ר' יצחק בר ביסנא: כהן גדול ביום הכיפורים יוכיח, דכי אמר [שכאשר הוא אומר] שהיה שם פגול — מהימן [נאמן], ומנא ידעינן [ומנין אנו יודעים] שכך באמת היה? והכתיב [והרי נאמר]: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש" (ויקרא טז, יז). אלא לאו [האם לא] משום דמהימן [שנאמן] להעיד על כך, גם אם אין הדבר עוד בידו, לאחר שעבד עבודה?

וְדִלְמָא דִּשְׁמַעֲנֵיהּ דְּפָגֵיל! אִי לָאו דִּמְהֵימַן, אַף עַל גַּב דִּשְׁמַעֲנֵיהּ נַמִי לָא מְהֵימַן, דְּדִלְמָא לְבָתַר הָכִי קָאָמַר.

ודוחים: ודלמא דשמעניה דפגיל [ושמא ששמענו אותו שפיגל], שאמר דבר זה בקול רם בשעת עבודתו ושמעו אותו מבחוץ! ומשיבים: אי לאו דמהימן [אם לא שהוא נאמן] בדבר זה, אף על גב דשמעניה נמי לא מהימן [אף על פי ששמענו אותו, גם כן אינו נאמן], ומדוע? — דדלמא לבתר הכי קאמר [ששמא אחר כך אמר]. שבאמת זרק את הדם כדינו, ולאחר הזריקה אמר מה שאמר, ובאותה שעה אינו עושה פיגול. אלא בוודאי משום שמאמינים לו.

וְדִלְמָא דַּחֲזִינֵיהּ בְּפִישְׁפָּשׁ! קַשְׁיָא.

וחוזרים ומקשים: ודלמא דחזיניה [ושמא ראינו אותו] בפישפש (דלת קטנה) שיש שם, שאפשר לראות מה עושה הכהן גם בפנים וראו שבשעת הזריקה פיגל? ואומרים: אכן, קשיא [קשה הדבר] שבאמת אין מכאן הוכחה גמורה.

הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִי, אֲמַר לֵיהּ: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכָּתַבְתִּי לִפְלוֹנִי, אַזְכָּרוֹת שֶׁלּוֹ לֹא כְּתַבְתִּים לִשְׁמָן, אֲמַר לֵיהּ: סֵפֶר תּוֹרָה בְּיַד מִי? אֲמַר לֵיהּ: בְּיַד לוֹקֵחַ, אֲמַר לֵיהּ: נֶאֱמָן אַתָּה לְהַפְסִיד שְׂכָרְךָ, וְאִי אַתָּה נֶאֱמָן לְהַפְסִיד סֵפֶר תּוֹרָה.

מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] ר' אמי, אמר ליה [לו]: ספר תורה שכתבתי לפלוני, אזכרות (שמות השם) שלו לא כתבתים לשמן, והספר פסול. אמר ליה [לו] ר' אמי: ספר תורה זה מצוי כעת ביד מי? אמר ליה [לו]: ביד לוקח (הקונה), אמר ליה [לו]: נאמן אתה להפסיד שכרך, שהרי אתה מודה שלא כתבת את הספר כראוי, ויכול הקונה שלא לשלם לך שכר על כתיבת ספר תורה, ואי [ואין] אתה נאמן להפסיד ספר תורה.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה: נְהִי דְּהִפְסִיד שְׂכַר אַזְכָּרוֹת, שָׂכָר דְּסֵפֶר תּוֹרָה כּוּלֵּיהּ מִי הִפְסִיד? אֲמַר לֵיהּ: אִין, שֶׁכָּל סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאֵין אַזְכָּרוֹת שֶׁלּוֹ כְּתוּבוֹת לִשְׁמָן – אֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה: נהי [אם אמנם] שהפסיד שכר אזכרות שכתבן שלא כראוי, שכר של ספר תורה כוליה [כולו] שכתבו כהלכתו מי [האם] הפסיד? אמר ליה [לו]: אין [כן], שכל ספר תורה שאין אזכרות שלו כתובות לשמן — אינו שוה כלום.

וְלִיעֲבַר עֲלַיְיהוּ קוּלְמוֹס וְלִיקַדְשֵׁיהּ! כְּמַאן? נֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה.

ושואלים: וליעבר עלייהו [ושיעבור עליהן], על האזכרות בקולמוס לשמן וליקדשיה [ויקדש אותן]! וכיון שאין משתמשים בדרך זו של תיקון כמאן [כדעת מי] הולכים? נימא [האם לומר] שלא כדעת ר' יהודה.

דִּתְנַן: הֲרֵי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִכְתּוֹב אֶת הַשֵּׁם, וְנִתְכַּוֵּון לִכְתּוֹב ״יְהוּדָה״ וְטָעָה וְלֹא הִטִּיל בּוֹ דָּלֶת – מַעֲבִיר עָלָיו קוּלְמוֹס וּמְקַדְּשׁוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַשֵּׁם מִן הַמּוּבְחָר!

דתנן [שכן שנינו במשנה]: הרי שהיה הסופר צריך לכתוב את השם (שם הויה, י ־ ה־ו־ה), והוא עצמו טעה בכך ונתכוון לכתוב "יהודה", וטעה ולא הטיל בו את האות דלת, ונמצא שאמנם כתב את השם, אבל לא התכוון לשם קדושת השם — מעביר עליו, על מה שכתב, קולמוס, שכותב שנית על הכתוב ומקדשו, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר. וכיון שלא הציעו לתקן כך את הספר, משמע שסבורים כדעת חכמים, ולא כר' יהודה!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה – אֶלָּא בַּחֲדָא אַזְכָּרָה, אֲבָל דְּכוּלֵּי סֵפֶר תּוֹרָה לָא, מִשּׁוּם דְּמֶיחֱזֵי כִּמְנוּמָּר.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שבכלל הלכה כשיטת ר' יהודה, עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יהודה שאפשר להעביר קולמוס ולקדש את האזכרות — אלא בחדא [באחת] אזכרה שקרה בה מקרה זה, אבל באזכרות דכולי [של כל] ספר תורה — לא. ומדוע אין עושים כן — משום דמיחזי [שנראה] ספר התורה כמנומר, שהרי על ידי העברת הקולמוס עליהן האזכרות כתובות בדיו אחרת ונבדלות משאר הכתיבה.

הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, אֲמַר לֵיהּ: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכָּתַבְתִּי לִפְלוֹנִי, גְּוִילִין שֶׁלּוֹ לֹא עִיבַּדְתִּים לִשְׁמָן, אֲמַר לֵיהּ: סֵפֶר תּוֹרָה בְּיַד מִי? אֲמַר לֵיהּ: בְּיַד לוֹקֵחַ, אֲמַר לוֹ: מִתּוֹךְ שֶׁאַתָּה נֶאֱמָן לְהַפְסִיד שְׂכָרְךָ, אַתָּה נֶאֱמָן לְהַפְסִיד סֵפֶר תּוֹרָה.

ועוד מסופר, ההוא דאתא לקמיה [אחד שבא לפני] ר' אבהו, אמר ליה [לו]: ספר תורה שכתבתי לפלוני, גוילין שלו לא עיבדתים לשמן, אמר ליה [לו] ר' אבהו: ספר תורה ביד מי? אמר ליה [לו]: ביד לוקח, אמר לו: מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך שהודית שהספר פסול, אתה נאמן להפסיד ספר תורה.