טַעֲמָא מַאי? דִּילְמָא אָתֵי בַּעַל מְעַרְעֵר וּפָסֵיל לֵיהּ, הָשְׁתָּא בַּעַל לָא קָא מְעַרְעֵר, אֲנַן נֵיקוּם וּנְעַרְעֵר עֲלָהּ?

שהרי טעמא מאי [מה הטעם] שהצריכו בכלל עדות זו — דילמא אתי [שמא יבוא] הבעל מערער ופסיל ליה [ויערער ויפסול אותו], השתא [עכשיו] כשה בעל לא קא מערער [אינו מערער] ורואה שהיא נישאת, אנן ניקום ונערער עלה [אנו נעמוד ונערער עליו]?

בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד אֲמַר: לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, וְחַד אֲמַר: לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ.

ומעירים: רבה ורבא חולקים הם בפלוגתא [במחלוקת] של ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד [אחד] מהם אמר טעם לתקנת אמירת "בפני נכתב ובפני נחתם": לפי שאין בקיאין לשמה, וחד [ואחד] מהם אמר: לפי שאין עדים מצויין לקיימו.

תִּסְתַּיֵּים, דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוּא, דַּאֲמַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ. דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא אַיְיתֵי גִּיטָּא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וַאֲמַר לֵיהּ: צְרִיכְנָא לְמֵימַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, אוֹ לָא?

ומוסיפים: תסתיים [תוגדר] שר' יהושע בן לוי הוא זה שאמר שהטעם הוא לפי שאין בקיאין לשמה. ומה הראיה לדבר? — שר' שמעון בר אבא אייתי גיטא לקמיה [הביא גט לפני] ר' יהושע בן לוי, ואמר ליה [לו]: צריכנא למימר [האם צריך אני לומר] "בפני נכתב ובפני נחתם", או לא?

אֲמַר לֵיהּ: לָא צְרִיכַתְּ, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, אֲבָל בְּדוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים דִּבְקִיאִין לִשְׁמָהּ – לֹא. תִּסְתַּיֵּים.

אמר ליה [לו]: לא צריכת [אינך צריך], שכן, לא אמרו שצריך לומר כן אלא בדורות הראשונים, שאין בקיאין לשמה, אבל בדורות האחרונים שבקיאין לשמה — לא, אם כן, תסתיים [תוגדר] שהוא החכם שסבר שהטעם הוא משום כתיבה לשמה.

וְתִסְבְּרָא? וְהָא רַבָּה אִית לֵיהּ דְּרָבָא! וְעוֹד, הָא אָמְרִינַן שֶׁמָּא יַחֲזוֹר דָּבָר לְקִלְקוּלוֹ!

ותוהים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן] שאין שליח יחידי צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם"? והא [והרי] כבר הוכחנו שגם רבה אית ליה [יש לו, מקבל] גם את שיטת רבא ובעיה זו של מציאות עדים אינה נפתרת רק על ידי זה שדורות אחרונים למדו כתיבת גט לשמה! ועוד, הא אמרינן [הרי אנו אומרים] לשיטת רבה שצריך להמשיך ולומר "בפני נכתב" וכו' שמא יחזור דבר לקלקולו!

אֶלָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא אִינִישׁ אַחֲרִינָא הֲוָה בַּהֲדֵיהּ, וְהָא דְּלָא חֲשִׁיב לֵיהּ – מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

אלא, כך צריך לומר: ר' שמעון בר אבא איניש אחרינא הוה בהדיה [איש אחר, נוסף, היה איתו כעד], והא [וזה] שלא חשיב ליה [מנה אותו] במעשה זה — משום כבודו של ר' שמעון בר אבא, שאותו אדם היה אדם פשוט ולכן לא הוזכר, אבל כיון שהיו שני עדים, החשש שאין עדים מצויים אינו קיים כאן, ובמקרה כזה שהוא לא מצוי אף אין אנו גוזרים משום החשש שמא יחזור הדבר לקלקולו.

אִיתְּמַר: בִּפְנֵי כַמָּה נוֹתְנוֹ לָהּ? רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי חֲנִינָא, חַד אֲמַר: בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְחַד אֲמַר: בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: בפני כמה נותנו השליח המביא את הגט מחוצה לארץ לה, לאשה? ר' יוחנן ור' חנינא נחלקו בכך, חד [אחד] מהם אמר: בפני שנים נותנו, וחד [ואחד] מהם אמר: בפני שלשה נותנו.

תִּסְתַּיֵּים, דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא דַּאֲמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם, דְּרָבִין בַּר רַב חִסְדָּא אַיְיתֵי גִּיטָּא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וַאֲמַר לֵיהּ: זִיל הַב לָהּ בְּאַפֵּי תְּרֵי וְאֵימָא לְהוּ ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״. תִּסְתַּיֵּים.

ומעירים: תסתיים [תוגדר] שר' יוחנן הוא שאמר בפני שנים. ומה הראיה? שרבין בר רב חסדא אייתי גיטא לקמיה [הביא גט לפני] ר' יוחנן, ואמר ליה [לו] ר' יוחנן: זיל הב [לך תן] לה את הגט באפי תרי [בפני שניים] ואימא להו [ואמור להם] "בפני נכתב ובפני נחתם". ומסכמים: אכן, תסתיים [תוגדר] שזוהי שיטת ר' יוחנן.

לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמַאן דַּאֲמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם, קָסָבַר: לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ; וּמַאן דַּאֲמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, קָסָבַר: לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ!

ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם נאמר שבענין זה הם חלוקים], דמאן דאמר [שמי שאומר] בפני שנים, קסבר [סבור] שהטעם הוא: לפי שאין בקיאין לשמה, וכיון שהעיד שנכתב הדבר לשמו — די בכך, ומאן דאמר [ומי שאומר] שצריך שיעיד בפני שלשה, קסבר [סבור]: לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ולכן צריך להעיד בפני שלושה שהם בית דין כפי שמעידים בכל קיום שטרות?

וְתִסְבְּרָא? הָא מִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אֲמַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ – רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ; וְהָכָא הֵיכִי קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בִּפְנֵי שְׁנַיִם!

ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? הא [הרי] מכיון שר' יהושע בן לוי אמר, כפי שהוכחנו, שהטעם הוא לפי שאין בקיאין לשמה, ממילא מובן כי ר' יוחנן החולק עליו, הוא שאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו. והכא היכי קאמר [וכאן איך אומר] ר' יוחנן בפני שנים? שאם הטעם לשלושה הוא מפני הצורך לקיים את השטר, היה דווקא ר' יוחנן צריך לומר שיקיימנו בפני שלושה!

וְעוֹד, הָא רַבָּה אִית לֵיהּ דְּרָבָא!

ועוד, הא [הרי] רבה אית ליה [יש לו, מקבל] את שיטת רבא. ואם כן, גם האומר שאין בקיאים לשמה, מכל מקום צריך עדים לקיימו, ואם צריך בית דין לכך — הלא אין שנים בית דין!

אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא – בָּעֵינַן עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ. וְהָכָא בְּשָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד וְעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין קָמִיפַּלְגִי, מַאן דַּאֲמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם, קָסָבַר: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד וְעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין, וּמַאן דַּאֲמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, קָסָבַר: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד וְאֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין.

אלא, יש לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] במחלוקת זו, בעינן [צריכים אנו] עדים מצויין לקיימו, והכא [וכאן] בשאלה אחרת נחלקו: האם שליח בדבר נעשה עד להעיד על אותו דבר עצמו, והאם עד נעשה דיין באותו דין עצמו, קמיפלגי [חלוקים הם]. וכך נפרש: מאן דאמר [מי שאומר] שמעיד בפני שנים, קסבר [סבור]: שליח נעשה עד, ועד נעשה דיין, ואם כן, שליח זה שמעיד על אמיתות הגט, הריהו מצטרף לשנים האחרים והם נעשים בית דין ומקיימים אותו. ומאן דאמר [ומי שאומר] בפני שלשה, קסבר [סבור הוא]: אמנם שליח נעשה עד, אבל אין עד נעשה דיין, ומשום כך צריך השליח שלושה כדי להעיד בפניהם.

וְהָא קַיְימָא לָן בִּדְרַבָּנַן דְּעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין!

ומקשים: והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] שדברים שהם בדרבנן [מדברי סופרים בלבד] שעד נעשה בהם דיין והצורך בקיום שטרות הוא מדברי סופרים, ובזה יכול עד להיעשות דיין!

אֶלָּא, הָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: כֵּיוָן דְּאִשָּׁה כְּשֵׁירָה לְהָבִיא אֶת הַגֵּט, זִמְנִין דְּמַיְיתָא לֵיהּ אִיתְּתָא וְסָמְכִי עֲלָהּ.

אלא, יש לחזור מהעמדת המחלוקת בנקודה זו, ולומר כי הכא בהא קמיפלגי [כאן בזה הם חלוקים], דמר [שחכם זה] ר' חנינא, המצריך לתת את הגט בפני שלושה, סבר [סבור]: כיון שאף אשה כשירה להביא את הגט, יש לחשוש זמנין דמייתא ליה איתתא וסמכי עלה [פעמים שמביאה אותו אשה ואלו שבפניהם הובא הגט סומכים עליה], שאינם יודעים שמה שמספיק להעיד בפני שניים הוא מפני שהעד מצטרף, ויבואו לטעות שדי בשניים בלבד, וכיון שאין אשה מצטרפת לבית דין נמצא שאין כאן בית דין המקבל את העדות ומקיים את הגט. ומשום כך הצריכו בכל מקרה שלושה.

וְאִידָךְ: אִשָּׁה – מֵידַע יָדְעִי וְלָא סָמְכִי עֲלָהּ.

