הוּא דַּאֲמַר כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב; דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: פְּעָמִים שֶׁאָדָם נִשְׁבָּע עַל טַעֲנַת עַצְמוֹ, כֵּיצַד? ״מָנֶה לְאָבִיךָ בְּיָדִי וְהֶאֱכַלְתִּיו פְּרָס״ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע, וְזֶה הוּא שֶׁנִּשְׁבָּע עַל טַעֲנַת עַצְמוֹ.

ומשיבים: הוא ר' יצחק, דאמר [שאומר, סבור] כשיטת ר' אליעזר בן יעקב. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, כיצד? — אומר אדם לחבירו: מנה לאביך שמת בידי שהייתי חייב לו, והאכלתיו פרס (חצי ממנו) ועדיין אני חייב לך חצי מנה — הרי זה נשבע שפרע מחצית, כדרך שנשבע כל מודה במקצת הטענה, וזה הוא המקרה שנשבע אדם על טענת עצמו, שאף על פי שאחר לא תבע ממנו — הוא נשבע על סמך מה שאמר בעצמו.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה וּפָטוּר.

וחכמים אומרים: אינו אלא כמשיב אבידה, ופטור. וכעין שיטת ר' אליעזר בן יעקב כך שיטת ר' יצחק, שכיון שאמר שמצא רק מחצית — הרי זה כמודה במקצת.

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב לֵית לֵיהּ מֵשִׁיב אֲבֵידָה פָּטוּר? אָמַר רַב: בְּטוֹעֲנוֹ קָטָן.

ושואלים: וכי ר' אליעזר בן יעקב לית ליה [אין לו] סברה זו שמשיב אבידה פטור? אמר רב: כאן מדובר לא במקרה שהאיש בא והודה מעצמו, אלא בטוענו קטן. שהיה זה בן קטן של המת שתבעו, ואמר שהוא יודע שהלה חייב ממון לאביו, והנתבע הודה במקצתה של טענה זו, ואם כן, יש פה כפירה במקצת הטענה.

קָטָן מִידֵּי מְשָׁשָׁא אִית בֵּיהּ? וְהָתְנַן: אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן!

ותוהים: וכי קטן מידי מששא אית ביה [כלום ממש יש בו], בטענתו? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין נשבעין על טענת חרש, שוטה וקטן, שאין מתחשבים כלל בטענה של מי שאינו ברדעת! ולפי זה אם טוענו קטן הרי זה כאילו לא היתה טענה כלל, אלא הודאה מפי עצמו בלבד!

מַאי קָטָן – גָּדוֹל, וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ קָטָן – דִּלְגַבֵּי מִילֵּי דְּאָבִיו קָטָן הוּא.

ומשיבים: מאי [מה] פירוש "קטן" שאמר רב — גדול, ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] "קטן"? שלגבי מילי [דברים] של אביו, קטן הוא, שאינו יודע בוודאות, ואומר: אני סבור שאתה חייב לאבי יותר.

אִי הָכִי, טַעֲנַת עַצְמוֹ? טַעֲנַת אֲחֵרִים הוּא! טַעֲנַת אֲחֵרִים וְהוֹדָאַת עַצְמוֹ.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, כיצד אומר ר' אליעזר בן יעקב ש"אדם נשבע על טענת עצמו"? וכי טענת עצמו היא? הלא טענת אחרים הוא! ומשיבים: אמנם טענת אחרים, ואולם הודאת עצמו.

כּוּלְּהוּ טַעֲנָתָא נַמִי טַעֲנַת אֲחֵרִים וְהוֹדָאַת עַצְמוֹ נִינְהוּ! אֶלָּא בִּדְרַבָּה קָמִיפַּלְגִי, דְּאָמַר רַבָּה: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה יִשָּׁבַע? חֲזָקָה אֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַעַל חוֹבוֹ,

על כך תוהים: כולהו טענתא נמי [כל הטענות גם כן] של מודה במקצת טענת אחרים והודאת עצמו נינהו [הן]! אלא ר' אליעזר בן יעקב וחכמים בדברי רבה קמיפלגי [חלוקים הם], שאמר רבה: מפני מה אמרה תורה שמודה במקצת הטענה — ישבע, ואילו זה הכופר בכל — לא ישבע? — הטעם הוא שעומדים על דעתו של אדם; חזקה, אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לכפור ולהכחיש הכל כאשר בעל החוב יודע שהוא משקר.

וְהַאי בְּכוּלֵּיהּ בָּעֵי לְמִכְפְּרֵיהּ לֵיהּ, וְהַאי דְּלָא כָּפְרֵיהּ – מִשּׁוּם דְּאֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַעַל חוֹבוֹ, וּבְכוּלֵּיהּ בָּעֵי דְּלוֹדֵי לֵיהּ, וְהַאי דְּלָא אוֹדֵי לֵיהּ – אִישְׁתַּמּוּטֵי הוּא דְּקָא מִשְׁתַּמֵּיט לֵיהּ, סָבַר עַד דְּהָווּ לִי זוּזֵי וּפָרַעֲנָא לֵיהּ, וְאָמַר רַחֲמָנָא: רְמֵי שְׁבוּעָה עִילָּוֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלוֹדֵי לֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ.

והאי [וזה] המודה במקצת, בכוליה בעי למכפריה ליה [בכ ל היה רוצה לכפור לו], והאי דלא כפריה [וזה שלא כפר לו בכל] — משום שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ובעצם בכוליה בעי דלודי ליה [בכל היה רוצה להודות לו], והאי דלא אודי ליה [וזה שלא הודה לו] ולא אמר שהוא באמת חייב הכל — אישתמוטי הוא דקא משתמיט ליה [משתמט הוא לו], סבר [חושב הוא]: עד דהוו [שיהיו] לי זוזי ופרענא ליה [מעות ואפרע לו] את השאר שלא הודיתי עליו, ועל כן אמר רחמנא [אמרה התורה]: רמי שבועה עילויה כי היכי דלודי ליה בכוליה [הטל שבועה עליו כדי שיודה לו בכל].

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר: לָא שְׁנָא בּוֹ וְלָא שְׁנָא בִּבְנוֹ – אֵינוֹ מֵעִיז, וְהִילְכָּךְ לָאו מֵשִׁיב אֲבֵידָה הוּא. וְרַבָּנַן סָבְרִי: בּוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מֵעִיז, אֲבָל בִּבְנוֹ מֵעִיז, וּמִדְּלָא מֵעִיז, מֵשִׁיב אֲבֵידָה הוּא.

ובהשלכה המעשית של דבר זה למקרה שהבן תובע חוב של אביו נחלקו; ר' אליעזר בן יעקב סבר: לא שנא [אינו שונה] בו עצמו, במלווה, ולא שנא [ואינו שונה] בבנו של המלווה — אינו מעיז הלווה פניו, והילכך (ומשום כך) לאו [לא] משיב אבידה הוא משום שאנו אומרים שבעצם היה רוצה לכפור הכל, אלא מכיון שאינו יכול להעיז פנים כופר רק במקצת, ולכן צריך להישבע. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: בו הוא שאינו מעיז, אבל בבנו הריהו מעיז, ומשלא מעיז ולא כפר הכל, הרי כמשיב אבידה הוא, ואין להשביעו.