שֶׁשָּׁקַל בָּהֶן מִשְׁקָלוֹת – כְּשֵׁרָה! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּגוּפָן, הָא בִּכְנֶגְדָּן.

ששקל בהן משקלות — כשרה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] בברייתא מדובר שהוא שוקל בגופן ממש ומשום כך הרי הוא פוסל אותם, הא [זה] שאמר רבא שכשרה, שהוא שוקל בכנגדן.

בְּגוּפָן – מַעֲשֶׂה קָא עָבֵיד בְּהוּ, וְאִי הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, בְּדִינֵי אָדָם נַמִי לִחַיֵּיב. אֶלָּא, אִידִי וְאִידִי בִּכְנֶגְדָּן, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאַסַּח דַּעְתֵּיהּ, הָא דְּלָא אַסַּח דַּעְתֵּיהּ.

ושואלים: אם שוקל בגופן אם כן מעשה ממש קא עביד בהו [הוא עושה בהם], ואי [ואם] היזק שאינו ניכר שמיה [שמו, נחשב] היזק, אם כן בדיני אדם נמי לחייב [גם כן יתחייב], שהרי הוא עושה בה מעשה! אלא צריכים לומר כך: אידי ואידי [זה וזה] מדובר שהוא שוקל בכנגדן, ולא קשיא [ואין זה קשה]: הא [זה בברייתא] מדובר דאסח דעתיה [שהסיח דעתו] משמירתם תוך כדי השקילה, ומשום הסחת הדעת נפסלו המים. הא [זה] שאמר רבא מדובר באופן שלא אסח דעתיה [הסיח דעתו] וכיון שכך לא פסלם כלל.

מְתִיב רַב פַּפָּא: גָּזַל מַטְבֵּעַ וְנִפְסַל, תְּרוּמָה – וְנִטְמֵאת, חָמֵץ – וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, אוֹמֵר לוֹ ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״.

מתיב [מקשה] רב פפא ממה ששנינו: גזל מטבע מחבירו ואחר כך נפסל המטבע הזה על ידי המלכות, או גזל תרומה ונטמאת התרומה, או גזל חמץ ועבר עליו הפסח, אומר לו הגזלן לנגזל "הרי שלך לפניך", והואיל והשיב מה שגזל אינו צריך לפצותו.

וְאִי אָמְרַתְּ הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, הַאי גַּזְלָן הוּא, מָמוֹנָא מַעַלְיָא בָּעֵי שַׁלּוּמֵי! תְּיוּבְתָּא.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] שהיזק שאינו ניכר שמיה [שמו, נחשב] היזק, אם כן האי [זה] גזלן הוא, ממונא מעליא בעי שלומי [ממון טוב צריך הוא לשלם לו] עבור מה שהזיקו! ואם כן, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] ונדחו דברי חזקיה.

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הַמְטַמֵּא, וְהַמְדַמֵּע, וְהַמְנַסֵּךְ, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד – חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – פָּטוּר, בְּמֵזִיד – חַיָּיב;

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שבעיה זו שנויה במחלוקת תנאים] ששנינו: המטמא, והמדמע, והמנסך, אחד שוגג ואחד מזיד — חייב לשלם לחבירו על הנזק שגרם לו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: בשוגג — פטור, במזיד — חייב.

מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק!

ומציעים: מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, ר' מאיר, סבור]: היזק שאינו ניכר שמיה [שמו, נחשב] היזק ולכן מחייב גם בשוגג, ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] היזק, ומחייב רק במזיד ומשום קנס!

אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דְּכוּלֵּי עָלְמָא – הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, וְהָכָא בְּקָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד, וּמָר סָבַר: לֹא קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד.

אמר רב נחמן בר יצחק אפשר לדחות ולומר: דכולי עלמא [לדעת הכל] היזק שאינו ניכר לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] היזק, והכא [וכאן] בשאלה האם קנסו גם שוגג אטו [משום] הקנס שקנסו במזיד קא מיפלגי [חלוקים הם], דמר סבר [שחכם זה, ר' מאיר, סבור]: קנסו שוגג אטו [משום] מזיד, ולכן גם בשוגג הוא חייב, ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבר]: לא קנסו שוגג אטו [משום] מזיד.

וְרָמֵי דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר, וְרָמֵי דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה; דְּתַנְיָא: הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג – יֹאכַל, בְּמֵזִיד – לֹא יֹאכַל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – יֹאכַל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, בְּמֵזִיד – לֹא יֹאכַל עוֹלָמִית;

ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' מאיר אדר' [על דברי ר'] מאיר, ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' יהודה אדר' [על דברי ר'] יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המבשל בשבת, אם עשה זאת בשוגג — יאכל אם ירצה את מה שהתבשל, במזיד — לא יאכל, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם בישל בשוגג — יאכל ואולם רק לכשיגיע מוצאי שבת, במזיד — לא יאכל עולמית.

רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לַאֲחֵרִים וְלֹא לוֹ, בְּמֵזִיד – לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים; קַשְׁיָא דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר, קַשְׁיָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה!

