מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.

מפני תיקון העולם, שלא לגרום לכך שירבו לבזוז חפצי קודש מישראל על מנת לקבל סכומים גדולים עבורם.

גמ׳ אֲמַר לֵיהּ רַב בּוּדְיָא לְרַב אַשִׁי: יָתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן הוּא דְּאֵין לוֹקְחִין, הָא בִּכְדֵי דְּמֵיהֶן לוֹקְחִין; שְׁמַע מִינָּהּ: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּמְצָא בְּיַד גּוֹי – קוֹרִין בּוֹ? דִּילְמָא לִגְנוֹז.

אמר ליה [לו] רב בודיא לרב אשי: מלשון המשנה נדייק: יתר על כדי דמיהן הוא שאין לוקחין, הא [הרי] משמע כי בכדי דמיהן לוקחין אותם? שמע מינה [האם נלמד מכאן] שספר תורה שנמצא ביד גוי — קורין בו, ואין חוששים שמא כתב אותו גוי והוא פסול? אמר לו: דילמא [שמא] לא נאמר הדבר שלוקחים כדי שיוכלו לקרוא בו, אלא כדי לגנוז אותו, שלא יהיה מצוי בביזיון בידי גויים.

אָמַר רַב נַחְמָן, נָקְטִינַן: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכְּתָבוֹ מִין – יִשָּׂרֵף, כְּתָבוֹ גּוֹי – יִגָּנֵז; נִמְצָא בְּיַד מִין – יִגָּנֵז, נִמְצָא בְּיַד גּוֹי – אָמְרִי לָהּ: יִגָּנֵז, וְאָמְרִי לָהּ: קוֹרִין בּוֹ.

אמר רב נחמן, נקטינן [מוחזק לנו]: ספר תורה שכתבו מין שהוא כופר בכל — ישרף, כתבו גוי — יגנז. ספר תורה שנמצא ביד מין ולא ברור מי כתבו — יגנז. נמצא ביד גוי, אמרי לה [יש אומרים] שיגנז, ואמרי לה [ויש אומרים] שקורין בו.

סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכְּתָבוֹ גּוֹי, תָּנֵי חֲדָא: יִשָּׂרֵף, וְתַנְיָא אִידָךְ: יִגָּנֵז, וְתַנְיָא אִידָךְ: קוֹרִין בּוֹ!

ומתקשים: ספר תורה שכתבו גוי, תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: ישרף, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: יגנז, ותניא אידך [ושנויה עוד ברייתא אחרת]: קורין בו, ונמצאת סתירה בין שלוש הברייתות!

לָא קַשְׁיָא: הָא דְּתַנְיָא יִשָּׂרֵף – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: סְתַם מַחֲשֶׁבֶת גּוֹי לַעֲבוֹדָה זָרָה;

ומסבירים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] "ישרף" — שיטת ר' אליעזר היא, שאמר: סתם מחשבת גוי לעבודה זרה, ולכן חוששים שכל מה שכתב — לשם עבודה זרה כתב.

וְהָא דְּתַנְיָא יִגָּנֵז – הַאי תַּנָּא הוּא, דְּתָנֵי רַב הַמְנוּנָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִפַּשְׁרוֹנְיָא: סֵפֶר תּוֹרָה, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁכְּתָבָן מִין וּמָסוּר, גּוֹי וְעֶבֶד, אִשָּׁה וְקָטָן, וְכוּתִי וְיִשְׂרָאֵל מוּמָר – פְּסוּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּקְשַׁרְתָּם…וּכְתַבְתָּם״, כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּקְשִׁירָה יֶשְׁנוֹ בִּכְתִיבָה, וְכָל שֶׁאֵינוֹ בִּקְשִׁירָה אֵינוֹ בִּכְתִיבָה;

