מַאי ״קוֹנָם״? אָמַר רַב הוּנָא: בְּאוֹמֵר ״יֵאָסְרוּ כָּל פֵּירוֹת שֶׁבָּעוֹלָם עָלַי אִם אֵינִי מְגָרְשֵׁךְ״.

ומעתה מבארים את המשנה: מאי [מה] לשון "קונם" שאמר, הרי "קונם" היא לשון נדר כעין הקדש, ומה אוסר זה עליו בקונם? אמר רב הונא, באומר: "יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם איני מגרשך".

״וְהִתִּירוּ לוֹ שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה״. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא לִיגְזוֹר מִשּׁוּם דְּרַבִּי נָתָן, דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: הַנּוֹדֵר – כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה, וְהַמְקַיְּימוֹ – כְּאִילּוּ הִקְרִיב עָלֶיהָ קָרְבָּן, קָא מַשְׁמַע לָן.

שנינו במשנה: והתירו לו שיחזירנה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]: שכן הוא, ומדוע לא יחזירנה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ליגזור [נגזור] משום מה שאמר ר' נתן, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: הנודר — כאילו בנה במה, והמקיימו, את הנדר הזה — כאילו הקריב עליה קרבן, והיה מקום לומר שמפני שחטא ונדר וקיים נדרו — יקנסוהו ולא יחזיר את אשתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף על פי שנדר וקיים — אין קונסים אותו.

״מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם״. מַאי תִּיקּוּן הָעוֹלָם אִיכָּא? אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: אַרֵישָׁא.

שנינו בסוף דבריו של ר' יוסי בר' יהודה: "מפני תיקון העולם". ושואלים: מאי [מה] תיקון העולם איכא [יש] במה שמחזירה? אמר רב ששת: ארישא [על ראש המשנה] מוסבים הדברים. שמה שנאמר "מפני תיקון העולם" אינו הסבר לדברי ר' יוסי בר' יהודה שבסוף המשנה, אלא הסבר לתחילת המשנה — מדוע אסור להחזיר אשה שגירשה משום נדר או משום שיצא עליה שם רע.

רָבִינָא אֲמַר: לְעוֹלָם אַסֵּיפָא, וְהָכִי קָתָנֵי: אֵין בְּזוֹ מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.

רבינא אמר: לעולם תאמר שהקטע הזה מתייחס אסיפא [על סוף המשנה], והכי קתני [וכך שנה]: אין בזו מפני תיקון העולם, כלומר, שמה שאמרו שלא יחזירנה מפני תיקון העולם הוא רק במקרה שהאשה נודרת, אבל כשהבעל נודר — אין בזה משום תיקון העולם, ומשום כך יכול להחזירה.

מתני׳ הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם אַיְלוֹנִית, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יַחֲזִיר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַחֲזִיר.

המוציא (המגרש) את אשתו משום אילונית, שגילה לאחר שנשאה שהיא איילונית, ואינה ראויה ללדת, ר' יהודה אומר: לא יחזיר וישא אותה לעולם. וחכמים אומרים: אם רוצה יחזיר.

נִישֵּׂאת לְאַחֵר וְהָיוּ לָהּ בָּנִים הֵימֶנּוּ, וְהִיא תּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אוֹמֵר לָהּ ״שְׁתִיקוּתֵיךְ יָפָה מִדִּיבּוּרִיךְ״.

אם נישאת אותה אשה לאיש אחר והיו לה בנים הימנו (ממנו) ומתברר איפוא שאינה איילונית, והיא תובעת כתובתה מבעלה הראשון, שאומרת שלא כדין הוציאה כאיילונית בלא כתובה, ומגיעה לה כתובה שלא נתן לה — אמר ר' יהודה, אומר לה: שתיקותיך (שתיקתך) יפה מדיבוריך, שמוטב לה לשתוק ולא להעלות טענה זו. שיכול הבעל לטעון שאילו ידע שיהיה צריך לתת לה כתובה לא היה מגרשה כלל, ולפי טענתה היו הגירושין בטעות והרי נישואיה לשני בטלים ובניה ממזרים.