ר' יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג — יאכל הדבר הזה למוצאי שבת לאחרים ולא לו, שהוא נאסר בכך לעולם, במזיד — לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. ואם כן, קשיא [קשה] מדברי ר' מאיר אדר' [על דברי ר'] מאיר שהוא מחלק כאן בין שוגג ומזיד, קשיא [קשה] מדברי ר' יהודה אדר' [על דברי ר'] יהודה שאף בשוגג קונס!

דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר לָא קַשְׁיָא, כִּי קָנֵיס – בִּדְרַבָּנַן, בִּדְאוֹרַיְיתָא – לָא קָנֵיס.

ומתרצים: מדברי ר' מאיר אדר' [על דברי ר'] מאיר לא קשיא [קשה], כי קניס [כאשר הוא קונס] אף בשוגג, הרי זה בדרבנן [בדברי סופרים] כשעבר עבירה מדבריהם, ואולם בדאורייתא [בדברי תורה] כגון מבשל בשבת — לא קניס [קונס], שדברי תורה חמורים בעיני הבריות ואין צורך בקנס על השוגג כדי להרחיק מהם.

וְהָא מְנַסֵּךְ דְּאוֹרַיְיתָא הוּא, וְקָא קָנֵיס! מִשּׁוּם חוּמְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה קְנַס לֵיהּ.

ומקשים: והא [והרי] מנסך דאורייתא [שאיסור מן התורה] הוא, וקא קניס [והוא קונס]! ומשיבים: זהו יוצא מן הכלל, משום חומרא [חומרת] איסור עבודה זרה קנס ליה [הוא קונס אותו].

דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא, כִּי לָא קָנֵיס – בִּדְרַבָּנַן, בִּדְאוֹרַיְיתָא – קָנֵיס. וְהָא מְנַסֵּךְ דְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא קָנֵיס! מִשּׁוּם חוּמְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה מִיבְדַּל בְּדִילִי מִינֵּיהּ.

ומדברי ר' יהודה אדר' [על דברי ר'] יהודה לא קשיא [קשה], כי לא קניס [כאשר אינו קונס] — הרי זה בדבר שהוא בדרבנן [בעבירה שמדברי סופרים], ואולם בדאורייתא [בדברי תורה] כגון מבשל בשבת — קניס [הוא קונס]. ומקשים: והא [והרי] מנסך דאורייתא [שמן התורה הוא], ולא קניס [קונס]! ומשיבים: אותו נימוק יכול לשמש גם לצד האחר — משום חומרא [חומרת] איסור עבודה זרה מיבדל בדילי מיניה [בדלים ממנו אנשים] ואין צורך בהרחקה נוספת לדבר.

וְרָמֵי דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר בִּדְאוֹרַיְיתָא; דְּתַנְיָא: הַנּוֹטֵעַ בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג – יְקַיֵּים, בְּמֵזִיד – יֵעָקֵר, וּבַשְּׁבִיעִית, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – יֵעָקֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;

ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' מאיר על דברי ר' מאיר בדבר שהוא דאורייתא [מדין תורה]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הנוטע בשבת, אם עשה זאת בשוגג — יקיים את העץ, אם עשה זאת במזיד — יעקר, ואם נטע בשביעית, בין בשוגג בין במזיד — יעקר, אלו דברי ר' מאיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּשְּׁבִיעִית, בְּשׁוֹגֵג – יְקַיֵּים, בְּמֵזִיד – יֵעָקֵר, וּבְשַׁבָּת, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – יֵעָקֵר!

ר' יהודה אומר: בשביעית, בשוגג — יקיים, במזיד — יעקר, ובשבת, בין בשוגג בין במזיד — יעקר. הרי שבשביעית, למרות שהיא דבר שמן התורה, קונס ר' מאיר אף בשוגג, ואילו בברייתא לעיל לא קנס ר' מאיר מי שבישל בשבת בשוגג!

וּלְטַעֲמִיךְ, תִּקְשֶׁה לָךְ הִיא גּוּפָהּ, מִכְּדִי הָא דְּאוֹרַיְיתָא וְהָא דְּאוֹרַיְיתָא, מַאי שְׁנָא שַׁבָּת וּמַאי שְׁנָא שְׁבִיעִית?

על הקושיה עצמה תמהים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שכך אתה מקשה, תקשה לך היא הברייתא גופה [עצמה], מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא [הואיל וזו מן התורה וזו מן התורה] בין שבת בין שביעית, מאי שנא [מה שונה] שבת ומאי שנא [ומה שונה] שביעית? שהרי רואים ששני החכמים מחלקים בין הדינים!

אֶלָּא הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא: אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר: בְּשַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג – יְקַיֵּים, בְּמֵזִיד – יֵעָקֵר, וּבַשְּׁבִיעִית בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – יֵעָקֵר? מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל מוֹנִין לַשְּׁבִיעִית,

אלא התם כדקתני טעמא [שם כפי ששנה את הטעם במפורש]: אמר ר' מאיר, מפני מה אני אומר: בשבת בשוגג — יקיים, במזיד — יעקר, ובשביעית, בין בשוגג בין במזיד — יעקר? מפני שישראל מונין לשביעית, שמונים את שנות האילן (לחשבון ערלה ונטע רבעי) ועל ידי כך יודעים וזוכרים שאילן זה ניטע בשביעית, ויש טעם לעקירתו,