בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לָךְ אוֹ מִכְּלָלָא שְׁמִיעַ לָךְ? מַאי כְּלָלָא? דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי: אָמַר ״נִתְיָיאַשְׁתִּי מִפְּלוֹנִי עַבְדִּי״, מַהוּ? אָמַר לָהֶם, אוֹמֵר אֲנִי: אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא בִּשְׁטָר.

בפירוש שמיע לך [שמעת זאת] בשם ר' יהושע בן לוי, או מכללא שמיע לך [מכלל דבריו שמעת, למדת, זאת]? שאל אותו ר' יעקב בר אידי: מאי כללא [מהו אותו הכלל] שיכול הייתי להבין דבר זה ממנו? השיב לו ר' זירא: שאמר ר' יהושע בן לוי, אמרו לפני רבי: אם אמר אדם "נתייאשתי מפלוני עבדי", מהו דינו של אותו עבד? אמר להם, אומר אני: אין לו תקנה לעבד אלא בשטר שיחרור.

וַאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? גָּמַר ״לָהּ״ ״לָהּ״ מֵאִשָּׁה, מָה אִשָּׁה בִּשְׁטָר, אַף עֶבֶד נַמִי בִּשְׁטָר.

ואמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מהו הטעם] של רבי? - גמר [לומד הוא] בגזירה שווה "לה" "לה" מאשה, שבאשה נאמר "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד, ג) ובשפחה נאמר "חופשה לא ניתן לה" (ויקרא יט, כ); מה אשה אינה יוצאת מבעלה אלא בשטר (גט), אף עבד נמי [גם כן] משתחרר דווקא בשטר.

וְקָא דָּיְיקַת מִינָּהּ: כְּאִשָּׁה, מָה אִשָּׁה אִיסּוּרָא וְלָא מָמוֹנָא, אַף עֶבֶד נַמִי – אִיסּוּרָא וְלָא מָמוֹנָא.

עד כאן שמעת, וקא דייקת מינה [ודייקת מכאן], מן ההשוואה הזאת, לענייננו, במיתת האדון, שהעבד דינו כאשה, מה אשה כשמותרת במיתת בעלה — הרי זה כשיש עליה זיקת איסורא [איסור] ולא זיקת ממונא [ממון], אף עבד נמי [גם כן] אין מיתת האדון משחררת אותו אלא כשיש זיקת איסורא [איסור] ולא זיקת ממונא [ממון], ודבר זה יכול להיות רק בעבד גדול שבאותה שעה זוכה מבחינה ממונית בעצמו, ולא בעבד קטן, וכשיטת אבא שאול בענין עבדים קטנים. ונמצא שסבור ר' יהושע בן לוי כאבא שאול.

וְאִי מִכְּלָלָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אַדְּרַבָּה, דּוֹק מִינָּהּ לְאִידָךְ גִּיסָּא: מָה אִשָּׁה בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה, אַף עֶבֶד נַמִי – בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן! אֲמַר לֵיהּ: בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לִי.

אמר לו: ואי מכללא מאי [ואם אכן מכלל הדברים למדתי, מה] הפגם בכך? אמר ליה [לו]: שאם למדת כן מכלל דברי ר' יהושע בן לוי אדרבה (להיפך), דוק מינה לאידך גיסא [דקדק מכאן לצד האחר] ואמור כך: מה אשה מועילה בה מיתה לשחררה בלא גט בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה, אף עבד נמי [גם כן] בין שהוא גדול בין שהוא קטן הריהו נעשה בן חורין במיתת האדון, ולא כשיטת אבא שאול! אמר ליה [לו]: בפירוש שמיע לי [שמעתי] זאת מר' יהושע בן לוי שהלכה כאבא שאול.

וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לָךְ אוֹ מִכְּלָלָא שְׁמִיעַ לָךְ? מַאי כְּלָלָא? דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי: ״נִתְיָיאַשְׁתִּי מִפְּלוֹנִי עַבְדִּי״, מַהוּ? אָמַר לָהֶם, אוֹמֵר אֲנִי: אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא בִּשְׁטָר.

ור' חייא בר אבא אמר בשם ר' יוחנן: אין הלכה כאבא שאול. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' חייא בר אבא: בפירוש שמיע לך [שמעת] את הדבר, או מכללא שמיע לך [מכלל הדברים שמעת, למדת אותו]? שאל אותו: מאי כללא [מהו אותו הכלל] שיכול הייתי להבין זאת ממנו? השיב לו: ממה שאמר ר' יהושע בן לוי, אמרו לפני רבי: אם אמר האדון "נתייאשתי מפלוני עבדי", מהו? אמר להם. אומר אני: אין לו תקנה אלא בשטר.

וַאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? גָּמַר ״לָהּ״ ״לָהּ״ מֵאִשָּׁה, מָה אִשָּׁה בִּשְׁטָר, אַף עֶבֶד נַמִי בִּשְׁטָר.

ואמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? — גמר [למד] מגזירה שווה "לה" "לה" מאשה; מה אשה אינה יוצאת מבעלה אלא בשטר, אף עבד נמי [גם כן] אינו יוצא

וְקָא דָּיְיקַת מִינָּהּ: כְּאִשָּׁה, מָה אִשָּׁה בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה, אַף עֶבֶד נַמִי – בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן.

לחירות אלא בשטר. וקא דייקת מינה [ולמדת מכאן] שדינו אף לענין מיתה כאשה; מה אשה משתלחת במיתת בעלה בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה, אף עבד נמי [גם כן] בין שהוא גדול בין שהוא קטן משתחרר באותה דרך, וכמו שיוצא בשטר בעודו קטן, כך יוצא במיתת האדון.

וְאִי מִכְּלָלָא מַאי? אַדְּרַבָּה, דּוֹק מִינָּהּ לְהָךְ גִּיסָּא: מָה אִשָּׁה אִיסּוּרָא וְלָא מָמוֹנָא, אַף עֶבֶד נַמִי – אִיסּוּרָא וְלָא מָמוֹנָא! אֲמַר לֵיהּ: בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לִי.

ושאל אותו ר' חייא בר אבא: ואי מכללא מאי [ואם מכלל הדברים למדתי, מה] הפגם בכך? והשיב לו ר' זירא: אדרבה (להיפך), דוק מינה להך גיסא [דקדק מכאן לצד אחר], וכך תדקדק: מה אשה מדובר כאן בהפקעת איסורא [איסור] ולא ממונא [ממון], אף עבד נמי [גם כן] מדובר במקום שיש הפקעת איסורא [איסור] ולא ממונא [ממון]! אמר ליה [לו]: בפירוש שמיע לי [שמעתי] את הדבר מר' יוחנן.

אָמַר מָר: אָמַר לָהֶם, אוֹמֵר אֲנִי: אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא בִּשְׁטָר. וְהָתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי: אַף הוּא נוֹתֵן דְּמֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ!

ומעתה דנים באותה הלכה לגופה, אמר מר [החכם, רבי]: אמר להם, אומר אני: אין לו תקנה אלא בשטר. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: רבי אומר, אומר אני: אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, מפני שהוא כמוכרו לו, משמע שהעבד יוצא לא רק בשטר אלא גם באופן אחר!

הָכִי קָאָמַר: אוֹ בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר, וְהַאי – פָּקַע לֵיהּ כַּסְפֵּיהּ. וּלְאַפּוּקֵי מֵהַאי תַּנָּא.

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: או יוצא בכסף או בשטר, והאי [וזה] פקע ליה כספיה [לו כספו] שהוא יכול לתת ועל ידו להשתחרר, וממילא אין להוציאו אלא בשטר. ולאפוקי מהאי תנא [ולהוציא מדברי תנא זה],

דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: יָכוֹל יְהֵא כֶּסֶף גּוֹמֵר בָּהּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁשְּׁטָר גּוֹמֵר בָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה״,

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' שמעון אומר משום (בשם) ר' עקיבא: יכול יהא כסף גומר בה באמה עבריה, ומשחרר אותה לחלוטין מאדוניה כדרך ששטר גומר בה? — תלמוד לומר בפרשת הבא על שפחה חרופה (מסורה) לאיש שאין שניהם חייבים מיתה כדין הבא על אשת איש בת חורין: "והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה

אוֹרְעָה כָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ לְ״לֹא חוּפָּשָׁה״, לוֹמַר לְךָ: שְׁטָר גּוֹמֵר בָּהּ, וְאֵין הַכֶּסֶף גּוֹמֵר בָּהּ.

"(ויקרא יט, כ), ובסוף הפסוק נאמר "לא יומתו כי לא חופשה", לומר: אורעה (זומנה, נתקשרה) כל הפרשה כולה לדין של "לא חפשה" (ויקרא יט,כ) בלבד, לומר שאין טעמו של דבר שאינה בת חורין תלוי בכסף ("והפדה לא נפדתה"), אלא בכך שלא נשתחררה בשטר ("חופשה"), לומר לך: שטר גומר בה ומשחררה לחלוטין ואין הכסף גומר בה.