גמ׳ לְמֵימְרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה חָיֵישׁ לִקִלְקוּלָא, וְרַבָּנַן לָא חָיְישֵׁי לְקִלְקוּלָא? וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ!

לענין המחלוקת במגרש את אשתו משום איילונית, שואלים: למימרא [האם לומר] שטעמו של ר' יהודה הוא משום שחייש לקלקולא [חושש הוא לקלקול], שמא יתברר לבסוף שלא היתה איילונית, והבעל יטען שבטעות גירש אותה, ונמצא הגט בטל. ומשום כך, אם יודע שאינו יכול להחזירה, גומר בליבו לגרשה בכל אופן, ורבנן לא חיישי לקלקולא [וחכמים אינם חוששים לקלקול]? והא איפכא שמעינן להו [והרי היפך הדברים שומעים אנו אותם שאמרו]!

דִּתְנַן: הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רַע – לֹא יַחֲזִיר, וּמִשּׁוּם נֶדֶר – לֹא יַחֲזִיר; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בּוֹ רַבִּים – לֹא יַחֲזִיר, וְשֶׁלֹּא יָדְעוּ בּוֹ רַבִּים – יַחֲזִיר; אַלְמָא, [ רַבָּנַן חָיְישֵׁי לְקִלְקוּלָא], וְרַבִּי יְהוּדָה לָא חָיֵישׁ לְקִלְקוּלָא!

דתנן [שכן שנינו במשנה]: המוציא את אשתו משום שם רע — לא יחזיר, ומשום נדר — לא יחזיר. ר' יהודה אומר: כל נדר שידעו בו רבים — לא יחזיר, ושלא ידעו בו רבים — יחזיר. אלמא [מכאן] שרבנן חיישי לקלקולא [חכמים חוששים לקלקול] ולכן אינם מחלקים בין נדר לנדר, ור' יהודה לא חייש לקלקולא [אינו חושש לקלקול] ואינו מחלק אלא בין נדר שיש בו פריצות לבין כזה שאין בו!

אֲמַר שְׁמוּאֵל: אֵיפּוּךְ.

אמר שמואל: איפוך [הפוך] את השיטות במשנתנו, ואמור שר' יהודה הוא האומר שיחזירנה ואינו חושש לקלקול, וחכמים הם החוששים לקלקול.

וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: נִישֵּׂאת לְאַחֵר וְהָיוּ לָהּ בָּנִים הֵימֶנּוּ, וְהִיא תּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אוֹמֵר לָהּ שְׁתִיקוּתֵיךְ יָפָה מִדִּיבּוּרִיךְ, מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה חָיֵישׁ לְקִלְקוּלָא! הָא נַמִי אֵיפּוּךְ.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסוף המשנה]: נישאת לאחר והיו לה בנים הימנו, והיא תובעת כתובתה, אמר ר' יהודה, אומר לה: "שתיקותיך (שתיקתך) יפה מדיבוריך", מכלל הדברים אתה למד שר' יהודה חייש לקלקולא [חושש לקלקול]! ומשיבים: הא נמי איפוך [זו גם כן הפוך].

אַבַּיֵי אֲמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפּוּךְ, וְרַבִּי יְהוּדָה בְּהַהִיא סָבַר לָהּ כְּרַבִּי מֵאִיר וְסָבַר לָהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר; בְּצָרִיךְ סָבַר לָהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, בְּשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ סָבַר לָהּ כְּרַבִּי מֵאִיר.

אביי אמר: לעולם לא תיפוך [אין אתה צריך להפוך], ור' יהודה חושש לקלקול, אלא בההיא [באותה משנה קודמת], לענין אשה שנדרה, סבר לה [סבור הוא] כדעת ר' מאיר, וסבר לה [וסבור הוא] כדעת ר' אלעזר. בנדר שצריך חקירת חכם סבר לה [סבור הוא] כר' אלעזר שבמקרה זה אין חשש לקלקול ומותר להחזירה, בשאינו צריך סבר לה [סבור הוא] כר' מאיר שמתיר להחזירה במקרה זה.

אֲמַר רָבָא: דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה קַשְׁיָא, דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא?

אמר רבא: וכי דר' [מדבריו של ר'] יהודה אדר' [על דבריו של ר'] יהודה קשיא [קשה], דרבנן אדרבנן [משל חכמים על של חכמים] לא קשיא [קשה]? הרי גם כאן קיימת סתירה!

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא, כִּדְשַׁנֵּינָן; דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא, מַאן חֲכָמִים? רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: בָּעֵינַן תְּנַאי כָּפוּל, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּדְלָא כַּפְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ.

אלא אמר רבא: דר' [מדבריו של ר'] יהודה אדר' [על דבריו של ר'] יהודה לא קשיא [קשה], כדשנינן [כפי שתירצנו]. דרבנן אדרבנן [משל חכמים על של חכמים] לא קשיא [קשה], כי מאן [מי הם] חכמים הנזכרים כאן? — ר' מאיר הוא, שאמר: בעינן [צריכים אנו] תנאי כפול, ותנאי שאינו כופל ומפרש בו מה יהיה במקרה שיתקיים התנאי, וגם מה יהיה כשהתנאי יתבטל — אינו תנאי. והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים]? — בשלא כפליה לתנאיה [כפל את תנאו], ולשיטתו אין זה נחשב כתנאי, ולכן יכול להחזירה.

מתני׳ הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לְגוֹיִם – אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ, אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן.

המוכר את עצמו ואת בניו לגוים — אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן, שהרי הם אינם אשמים בכך.

גמ׳ אָמַר רַב אַסִי: וְהוּא שֶׁמָּכַר וְשָׁנָה וְשִׁילֵּשׁ.

אמר רב אסי: מה שאמרנו שאין פודים אותו, והוא דווקא באופן שמכר עצמו ושנה ושילש. שכיון שהוא רגיל בכך, קנסו אותו שלא יפדוהו עוד.

הָנְהוּ בְּנֵי בֵּי מִיכְסִי דִּיָזְפִי זוּזֵי מִגּוֹיִם וְלָא הֲוָה לְהוּ לְמִפְרְעִינְהוּ, אָתוּ וְקָא גַּרְבֵּי לְהוּ, אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, אֲמַר לְהוּ: מַאי אִיעֲבִיד לְכוּ, דִּתְנַן: הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לְגוֹיִם – אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ.

מסופר: הנהו [אותם אנשים] בני המקום בי מיכסי דיזפי זוזי [שלוו כסף] מגוים ולא הוה להו למפרעינהו [היה להם לפרוע להם]. אתו וקא גרבי להו [באו הגויים ולקחו אותם כעבדים], אתו לקמיה [באו לפני] רב הונא שיורה שיפדו אותם. אמר להו [להם]: מאי איעביד לכו [מה אעשה לכם], דתנן [שהרי שנינו במשנה]: המוכר את עצמו ואת בניו לגוים — אין פודין אותו!

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא: לִימַּדְתַנִּי רַבֵּינוּ, וְהוּא שֶׁמָּכַר וְשָׁנָה וְשִׁילֵּשׁ! אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מַרְגַל רְגִילִי דְּעָבְדֵי הָכִי.

אמר ליה [לו] ר' אבא: לימדתני רבינו, והוא שמכר ושנה ושלש והם לא עשו כן! אמר ליה [לו]: הני מרגל רגילי דעבדי הכי [אלה רגילים לעשות כך] והרי זה כמי ששנה ושילש.

הַהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין נַפְשֵׁיהּ לְלוּדָאֵי, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִי, אֲמַר לֵיהּ:

מסופר: ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי [אדם אחד שמכר את עצמו ללודרים], אתא לקמיה [בא לפני] ר' אמי, אמר ליה [לו]: