וַחֲצִי כּוֹפֶר לְיוֹרְשָׁיו. אַמַּאי? הָכִי נַמִי לֵימָא: יוֹם שֶׁל רַבּוֹ – לְרַבּוֹ, יוֹם שֶׁל עַצְמוֹ – לְעַצְמוֹ! שָׁאנֵי הָכָא, דְּקָא כַּלְיָא קַרְנָא.

וחצי כופר (דמי ההרוג כשהוא בן חורין) יתן ליורשיו של המשוחרר למחצה. ולשיטה זו יש לשאול: אמאי [מדוע] כך הוא דרך התשלום? הכי נמי לימא [כך גם כן נאמר]: אם הרגו השור ביום של רבו — יתן לרבו, יום של עצמו — יתן לעצמו, או ליורשיו! ומשיבים: שאני הכא דקא כליא קרנא [שונה כאן שכלתה הקרן], שהרי מת העבד, ומשום כך מגיע חצי לרבו, גם אם נגחו השור ביום של העבד, שהרי סוף סוף חציו שייך לו.

וְאֶלָּא הֵיכִי דָּמֵי דְּלָא קָא כַּלְיָא קַרְנָא? כְּגוֹן שֶׁהִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָמְתָה יָדוֹ וְסוֹפָהּ לַחֲזוֹר.

ושואלים: ואלא היכי דמי דלא קא כליא קרנא [איך הוא בדיוק מקרה זה שבו אין הקרן כלה] שבו נקבע הזכאי בתשלומים לפי היום שבו הזיק השור את העבד? ומסבירים: כגון שהכהו השור על ידו וצמתה (נעשתה משותקת) ידו ואולם סופה לחזור ולהתרפא.

הָנִיחָא לְאַבַּיֵי, דְּאָמַר: נוֹתֵן לוֹ שֶׁבֶת גְּדוֹלָה וְשֶׁבֶת קְטַנָּה – שַׁפִּיר.

ומקשים: הניחא [זה נוח] לשיטת אביי, שאמר: אדם שחובל בחבירו באופן כזה שגורם לו שיתוק זמני — נותן לו שבת גדולה, כלומר, את ה"נזק" — מה שפוחת מחירו כעת בגלל השיתוק, וגם שבת קטנה על שבטל מכל מלאכה ומפסיד אף שכר עבודה שהיה יכול לעשות בהיותו משותק — שפיר [יפה], שגם מי שהזיק שורו — משלם נזק, שבת גדולה.

אֶלָּא לְרָבָא, דְּאָמַר: אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא שִׁבְתּוֹ שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם, הַאי שׁוֹר הוּא, וְשׁוֹר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא נֶזֶק!

אלא לשיטת רבא, שאמר: אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום, ולא את השבת של פחת מחירו ("נזק"), משום שסופו להתרפא ולשוב לכפי שהיה, הלוא האי [זה] שהזיק — שור הוא, ושור, כלומר, בעליו, אינו משלם אלא נזק, ואינו משלם שבת כלל, ואיך מסביר רבא את הדברים?

אִיבָּעֵית אֵימָא: כְּשֶׁהִכָּהוּ אָדָם. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: מֵימְרָא הִיא, וּמֵימְרָא לְרָבָא לָא סְבִירָא לֵיהּ.

ומשיבים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר כאן כשהכהו אדם ולא שור. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: דבר זה מימרא [מאמר של אמוראים] היא, ומימרא [ומאמר זה] לרבא לא סבירא ליה [מסתבר לו, אינו מקבלה].

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: מְעוּכָּב גֵּט שִׁחְרוּר, יֵשׁ לוֹ קְנָס אוֹ אֵין לוֹ קְנָס?

איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה זו ללומדים: עבד שמבחינה ממונית יצא מרשות אדוניו, אבל עדיין הוא מעוכב גט שחרור, שלא ניתן לו עדיין שטר השיחרור שלו, האם יש לו, לאדוניו, קנס כדין כל עבד שהומת על ידי שור, או אין לו קנס?

״כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדוֹנָיו״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי לָאו אָדוֹן הוּא, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דִּמְחוּסָּר גֵּט שִׁחְרוּר – אָדוֹן קָרֵינָא בֵּיהּ?

והצדדים שבשאלה הזו: "כסף שלשים שקלים יתן לאדניו" (שמות כא, לב) אמר רחמנא [אמרה התורה], והאי לאו [וזה לא] "אדון" הוא, שהרי העבד בפועל משוחרר. או דלמא [שמא] כיון שמחוסר גט (שטר) שחרור — עדיין "אדון" קרינא ביה [קוראים אנו בו]?

תָּא שְׁמַע: הֵמִית מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין – נוֹתֵן חֲצִי קְנָס לְרַבּוֹ וַחֲצִי כּוֹפֶר לְיוֹרְשָׁיו. מַאי לָאו כְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין — נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו. מאי לאו [האם לא] שברייתא זו היא כשיטת משנה אחרונה, לאחר שהודו בית הלל לבית שמאי שלכל הדעות אין העבד הזה עובד עוד בשביל אדוניו, אף שלא קיבל עדיין את שטר השיחרור, ובכל זאת נאמר שאדוניו מקבל חצי קנס?

לָא, כְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה.

ודוחים: לא, שיטת הברייתא היא כשיטת משנה ראשונה של בית הלל, שעובד את עצמו יום אחד ואת אדוניו יום אחד, ולפי שיטה זו הוא אינו עומד לשיחרור כלל, ואין מכאן איפוא פתרון לשאלה שנשאלה.

תָּא שְׁמַע: הִפִּיל אֶת שִׁינּוֹ וְסִימֵּא אֶת עֵינוֹ – יוֹצֵא בְּשִׁינּוֹ וְנוֹתֵן דְּמֵי עֵינוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ יֵשׁ לוֹ קְנָס וּקְנָס לְרַבּוֹ, הָשְׁתָּא חִבְלֵי בֵּיהּ אַחֲרִינֵי יָהֲבִי לֵיהּ לְרַבֵּיהּ, חֲבַל בֵּיהּ רַבֵּיהּ גּוּפֵיהּ – יָהֵיב לֵיהּ לְדִידֵיהּ?

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו: הפיל את שינו של עבדו, ואחר כך סימא את עינו — יוצא העבד לחירות בגלל שינו כמפורש בכתוב "לחופשי ישלחנו תחת שינו" (שמות כא, כז), ונותן לו האדון דמי עינו כאילו היה בן חורין. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שעבד שעדיין לא קיבל שטר שיחרור יש לו קנס וקנס לרבו, יש לתהות: השתא חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה [עכשיו, הרי, אם חובלים בו אחרים הם נותנים לו את הקנס לרבו], חבל ביה רביה גופיה, יהיב ליה לדידיה [אם חובל בו אדוניו עצמו, יתן לו לעצמו] דמי עינו?

דִּלְמָא כְּמַאן דַּאֲמַר אֵינוֹ צָרִיךְ; דְּתַנְיָא: בְּכוּלָּן עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: צָרִיךְ, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: צָרִיךְ.

ומשיבים: דלמא [שמא] ברייתא זו סבורה כמאן דאמר [כשיטת מי שאומר] שבמקרה של שיחרור עבד בגלל הפלת שן אינו צריך שטר שיחרור, אלא משתחרר מיד עם הפגיעה בו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בכולן, בכל עשרים וארבעה ראשי איברים שהגדירו חכמים שעבד יוצא בהם לחופשי אם חבל בו רבו באחד מהם, עבד יוצא בהם לחירות, וצריך גט (שטר) שחרור מרבו, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' מאיר אומר: אינו צריך שטר שיחרור. ר' אלעזר אומר: צריך. ר' טרפון אומר: אינו צריך. ר' עקיבא אומר: צריך.

הַמַּכְרִיעִין לִפְנֵי חֲכָמִים אוֹמְרִים: נִרְאִים דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן – בְּשֵׁן וְעַיִן, הוֹאִיל וְתוֹרָה זִכְּתָה לוֹ, וְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא – בִּשְׁאָר אֵבָרִים, הוֹאִיל וּקְנָס חֲכָמִים הוּא.

המכריעין לפני חכמים, כלומר, אותם חכמים שהיו בודקים ומנסים להכריע בשיטות ולתווך ביניהן אומרים כך: נראים דברי ר' טרפון שאינו צריך שטר שיחרור — בשן ועין, הואיל ותורה זכתה לו במפורש את שיחרורו (שמות כא, כו-כז), ונראים דברי ר' עקיבא שצריך לכתוב לו שטר שיחרור — בשאר אברים, הואיל וקנס חכמים הוא.

קְנָס?! הָא קְרָאֵי קָא דָּרְשִׁינַן! אֶלָּא אֵימָא: הוֹאִיל וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים הוּא.

על הלשון תוהים: קנס חכמים?! הא קראי קא דרשינן [הרי מקראות אנו דורשים] ללמוד שהעבד משתחרר לא רק בחבלת שן ועין אלא גם בחבלה באיברים אלה! אלא אימא [אמור כך]: הואיל ומדרש חכמים הוא, ולא נכתב כן במפורש בתורה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: מְעוּכָּב גֵּט שִׁחְרוּר, אוֹכֵל בִּתְרוּמָה אוֹ אֵינוֹ אוֹכֵל? ״קִנְיַן כַּסְפּוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי לָאו קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דִּמְחוּסָּר גֵּט שִׁחְרוּר, ״קִנְיַן כַּסְפּוֹ״ קָרֵינָא בֵּיהּ?