אָמַר רָמִי בַּר חָמָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

אמר רמי בר חמא אמר רב נחמן: הלכה כר' שמעון. ורב יוסף בר חמא אמר בשם ר' יוחנן: אין הלכה כר' שמעון.

אַשְׁכַּחֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא בַּר שְׁאֵילְתָא דַּהֲוָה קָאֵי אַפִּיתְחָא דְּבֵי תְּפִלָּה, אֲמַר לֵיהּ: הֲלָכָה אוֹ אֵין הֲלָכָה? אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי אוֹמֵר אֵין הֲלָכָה, וְרַבָּנַן דְּאָתוּ מִמְּחוֹזָא אָמְרִי: אֲמַר רַבִּי זֵירָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן הֲלָכָה,

מסופר: אשכחיה [מצא אותו] רב נחמן בר יצחק לרבא בר שאילתא דהוה קאי אפיתחא דבי תפלה [שהיה עומד על פתח בית התפילה, בית הכנסת], אמר ליה [לו] בענין זה: הלכה כר' שמעון או אין הלכה כמותו? אמר ליה [לו]: אני אומר אין הלכה בענין זה כר' שמעון, ורבנן דאתו [וחכמים שבאו] ממחוזא אמרי [אומרים]: אמר ר' זירא משמיה [משמו] של רב נחמן: הלכה כר' שמעון,

וְכִי אֲתַאי לְסוּרָא אַשְׁכַּחְתֵּיהּ לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין, אֲמַרִי לֵיהּ: אֵימָא לִי אִיזִי גּוּפָא דְּעוּבְדָא הֵיכִי הֲוָה, אֲמַר לִי: דְּהַהִיא אַמְתָא דַּהֲוָה מָרָהּ שְׁכִיב מְרַע, אָתְיָא בָּכְיָא קַמֵּיהּ, אָמְרָה לֵיהּ: עַד אֵימַת תִּשְׁתַּעְבֵּיד וְתֵיזִיל הַהִיא אִיתְּתָא? שְׁקַל כּוּמְתֵיהּ שְׁדָא בָּהּ, אֲמַר לָהּ: זִיל קְנֵי הָא וּקְנֵי נַפְשִׁיךְ. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לְהוּ: לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם.

וכי אתאי [וכאשר באתי] לסורא, אשכחתיה [מצאתי אותו] את ר' חייא בר אבין, אמרי ליה [אמרתי לו]: אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה [אמור לי ידידי גוף המעשה איך היה], מה בדיוק אמר רב נחמן? אמר לי: דההיא אמתא דהוה מרה שכיב מרע [שפחה אחת שהיה אדוניה נוטה למות], אתיא בכיא קמיה [באה ובכתה לפניו], וכך אמרה ליה [לו]: עד אימת תשתעביד ותיזיל ההיא איתתא [עד מתי תשתעבד ותלך ותמשיך אותה אישה], כלומר, עד כמה אהיה עוד שפחה? שקל כומתיה שדא בה [לקח את כובעו זרק לה], ואמר לה: זיל [לכי] קני הא [את זה, את הכומתה] ועל ידי כך קני נפשך [את עצמך] כמשוחררת. אתו לקמיה [באו לדון לפני] רב נחמן בענין זה, אמר להו [להם]: לא עשה ולא כלום.

מַאן דַּחֲזָא, סָבַר: מִשּׁוּם דַּהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְלָא הִיא, אֶלָּא מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ כֵּלָיו שֶׁל מַקְנֶה.

מאן דחזא [מי שראה] את הדבר סבר [סבור היה] משום שהלכה כר' שמעון שאין שפחה משתחררת אלא בשטר. ולא היא, אלא משום דהוה ליה [שהיה זה] קנין חליפין שנעשה בכליו של מקנה, ואין קנין אלא כשקונה המקנה כלי של הקונה, ומשום כך לא חל השיחרור.

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אֲחִיתַּאי אָמַר רַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אָשְׁיָאן אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב הַמְנוּנָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְלָא הִיא, אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

אמר רב שמואל בר אחיתאי אמר רב המנונא סבא אמר ר' יצחק בר אשיאן אמר רב הונא אמר רב המנונא: הלכה כר' שמעון. ומסכמים: ולא היא, אלא אין הלכה כר' שמעון.

אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר רַב אַשִׁי אָמַר רַבִּי: עֶבֶד שֶׁנָּשָׂא אֶת בַּת חוֹרִין בִּפְנֵי רַבּוֹ

אמר ר' זירא אמר ר' חנינא אמר רב אשי אמר רבי: עבד שנשא את בת חורין בפני רבו —