תַּנְיָא בְּהֶדְיָא: ״מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם״ – מֵיטַב שָׂדֵהוּ שֶׁל נִיזָּק וּמֵיטַב כַּרְמוֹ שֶׁל נִיזָּק, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מֵיטַב שָׂדֵהוּ שֶׁל מַזִּיק וּמֵיטַב כַּרְמוֹ שֶׁל מַזִּיק!

תניא בהדיא [שנויה ברייתא במפורש]: כוונת הכתוב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כב, ד) היא, "מיטב שדהו" — של ניזק, "ומיטב כרמו" — של ניזק, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: "מיטב שדהו" — של מזיק "ומיטב כרמו" — של מזיק. משמע שדעת ר' עקיבא שגובים מעידית של המזיק!

רָבִינָא אֲמַר: לְעוֹלָם מַתְנִיתִין רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: מִדְּאוֹרַיְיתָא בִּדְמַזִּיק שָׁיְימִינַן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּדָרֵישׁ טַעְמָא דִּקְרָא, וּמַה טַּעַם קָאָמַר, מַה טַּעַם הַנִּיזָּקִין שָׁמִין לָהֶן בְּעִידִּית? מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.

רבינא אמר: לעולם מתניתין [משנתנו] כדעת ר' עקיבא היא, שאמר: מדאורייתא [מן התורה] בשל המזיק שיימינן [אנו מעריכים], ושיטת ר' שמעון היא, דדריש טעמא דקרא [שדורש את טעם הכתוב], ובלשון "מה טעם" קאמר [אמר]. וכך יש להבין: מה טעם הניזקין שמין להן בעידית? — מפני תיקון העולם, ש"תיקון עולם" זה אינו תקנת חכמים אלא הטעם לדין התורה בענין זה.

דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ הַנִּיזָּקִין שָׁמִין לָהֶן בְּעִידִּית? מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִים וּמִפְּנֵי הַחַמְסָנִין, כְּדֵי שֶׁיֹּאמַר אָדָם: לָמָּה אֲנִי גּוֹזֵל וְלָמָּה אֲנִי חוֹמֵס? לְמָחָר בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסַי וְנוֹטְלִין שָׂדֶה נָאָה שֶׁלִּי, וְסוֹמְכִים עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה ״מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם״, לְפִיכָךְ אָמְרוּ הַנִּיזָּקִין שָׁמִין לָהֶן בְּעִידִּית.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' שמעון: מפני מה אמרו הניזקין שמין להן בעידית? — מפני הגזלנים ומפני החמסנין, ומדוע? — כדי שיאמר אדם: למה אני גוזל ולמה אני חומס? למחר בית דין יורדין לנכסי ונוטלין דווקא שדה נאה ביותר שלי כתשלום על מה שגזלתי וחמסתי, וסומכים על מה שכתוב בתורה: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", לפיכך אמרו: הניזקין — שמין להן בעידית.

מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ בַּעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית? כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה אָדָם לַחֲבֵירוֹ שָׂדֶה נָאָה וְדִירָה נָאָה, וְיֹאמַר: אֶקְפּוֹץ וְאַלְוֶנּוּ כְּדֵי שֶׁאֶגְבֶּנּוּ בְּחוֹבִי, לְפִיכָךְ אָמְרוּ בַּעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית.

ועוד הוא מסביר: מפני מה אמרו בעל חוב גובה בבינונית? כדי שלא יראה אדם לחבירו שדה נאה ודירה נאה, ויאמר: אקפוץ ואלונו כדי שאחר כך, אם לא יהיה ביד הלווה כסף להחזיר ההלוואה אגבנו בחובי, לפיכך אמרו בעל חוב גובה רק בבינונית, ואותה שדה יפה שבגללה הילווה לו — לא יקבל.

אֶלָּא מֵעַתָּה, יְהֵא בְּזִיבּוּרִית! אִם כֵּן, אַתָּה נוֹעֵל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין.

ושואלים: אלא מעתה, אם המטרה היא שלא יבואו אנשים להלוות כדי לגבות על ידי כך את נחלתם של אחרים, יהא דינו של בעל חוב אם כן בזיבורית! ומשיבים: אם כן אתה עושה — אתה נועל דלת בפני לווין, שלא ירצו המלווים להלוות להם.

כְּתוּבַּת אִשָּׁה – בְּזִיבּוּרִית, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּבֵינוֹנִית. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ כְּתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִיבּוּרִית? שֶׁיּוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָאִישׁ רוֹצֶה לִישָּׂא, הָאִשָּׁה רוֹצָה לִינָּשֵׂא.

כתובת אשה — בזיבורית, אלו דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר: בבינונית. אמר ר' שמעון: מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית? שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה, האשה רוצה לינשא, ומשום כך אין צריכים להקפיד שיהיה מה שמשלמים לה בכתובתה מן המין המשובח דווקא.

דָּבָר אַחֵר: אִשָּׁה יוֹצְאָה לִרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנָהּ, וְהָאִישׁ אֵינוֹ מוֹצִיאָהּ אֶלָּא לִרְצוֹנוֹ.

דבר אחר: אשה יוצאה (מתגרשת) מבעלה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציאה (מגרשה) מביתו אלא לרצונו.

מַאי דָּבָר אַחֵר? וְכִי תֵּימָא: כִּי הֵיכִי דְּכִי מַפֵּיק לָהּ אִיהוּ תַּקִּינוּ לָהּ רַבָּנַן כְּתוּבָּה מִינֵּיהּ, כִּי נָפְקָא אִיהִי נַמִי לִיתַקְּנֵי לֵיהּ רַבָּנַן כְּתוּבָּה מִינָּהּ, תָּא שְׁמַע: אִשָּׁה יוֹצְאָה לִרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנָהּ, וְהָאִישׁ אֵינוֹ מוֹצִיא אֶלָּא לִרְצוֹנוֹ, אֶפְשָׁר דְּמַשְׁהֵי לָהּ בְּגִיטָּא.

ושואלים: מאי [מהו] דבר אחר? מדוע היה צריך להוסיף עוד טעם אחר? ומשיבים: הדבר האחר בא להסביר בעיה שונה, שכיון שתיקנו חכמים כתובה כדי לשמור על שלימות הנישואין יש מקום לשאול: וכי תימא [ואם תאמר], כי היכי דכי מפיק לה איהו [כמו שכאשר הוא מוציא אותה] תקינו [תיקנו] לה רבנן [חכמים] כתובה מיניה [ממנו], כי נפקא איהי נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מינה [כאשר יוצאת היא מרצונה שגם כן יתקנו לו חכמים כתובה ממנה]? על כן, תא שמע [בוא ושמע]: אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, שגם אם תנסה לריב עימו כדי שיגרשנה, מכל מקום אפשר לו לבעל דמשהי לה בגיטא [שישהה אותה במתן הגט] ונמצא שהוא נותן לה את הגט רק לכשירצה, והגירושין תלויים בעצם רק בו.

״כְּתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִיבּוּרִית״. אֲמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: לָא אֲמָרַן אֶלָּא מִיַּתְמֵי, אֲבָל מִינֵּיהּ דִּידֵיהּ – בְּבֵינוֹנִית.

שנינו שכתובת אשה בזיבורית. אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: לא אמרן [אמרנו] שגובה בזיבורית אלא כאשר מת הבעל והיא באה לגבות כתובתה מיתמי [מן היתומים] היורשים, אבל אם נתגרשה ובאה לגבות כתובתה מיניה דידיה [ממנו עצמו] — גובה בבינונית.

מִיַּתְמֵי, מַאי אִירְיָא כְּתוּבַּת אִשָּׁה? אֲפִילּוּ כָּל מִילֵּי נַמִי, דְּהָא תְּנַן: אֵין נִפְרָעִים מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית! אֶלָּא לָאו, מִינֵּיהּ!

ושואלים: אם מדובר בגבייה מיתמי [מיתומים], מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] כתובת אשה? אפילו כל מילי נמי [הדברים כגון ניזקין, גם כן] כגון ניזקין, גובים מיתומים מן הזיבורית, דהא תנן [שהרי שנינו במשנתנו]: אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית! אלא לאו [האם לא] מדובר כאן כשהיא גובה מיניה [ממנו] מן הבעל עצמו!

לְעוֹלָם מִיַּתְמֵי, וּכְתוּבַּת אִשָּׁה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא מִשּׁוּם חִינָּא אַקֵּילוּ רַבָּנַן גַּבָּהּ, קָא מַשְׁמַע לָן.

ודוחים: לעולם תפרש שמדובר כאן שהיא גובה מיתמי [מן היתומים], ובכל זאת כתובת אשה איצטריכא ליה [הוצרכה לו] להשמיענו במיוחד, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] משום חינא [חן] שרצו חכמים לעשות חן והקלה לנשים, אקילו רבנן גבה [הקילו חכמים אצלה] ונתנו לה זכות לגבות את כתובתה אפילו מן היתומים בבינונית, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו בכתובת אשה לא תיקנו כך.

אֲמַר רָבָא: תָּא שְׁמַע, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּתוּבַּת אִשָּׁה – בְּבֵינוֹנִית. מִמַּאן? אִילֵימָא מִיַּתְמֵי, לֵית לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר הָא דִּתְנַן: אֵין נִפְרָעִים מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית? אֶלָּא לָאו, מִינֵּיהּ, מִכְּלָל דְּרַבָּנַן סָבְרִי: בְּזִיבּוּרִית!

אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא, ר' מאיר אומר: כתובת אשה — בבינונית. ונברר: ממאן [ממי] מדובר כאן שגובים את הכתובה? אילימא מיתמי [אם תאמר מן היתומים] על כך יש להקשות: וכי לית ליה [אין לו, אינו סבור] לר' מאיר הא דתנן [זו ששנינו במשנתנו]: אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית? אלא לאו מיניה [האם לא הכוונה כאשר האשה גובה ממנו, מבעלה], וכיון שר' מאיר אומר שגובה בבינונית — מכלל הדבר אתה למד דרבנן סברי [שחכמים סבורים] שגובה בזיבורית, ושלא כדברי מר זוטרא!

לָא, לְעוֹלָם מִיַּתְמֵי, וְשָׁאנֵי כְּתוּבַּת אִשָּׁה, מִשּׁוּם חִינָּא.

ושוב דוחים: לא, לעולם יכול אתה לפרש שמדובר שגובה מיתמי [מיתומים], ושאני [ושונה] כתובת אשה משאר גובים מן היתומים שדינם בזיבורית, משום חינא [חן], שעל כן אמר ר' מאיר שגובה בינונית אפילו מן היתומים.

אֲמַר אַבַּיֵי, תָּא שְׁמַע: הַנִּיזָּקִין שָׁמִין לָהֶן בְּעִידִּית, וּבַעַל חוֹב – בְּבֵינוֹנִית, וּכְתוּבַּת אִשָּׁה – בְּזִיבּוּרִית; מִמַּאן? אִילֵימָא מִיַּתְמֵי, מַאי אִירְיָא כְּתוּבַּת אִשָּׁה? אֲפִילּוּ כָּל הָנֵי נַמִי! אֶלָּא לָאו מִינֵּיהּ!

אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: הניזקין שמין להן בעידית, ובעל חוב — בבינונית, וכתובת אשה — בזיבורית. ומעתה נברר: ממאן [ממי] מדובר כאן שגובים? אילימא [אם תאמר] שכל זה מדובר בגבייה מיתמי [מיתומים], מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] צויינה כתובת אשה? אפילו כל הני נמי [כל אלה גם כן] שאף ניזקים ובעלי חוב גובים מיתומים רק זיבורית! אלא לאו מיניה [האם לא מדובר שגובים ממנו] זיבורית, ושלא כדברי מר זוטרא!

אֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁנַּעֲשָׂה עָרֵב לְנִזְקֵי בְנוֹ, לְבַעַל חוֹב בְּנוֹ, וְלִכְתוּבַּת כַּלָּתוֹ,

אמר רב אחא בר יעקב: אין ממשנתנו ראיה כנגד מר זוטרא, שכן אפשר לדחות: הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים]? כגון שנעשה האדם ערב לנזקי בנו, וכן ערב לבעל חוב בנו, וכן ערב לכתובת כלתו אשת בנו, ומת בנו.

וְהַאי כִּי דִּינֵיהּ וְהַאי כִּי דִּינֵיהּ. נִיזָּקִין וּבַעַל חוֹב דְּמֵחַיִּים גָּבוּ, אִיהוּ נַמִי כִּי מַגְבֵּי – כִּמְחַיִּים מַגְבֵּי. כְּתוּבַּת אִשָּׁה דִּלְאַחַר מִיתָה גָּבְיָא, וּלְאַחַר מִיתָה מִמַּאן גָּבְיָא? מִיַּתְמֵי, אִיהוּ נַמִי כִּי מַגְבֵּי – כִּלְאַחַר מִיתָה מַגְבֵּי.

ומתוך שהערב עומד במקום בנו, יש לגבות ממנו כאילו היינו נפרעים מנכסי בנו, והאי כי דיניה והאי כי דיניה [וזה כדינו וזה כדינו]. ניזקין ובעל חוב שמחיים גבו [הם גובים] כלומר, בחייו של הנתבע: המזיק או הלווה, איהו נמי כי מגבי [הוא, הערב, גם כן כאשר הוא מגבה] ומשלם להם כאילו שהיה המזיק או הלווה מחיים הוא מגבי [מגבה], בעידית או בבינונית. ואולם כתובת אשה שלאחר מיתה גביא [היא גובה], שהרי לא ניתן לגבות כתובה בחיי הבעל, ולאחר מיתה ממאן גביא [ממי גובה] — מיתמי [מן היתומים], איהו נמי [הוא, הערב, גם כן] כי מגבי [כאשר מגבה] לה — כלאחר מיתה מגבי [מגבה] לה, מזיבורית.

וְתֵיפּוֹק לֵיהּ דְּעָרֵב דִּכְתוּבָּה לָא מִשְׁתַּעְבֵּד! בְּקַבְּלָן.

ומקשים: ותיפוק ליה [ושתצא, תילמד, לו] אותה הלכה מהלכה אחרת הנקוטה בידינו, שערב של כתובה לא משתעבד, אין נכסיו משועבדים באמת לפרעון הכתובה, שאין חתימתו משמשת אלא כתוספת חיזוק, אבל לא כערבות ממש, ואם כן, אף אם גובים, לא יגבו אלא מן הפחות שבנכסים! ומשיבים: מדובר פה בערב שהיה קבלן, שקיבל על עצמו לשלם את הכתובה על מנת שיינשא בנו.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: קַבְּלָן אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ נִכְסֵי לַלֹּוֶה מִשְׁתַּעְבֵּד – שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אִי אִית לֵיהּ מִשְׁתַּעְבֵּד, אִי לֵית לֵיהּ לָא מִשְׁתַּעְבֵּד, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שקבלן אף על גב דלית ליה נכסי [אף על פי שאין לו נכסים] ללוה הוא עצמו משתעבד לתשלום ההלוואה, אם כן, שפיר [יפה], ניתן להעמיד כך את הדברים. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר]: אי אית ליה [אם יש לו] ללווה נכסים — משתעבד הערב הקבלן, אי לית ליה [אם אין לו] — לא משתעבד, אם כן, לשיטה זו, במקרה שאין לבנו רכוש, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? והרי לא נשתעבד האב מעולם!

אִיבָּעֵית אֵימָא: בִּדְהָווּ לֵיהּ וְאִישְׁתַּדּוּף.

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: מדובר בדהוו ליה ואישתדוף [בשהיו לו לבנו נכסים קודם ואחר כך השתדפו, התקלקלו] שמתחילה שיעבד אביו עצמו כראוי כערב, אבל עכשיו אין לנכסים ערך, ומשום כך ניתן לגבות מן האב.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כָּל לְגַבֵּי בְּרֵיהּ שִׁעְבּוּדֵי מְשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כל דבר שהוא לגבי בריה [בשביל בנו] שעבודי משעבד נפשיה [משעבד האב את עצמו] בשלימות, ואפילו כשאין לבן כל רכוש משלו.

אִיתְּמַר: עָרֵב דִּכְתוּבָּה – דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד,

מתוך שהזכרנו ענין ערבות בכתובה, מביאים: איתמר [נאמר]: ערב החותם על הכתובה — דברי הכל לא משתעבד בכך לגבות ממנו את הכתובה,