״בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאוֹת יִמְכָּר לָךְ״.

"במספר שני תבואת ימכר לך" (ויקרא כה, טו), משמע שלא גוף השדה נמכר אלא רק הזכות לאכילת התבואה משך מספר שנים ("שני תבואות").

מַתְנִיתָא, דְּתַנְיָא: בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּשָׂדֶה הַחוֹזֶרֶת לְאָבִיו בַּיּוֹבֵל.

מתניתא [ברייתא] מסייעת לו לריש לקיש, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל, כלומר, בשדה שמכר אותה האב וחוזרת לידי הבנים ביובל אם מת אביהם. משמע שאף על פי שמכר האב את השדה והפירות שייכים לאחר, אין אנו רואים שדה זו כדבר שהוא "ראוי" (שאינו של האב אלא רק ראוי להיות שלו, ובמקרה זה אין הבכור נוטל בו פי שנים), אלא כ"מוחזק" בידי האב גם עתה, ולכן נוטל הבכור פי שנים. והטעם הוא מפני שאנו סבורים שבעצם גוף השדה לא נמכר.

אֲמַר אַבַּיֵי, נָקְטִינַן: בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ צָרִיךְ הַרְשָׁאָה.

אמר אביי, נקטינן [מוחזקים אנו]: בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה, שאם הוא רוצה לדון עם אדם אחר לגבי הקרקע של נכסי מלוג שלה, שהוא אוכל פירותיהם, צריך הוא לקבל הרשאה מיוחדת מאשתו. שכיון שזכותו בשדה היא רק לאכול מן הפירות, הרי אנו פוסקים שקנין פירות אינו כקנין הגוף, ומשום כך יכול הצד שכנגד לטעון שאין הבעל צד בדין זה כיון שאינו בעל הקרקע.

וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא נָחֵית אַפֵּירֵי, אֲבָל נָחֵית אַפֵּירֵי, מִיגּוֹ דְּמִשְׁתָּעֵי דִּינָא אַפֵּירֵי – מִשְׁתָּעֵי דִּינָא אַגּוּפָא. הדרן עלך השולח

ומסבירים: ולא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא שלא נחית אפירי [ירד לדין לגבי הפירות] אלא רק על גוף הקרקע, אבל אם נחית אפירי [ירד לדין על הפירות] שעליהם יש לו זכות ממונית ברורה, מיגו דמשתעי דינא אפירי [מתוך שמדבר בדין על הפירות] — משתעי דינא אגופא [מדבר גם בדין על גופה] של הקרקע ואינו צריך להרשאה מיוחדת.

מתני׳ הַנִּיזָּקִין שָׁמִין לָהֶן בְּעִידִּית, וּבַעַל חוֹב – בְּבֵינוֹנִית, וּכְתוּבַּת אִשָּׁה – בְּזִיבּוּרִית. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף כְּתוּבַּת אִשָּׁה – בְּבֵינוֹנִית.

אֵין נִפְרָעִין מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וַאֲפִילּוּ הֵן זִיבּוּרִית.

הניזקין שמין להן הדיינים, לצורך גביית דמי ניזקם מן המזיק, בעידית (במובחר) שבנכסי המזיק, ובעל חוב גובה את חובו בבינונית של נכסי החייב לו, וכתובת אשה נגבית בזיבורית של נכסי הבעל. ר' מאיר אומר: אף כתובת אשה נגבית בבינונית.

אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִין אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית.

ועוד אמרו בענין זה של דרכי פרעון: אין נפרעין לתשלום חוב ולשאר התחייבויות מנכסים משועבדים (שכבר מכרם החייב לאדם אחר) במקום שיש לחייב נכסים בני חורין שאין עליהם שום שיעבוד אחר, ואפילו הן, אותם נכסים בני חורין זיבורית. שגם כאשר מן הדין היה צריך אותו חייב לפרוע מן העידית, והעידית משועבדת לו — מכל מקום נפרעים ממנו מנכסים בני חורין אפילו הם זיבורית.

אֵין מוֹצִיאִין לַאֲכִילַת פֵּירוֹת וְלִשְׁבַח קַרְקָעוֹת

וכן אין נפרעין חוב של האבות שמתו מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית.

וְלִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִין, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.