ועוד בענין מעוכב גט שיחרור איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: מעוכב גט (שטר) שחרור שהיה עבדו של כהן, האם אוכל בתרומה או אינו אוכל? והצדדים בשאלה: "קנין כספו הוא יאכל בו" (ויקרא כב, יא) אמר רחמנא [אמרה התורה], והאי [וזה] לאו [לא] קנין כספו הוא, או דלמא [שמא] כיון שמחוסר עדיין גט שחרור, "קנין כספו" קרינא ביה [קוראים אנו בו]?

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב מְשָׁרְשִׁיָּא: כֹּהֶנֶת שֶׁנִּתְעָרֵב וְלָדָהּ בִּוְלַד שִׁפְחָתָהּ – הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה וְחוֹלְקִין חֵלֶק אֶחָד עַל הַגּוֹרֶן, הִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת – מְשַׁחְרְרִין זֶה אֶת זֶה.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], פתרון לשאלה ממה שאמר רב משרשיא: כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה שילדו שתיהן ילדים, ונתערבו הילדים ולא ברור מיהו כל אחד מהם — הרי אלו, שני הילדים, אוכלין בתרומה, וחולקין (מקבלים יחד) חלק אחד של תרומה על הגורן, שהרי אחד מהם הוא כהן ומגיע לו בשביל עצמו, והשני הוא עבד והוא אוכל מכוח האדון. וכאשר הגדילו התערובות — משחררין זה את זה ונמצא העבד שביניהם נעשה בן חורין. משמע שאף שילד זה שהיה בן שפחה עומד לשיחרור, בכל זאת, כיון שהוא מעוכב עדיין שטר שיחרור — הריהו אוכל בתרומה!

הָכִי הָשְׁתָּא? הָתָם אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר בְּחַד מִינַּיְיהוּ דְּעֶבֶד הוּא – ״קִנְיַן כַּסְפּוֹ״ קָרֵינָא בֵּיהּ, הָכָא לָאו קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא כְּלָל!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]! התם [שם] אם יבא אליהו ויאמר בחד מינייהו [על אחד מהם] שעבד הוא, אם כן, "קנין כספו" קרינא ביה [קוראים אנו בו] לכל ענין, ומה שצריכים לשחרר זה את זה הוא רק מחמת חוסר ידיעתנו, שאין בידינו דרכים לגלות מיהו בן השפחה. אבל הכא לאו [כאן לא] קנין כספו הוא כלל, כיון ששיחררו, אף שעדיין לא נתן לו שטר — שמא אינו נחשב כבר כקנין כספו, ולא נפתרה איפוא השאלה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ לִקְנָס, מָכוּר אוֹ אֵינוֹ מָכוּר?

ועוד בענין הזכות בקנס של עבד: איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: עבד שמכרו רבו לאדם אחר רק לענין קנס, כלומר, שאם יהרג על ידי שור — שהקנס יהיה שייך לקונהו אבל לשאר הדברים לא מכרו, האם הוא מכור או אינו מכור? כלומר, האם חלה מכירה זו.

תִּיבָּעֵי לְרַבִּי מֵאִיר, תִּיבָּעֵי לְרַבָּנַן. תִּיבָּעֵי לְרַבִּי מֵאִיר, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם – אֶלָּא כְּגוֹן פֵּירוֹת דֶּקֶל דַּעֲבִידֵי דְּאָתוּ, אֲבָל הָכָא מִי יֵימַר דְּמִינְגַּח? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר דְּמִינְגַּח, מִמַּאי דִּמְשַׁלֵּם?

ומסבירים: תיבעי [תישאל] השאלה לדעת ר' מאיר, תיבעי לרבנן [תישאל לדעת חכמים]. תיבעי [תישאל] לדעת ר' מאיר; עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' מאיר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אלא כגון המוכר פירות דקל דעבידי דאתו [שעשויים שיבואו], שדרך הטבע הוא שהם צומחים, ולכן יכול למכור דבר עתידי, אף על פי שאינו מצוי כעת, אבל הכא מי יימר דמינגח [כאן מי יאמר שהעבד כלל יינגח]? ואם תמצא [תרצה] לומר דמינגח [שיינגח], ממאי דמשלם [מניין יודע אתה שישלם] בעל השור שנגחו את הקנס?