והא דתניא [וזו ששנינו בברייתא] "יגנז" — כשיטת האי תנא [תנא זה] הוא, דתני [ששנה] רב המנונא בריה [בנו] של רבא מפשרוניא ברייתא זו: ספר תורה, תפלין ומזוזות שכתבן מין או מסור (מלשין), או גוי או עבד, או אשה או קטן, או כותי, או ישראל מומר — פסולין, שנאמר: "וקשרתם לאות על ידך... וכתבתם על מזוזות ביתך "(דברים ו, ח-ט), ומן ההיקש אנו למדים: כל שישנו במצות קשירה של תפילין, שחייב בה ומקיים אותה — ישנו גם בכתיבה של מזוזות ותפילין וספרי תורה, וכל שאינו במצות קשירה — אינו בכתיבה. ומתוך שכולל את אלו שנכתבו בידי גויים עם השאר שהם פסולים משום שכתיבתם לא נעשתה בכשרות, ואינו מציין שדינם בשריפה — משמע שדינם שווה, להיגנז ככל ספר פסול.

וְהָא דְּתַנְיָא קוֹרִין בּוֹ – הַאי תַּנָּא הוּא, דְּתַנְיָא: לוֹקְחִין סְפָרִים מִן הַגּוֹיִם בְּכָל מָקוֹם, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ כְּתוּבִין כְּהִלְכָתָן, וּמַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד בְּצַיְדָן שֶׁהָיָה כּוֹתֵב סְפָרִים, וְהִתִּיר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לִיקַּח מִמֶּנּוּ.

והא דתניא [וברייתא זו ששנויה] "קורין בו" — שיטת האי תנא [תנא זה] הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לוקחין (קונים) ספרים (ספרי תורה) מן הגוים בכל מקום ובלבד שיהיו הספרים כתובין כהלכתן. ומעשה בגוי אחד בצידן שהיה כותב ספרים, והתיר רבן שמעון בן גמליאל ליקח ממנו.

וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, עִיבּוּד לִשְׁמָן בָּעֵי, כְּתִיבָה לִשְׁמָן לָא בָּעֵי?

ותוהים: ורבן שמעון בן גמליאל, עיבוד, עורות הספרים לשמן בעי [צריך], ואילו כתיבה לשמה לא בעי [אינו צריך]?

דְּתַנְיָא: צִיפָּן זָהָב, אוֹ שֶׁטָּלָה עֲלֵיהֶן עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה – פְּסוּלוֹת, עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה – כְּשֵׁרוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עִיבְּדָן לִשְׁמָן; רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֲפִילּוּ עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה – פְּסוּלוֹת, עַד שֶׁיַעַבְּדֵן לִשְׁמָן!

והיכן למדנו שרבן שמעון בן גמליאל מצריך עיבוד לשמה — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: תפילין שציפן זהב או שטלה עליהן (הניח עליהן טלאי) של עור בהמה טמאה — פסולות, אבל אם הניח עליהם עור בהמה טהורה — כשרות, ואף על פי שלא עיבדן לשמן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו עור בהמה טהורה — פסולות, עד שיעבדן לשמן. משמע שהוא מחייב עיבוד לשמה, וכל שכן שצריך לדעה זו כתיבה לשמה, ואיך סמך על כתיבתו של הגוי!

אָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: בְּגֵר שֶׁחָזַר לְסוּרוֹ. לְסוּרוֹ? כָּל שֶׁכֵּן, דְּהָוֵי לֵיהּ מִין! אָמַר רַב אַשִׁי: שֶׁחוֹזֵר לְסוּרוֹ מִשּׁוּם יִרְאָה.

אמר רבה בר שמואל: אותו מעשה היה בגר שחזר לסורו (לקילקולו) שנהג שוב כמנהג גויים, ומצד הדין כיון שנתגייר הריהו כישראל לעולם, אף על פי שחוזר ונוהג כגוי. ותוהים: אם חזר לסורו, כל שכן שהוא פסול, דהוי ליה [שהרי הוא] מין! שכיון שידע מאמונת ישראל וחזר בו — הריהו כופר, ולא כגוי סתם! אמר רב אשי: הכוונה היא שחוזר לסורו משום יראה, לא מפני שחזר בו מדת ישראל, אלא מפני יראה חזר בו מלנהוג כיהודי, וכיון שבעיקרו מצד הדין יהודי הוא, אפשר להשתמש בספרים שכתב.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲלִין בִּדְמֵיהֶן עַד כְּדֵי טְרָפָּעִיק. מַאי טְרָפָּעִיק? אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: אִיסְתֵּירָא.

על מה ששנינו במשנה שאין קונים ספרים תפילין ומזוזות מן הגויים אלא בדמיהם, מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: מעלין בדמיהן, כלומר, מוסיפים מעט על דמיהם עד כדי טרפעיק. ושאלו: מאי [מהו] טרפעיק זה? אמר רב ששת: איסתירא (חצי דינר).

הַהִיא טַיַיעֲתָא דְּאַיְיתֵי חַיְיתָא דִּתְפִילֵּי לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי, אֲמַר לָהּ: יְהַבַתְּ לִי רֵישׁ רֵישׁ בְּתַמְרֵי? אִימַּלְיָא זִיהֲרָא שָׁקְלָא שְׁדַתִינְהוּ בְּנַהֲרָא, אֲמַר: לָא אִבָּעֵי לִי לְזַלְזוּלִינְהוּ בְּאַפָּהּ כּוּלֵּי הַאי.

מסופר: ההיא טייעתא דאייתי חייתא דתפילי לקמיה דאביי [ערביה אחת שהביאה שק מלא תפילין לפני אביי]. אמר לה: "יהבת [האם תתני] לי ריש ריש [ראש ראש], זוג זוג של תפילין, בתמרי [בתמר] עבור כל אחד? אימליא זיהרא, שקלא שדתינהו בנהרא [התמלאה חימה, לקחה וזרקה אותם בנהר], משום שהציע לה סכום פעוט כל כך, אמר אביי בחרטה: לא אבעי לי לזלזולינהו באפה כולי האי [הייתי צריך לזלזל אותם בפניה כל כך] אלא להציע לה סכום לפי השווי.

מתני׳ הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רַע – לֹא יַחֲזִיר, מִשּׁוּם נֶדֶר – לֹא יַחֲזִיר; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בּוֹ רַבִּים – לֹא יַחֲזִיר, וְשֶׁלֹּא יָדְעוּ בּוֹ רַבִּים – יַחֲזִיר;

המוציא (המגרש) את אשתו משום שם רע, שיצא עליה קול שזנתה — לא יחזיר לישא אותה אחר כך, אפילו אם התברר שהשם הרע היה שקר. וכן המוציא את אשתו משום נדר שנדרה ואינו יכול לעמוד בו — לא יחזיר. ר' יהודה אומר: כל נדר שידעו בו רבים — לא יחזיר, ונדר שלא ידעו בו רבים — יחזיר.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל נֶדֶר שֶׁצָּרִיךְ חֲקִירַת חָכָם – לֹא יַחֲזִיר, וְשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם – יַחֲזִיר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא אָסְרוּ זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי זֶה.

ר' מאיר מחלק באופן אחר ואומר: כל נדר שצריך חקירת והתרת חכם — לא יחזיר, ושאינו צריך חקירת חכם ואפשר להתיר אותו גם בלי התרת החכם — יחזיר. אמר ר' אלעזר: לא אסרו נדר זה שצריך חקירת חכם אלא מפני זה שאינו צריך, ולא מן הדין אלא כדי שלא לחלק בדברים.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּצַיְדָן, בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ ״קוֹנָם אִם אֵינִי מְגָרְשֵׁיךְ״, וְגֵרְשָׁהּ, וְהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.

אמר ר' יוסי בר' יהודה: מעשה בצידן, באדם אחד שאמר לאשתו: "קונם אסורה את עלי בנדר אם איני מגרשיך", וגרשה, והתירו לו חכמים שיחזירנה מפני תיקון העולם.

גמ׳ אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי אָמַר רַב נַחְמָן: וְהוּא שֶׁאָמַר לָהּ ״מִשּׁוּם שֵׁם רַע אֲנִי מוֹצִיאֵךְ״,

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: מה שאמרנו במשנה שהמוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר — והוא דווקא באופן שאמר לה במפורש: "משום שם רע אני מוציאך",