ועוד אמרו: אין מוציאין מן הגזלן לאכילת פירות ולשבח קרקעות, שאם גזל שדה ומכרה לאחר, והקונה עבד בשדה והשביחה, וגדלו פירות בשדה, ולאחר זמן בא הנגזל ולקח את הקרקע והפירות שבה מן הקונה, הרי אותו קונה חוזר לגזלן לגבות ממנו את מה שהפסיד. ואינו גובה את הכל מנכסים משועבדים או מבני חורין דווקא, אלא שאת מה ששילם לגזלן עבור השדה מוציאים גם מנכסים משועבדים של הגזלן, אבל אין מוציאים מנכסי הגזלן לצורך פרעון דמי הפירות שנלקחו מן הקונה, וההשבחה שהשביח את השדה.

וְהַמּוֹצֵא מְצִיאָה לֹא יִשָּׁבַע, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.

וכן אין מוציאים למזון האשה והבנות שהוא מתנאי הכתובה שאדם מחייב עצמו לשלם מנכסיו לאשה ולבנות לאחר מותו לצורך מחייתן, מנכסים משועבדים, וכל התקנות הללו נעשו מפני תיקון העולם.

גמ׳ מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם? דְּאוֹרַיְיתָא הִיא, דִּכְתִיב: ״מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם״!

ועוד אמרו: המוצא מציאה — לא ישבע שלא נטל ממנה כלום, מפני תיקון העולם.

אֲמַר אַבַּיֵי: לָא צְרִיכָא אֶלָּא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דַּאֲמַר: מִדְּאוֹרַיְיתָא בִּדְנִיזָּק שָׁיְימִינַן, קָא מַשְׁמַע לָן: מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם שָׁיְימִינַן בִּדְמַזִּיק.

הטעם במשנה "מפני תיקון העולם" מובן כמתייחס לכל הדברים במשנה זו. ושואלים: וכי מה שאמרו בראשית המשנה שהניזקים שמים להם בעידית מפני תיקון העולם הוא? הלא דאורייתא היא [מן התורה הוא], דכתיב [שנאמר] במזיק ממון חבירו: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כב, ד)!

מַאי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל? דְּתַנְיָא: ״מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם״ – מֵיטַב שָׂדֵהוּ שֶׁל נִיזָּק וּמֵיטַב כַּרְמוֹ שֶׁל נִיזָּק, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לִגְבּוֹת לַנִּיזָּקִין מִן הָעִידִּית, וְקַל וָחוֹמֶר לַהֶקְדֵּשׁ.

אמר אביי: לא צריכא [נצרכה] אמירה זו שבמשנה אלא לשיטת ר' ישמעאל, שאמר: דאורייתא [מן התורה] בנכסי הניזק שיימינן [אנו מעריכים] ולפי ערך העידית שבנכסי הניזק משלם המזיק, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא במשנתנו שמפני תיקון העולם שיימינן [מעריכים אנו] בעידית שבנכסי המזיק ולא לפי הניזק.

וּלְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָכַל שְׁמֵנָה מְשַׁלֵּם שְׁמֵנָה, אָכַל כְּחוּשָׁה מְשַׁלֵּם שְׁמֵנָה?! אֲמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁאָכְלָה עֲרוּגָה בֵּין הָעֲרוּגוֹת, וְלָא יָדְעִינַן אִי כְּחוּשָׁה אָכַל אִי שְׁמֵנָה אָכַל, דִּמְשַׁלֵּם לֵיהּ מִמֵּיטָב.

ומבררים: מאי [מה הם] דבריו אלה של ר' ישמעאל שרמז להם אביי? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הכתוב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" מובנו: מיטב שדהו — של ניזק, ומיטב כרמו — של ניזק, שמשלם כפי העידית שבנכסי הניזק, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית שבנכסי המזיק, אם אין לו מעות, וקל וחומר להקדש שגובה מן העידית.

אֲמַר רָבָא: אִילּוּ יָדְעִינַן דִּכְחוּשָׁה אָכַל מְשַׁלֵּם כְּחוּשָׁה, הָשְׁתָּא דְּלָא יָדְעִינַן מְשַׁלֵּם שְׁמֵנָה? הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה! אֶלָּא אֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב:

ושואלים: ולדעת ר' ישמעאל, אם אכל (הזיק) המזיק מן הקרקע השמנה (המשובחת) שבנכסי הניזק — משלם שמנה, וגם אם אכל מן הקרקע הכחושה — משלם שמנה?! אמר רב אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שאכלה הבהמה המזיקה ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן [ואין אנו יודעים] אי [אם] כחושה אכל, אי [אם] שמנה אכל, שבמקרה זה משלם ליה [לו] המזיק ממיטב נכסיו.