ואידך [והאחר] ר' יוחנן, סבור בענין זה של אשה: אשה — מידע ידעי ולא סמכי עלה [יודעים אנשים שאינה יכולה לדון ואין סומכים עליה] ואז מביאים עוד אדם שלישי, ואין מקום לגזור בדבר.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, וּנְתָנוֹ לָהּ וְלֹא אָמַר לָהּ ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ – יוֹצִיא, וְהַוָּלָד מַמְזֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן שאינו מצריך אלא שניים שיעיד השליח בפניהם: המביא גט ממדינת הים, ונתנו לה ולא אמר לה "בפני נכתב ובפני נחתם" והלכה ונישאה לאחר — יוציא הבעל השני את האשה בגט, והולד שנולד מנישואים אלה ממזר הוא, אלו דברי ר' מאיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יִטְּלֶנּוּ הֵימֶנָּה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְּנֶנוּ לָּה בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְיֹאמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״.

וחכמים אומרים : אין הולד מן השני ממזר. כיצד יעשה לתקן את הדברים כראוי? יחזור השליח ויטלנו הימנה (ממנה), את הגט ויחזור ויתננו לה בפני שנים, ויאמר "בפני נכתב ובפני נחתם". ואף שהמחלוקת היתה בענין אחר, מכל מקום מפורש בה שצריך לומר בפני שניים ולא בפני שלושה.

וְרַבִּי מֵאִיר מִשּׁוּם דְּלָא אָמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ יוֹצִיא וְהַוָּלָד מַמְזֵר?

כיון שהבאנו את הברייתא, תוהים: ור' מאיר מה הוא סבור, וכי משום שלא אמר השליח "בפני נכתב ובפני נחתם" יוציא והולד ממזר? הרי מדובר גם במקרה שהעד ראה את כתיבת וחתימת הגט, ורק מפני שלא אמר יחמירו בו עד כדי כך!?

אִין, רַבִּי מֵאִיר לְטַעֲמֵיהּ, דַּאֲמַר רַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר כָּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בְּגִיטִּין – יוֹצִיא, וְהַוָּלָד מַמְזֵר.

ומשיבים: אין [כן], ר' מאיר לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] בענין זה. שאמר רב המנונא משמיה [משמו] של עולא: אומר היה ר' מאיר: כל המשנה כל דבר ממטבע (צורה, תבנית) שטבעו חכמים בגיטין — הרי זה יוציא את האשה שנישאה לו על סמך גט כזה, והולד ממזר.

בַּר הַדָּיָא בָּעֵי לְאַתּוּיֵי גִּיטָּא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַחַי דַּהֲוָה מְמוּנֶּה אַגִּיטֵּי. אֲמַר לֵיהּ צָרִיךְ אַתָּה לַעֲמוֹד עַל כָּל אוֹת וְאוֹת. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי. אָמְרִי לֵיהּ: לָא צְרִיכַתְּ.

מסופר: בר הדיא בעי לאתויי גיטא [רצה להביא גט] ממדינה למדינה, אתא לקמיה [בא לפני] ר' אחי דהוה [שהיה] ממונה אגיטי [על הגיטין] לשאול אותו מה עליו לעשות, אמר ליה [לו]: צריך אתה לעמוד על כל אות ואות בזמן כתיבת הגט, ולראות שהכל נעשה כראוי. אתא לקמיה [בא לפני] ר' אמי ור' אסי, אמרי ליה [אמרו לו]: לא צריכת [אין אתה צריך לכך], אלא די שאתה נמצא במקום, ורואה שבכלל נעשה הדבר כראוי.

וְכִי תֵּימָא אַעֲבֵיד לְחוּמְרָא, נִמְצָא אַתָּה מוֹצִיא לַעַז עַל גִּיטִּין הָרִאשׁוֹנִים.

וכי תימא אעביד לחומרא [ואם תאמר אעשה אני לחומרה] כדעת ר' אחי שמחמיר בזה, נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים שהשליחים שהביאום לא בדקו בהם עד כדי כך.

רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אַיְיתֵי גִּיטָּא, פַּלְגָּא אִיכַּתַּב קַמֵּיהּ וּפַלְגָּא לָא אִיכַּתַּב קַמֵּיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אֲמַר לֵיהּ: אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב בּוֹ אֶלָּא שִׁיטָה אַחַת לִשְׁמָהּ, שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. רַב אַשִׁי אֲמַר:

מסופר: רבה בר בר חנה אייתי גיטא [הביא גט], פלגא איכתב קמיה ופלגא [חצי נכתב לפניו, וחצי] לא איכתב קמיה [נכתב לפניו]. אתא לקמיה [בא לפני] ר' אלעזר כדי לברר מה הדין בענין זה. אמר ליה [לו]: אפילו אם לא כתב בו הסופר אלא שיטה (שורה) אחת לשמה בפניו, שוב אינו צריך להסתכל עוד ודיו בכך, שמן הסתם גם גמרו לשמה. רב אשי אמר: