וְכָפוּ אֶת רַבָּה וַעֲשָׂאָהּ בַּת חוֹרִין, וְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִנְהַג הֶפְקֵר נָהֲגוּ בָּהּ!

וכפו את רבה (אדוניה) ועשאה בת חורין, ואמר רב נחמן בר יצחק כהסבר מדוע כפו אותו לעשות כן: מנהג הפקר (זנות) נהגו בה אנשים. משמע שמשום שהיא גורמת לאיסור מותר לשחרר אותה!

הָכִי הָשְׁתָּא? הָתָם לָא לְעֶבֶד חַזְיָא וְלָא לְבֶן חוֹרִין חַזְיָא הָכָא אֶפְשָׁר דִּמְיַחֵד לָהּ לְעַבְדֵּיהּ וּמִנְטַר לָהּ.

ודוחים: הכי השתא [וכי כך הוא הדבר] כיצד אתה משווה?! התם [שם] כשהיתה חציה שפחה לא לעבד חזיא [היא ראויה] להינשא ולא לבן חורין חזיא [היא ראויה], ומשום כך מובן מדוע היא מפקירה את עצמה, ואין אפשרות לפתור את הדבר בדרך אחרת אלא בכך שישחררוה. הכא [כאן] אפשר לאדון דמיחד לה לעבדיה ומנטר לה [שייחד אותה, את השפחה הזו לעבדו וישמור אותה] העבד מפני האנשים לבל יעשו עימה איסורים, ולא צריך הוא לשחררה בשל כך.

גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבוֹדוּ״.

גופא [לגופה] של אותה הלכה שהזכרנו אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המשחרר עבדו עובר במצות עשה, שנאמר: "לעלם בהם תעבדו" (ויקרא כה, מו), וזו מצות עשה שצריך לעבוד בעבדים כל ימי חייהם, ולכן אסור לשחררם.

מֵיתִיבִי: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּכְנָס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא מָצָא עֲשָׂרָה, וְשִׁחְרֵר עַבְדּוֹ וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה! מִצְוָה שָׁאנֵי.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: מעשה בר' אליעזר שנכנס בבית הכנסת להתפלל ולא מצא עשרה אנשים שיש בהם כדי מנין לתפילה בציבור, ושחרר את עבדו והשלימו לעשרה, משמע שמותר לשחרר עבד! ומשיבים: לצורך מצוה שאני [שונה] הדבר, שמשום מצוה של תפילה בעשרה מותר לעשות דבר זה.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבוֹדוּ״ – רְשׁוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חוֹבָה. וְדִילְמָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לָהּ כְּמַאן דְּאָמַר רְשׁוּת!

על כך מקשים ממה שתנו רבנן [שנו חכמים]: "לעולם בהם תעבדו" — הרי זו רשות, אלו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: חובה היא. ודילמא [ושמא] ר' אליעזר סבר לה [סבור] כמאן דאמר [כמי שאומר] רשות, וממילא אין להוכיח מכאן — לשיטת הסבורים שאסור לשחרר עבד — שמותר לשחרר משום מצוה!

לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא בְּהֶדְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חוֹבָה.

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר שכך סובר ר' אליעזר, דתניא בהדיא [שכן שנויה ברייתא במפורש] בענין זה, שר' אליעזר אומר: "לעולם בהם תעבודו" — חובה הוא.

אֲמַר רַבָּה, בְּהָנֵי תְּלָת מִילֵּי נָחְתֵי בַּעֲלֵי בָתִּים מִנִּכְסֵיהוֹן: דְּמַפְּקֵי עַבְדַיְיהוּ לְחֵירוּתָא, וּדְסָיְירֵי נִכְסַיְיהוּ בְּשַׁבְּתָא, וּדְקָבְעֵי סְעוּדָתַּיְיהוּ בְּשַׁבְּתָא בְּעִידַן בֵּי מִדְרָשָׁא, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, אַחַת קָבְעָה סְעוּדְתָא בְּשַׁבְּתָא וְאַחַת קָבְעָה סְעוּדְתָא בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁתֵּיהֶן נֶעֱקְרוּ.

ובאותו ענין אמר רבה: בהני תלת מילי [בגלל שלושה דברים אלה] נחתי [יורדים, מתרוששים] בעלי בתים מנכסיהון [מנכסיהם]: דמפקי עבדייהו לחירותא [שמוציאים את עבדיהם לחירות], ודסיירי נכסייהו בשבתא [ושמסיירים ובודקים נכסיהם בשבת], ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא [ושקובעים סעודתם בשבת בזמן בית המדרש] ועל ידי כך נמנעים מלבוא לשמוע את הדרשה, וכפי שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא [סעודה בשבת] ואחת קבעה סעודתא [סעודה] בערב שבת, ושתיהן נעקרו, אחת משום ביטול בית המדרש, והשניה משום שעל ידי סעודה זו נכנסו לשבת כשהם שבעים ולא יכלו לאכול את סעודת השבת לתיאבון.

אָמַר רַבָּה אָמַר רַב: הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת; מַאי טַעְמָא? גּוּפֵיהּ לָא קָדֵישׁ, לִדְמֵי לָא קָאָמַר, דְּלֶיהֱוֵי ״עַם קָדוֹשׁ״ קָאָמַר.

אמר רבה אמר רב: המקדיש עבדו יצא לחירות ומסביר: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — גופיה [גופו] של העבד לא קדיש [קדוש] שהרי הוא אינו יכול להתקדש בקדושת הגוף כקרבן. ואף שיהיה העבד קדוש רק לדמי [לדמים, למחירו] לא קאמר [אמר] בעליו, אם כן בהכרח יש לומר דליהוי [שיהיה] "עם קדוש" (ישראל) קאמר [אמר], שזו היתה כוונת הדברים כשאמר שמקדיש אותו, ונמצא ששיחררו בכך.

וְרַב יוֹסֵף אָמַר רַב: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת. מַאן דַּאֲמַר מַקְדִּישׁ, כָּל שֶׁכֵּן מַפְקִיר; מַאן דְּאָמַר מַפְקִיר – אֲבָל מַקְדִּישׁ לָא, דִּלְמָא לִדְמֵי קָאָמַר.

ורב יוסף אמר בשם רב: המפקיר עבדו יצא לחירות. ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר] בשם רב מקדיש עבדו יצא לחירות — כל שכן שהוא סובר שכן הדין במפקיר, אבל מאן דאמר [מי שאומר] מפקיר עבדו יצא לחירות, אבל מקדיש לדעתו לא יצא לחירות. ומדוע? — דלמא לדמי קאמר [שמא כשהקדיש אותו — לדמים אמר] כשאר הקדש לצורך בדק הבית, שמוכרים אותו ומשתמשים בדמיו.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: צָרִיךְ גֵּט שִׁיחְרוּר אוֹ לֹא צָרִיךְ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: בשני מקרים אלה, של מקדיש ומפקיר עבדו, שאמרנו שיצא בהם לחירות, האם צריך האדון גם לכתוב גט (שטר) שיחרור, או לא צריך? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה שאמר רב חייא בר אבין אמר רב: אחד זה ואחד זה, מקדיש ומפקיר — יצא העבד לחירות, וצריך גט שחרור.

אֲמַר רַבָּה, וּמוֹתְבִינַן אַשְׁמַעְתִּין: הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים, אֵין הַגִּזְבָּרִין רַשָּׁאִין לְהוֹצִיאָן לְחֵירוּת, אֲבָל מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵירוּת. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי: אַף הוּא נוֹתֵן דְּמֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ! מַתְנִיתָא קָא רָמֵית עֲלֵיהּ דְּרַב? רַב תַּנָּא הוּא וּפָלֵיג.

אמר רבה: ומותבינן אשמעתין [ומקשים אנו על ההלכה שלנו], כלומר, על אותה הלכה שרבה עצמו אמר בשם רב יש מקום להקשות. כיצד? שנינו: המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים, אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות, אבל מוכרין אותן, את העבדים, לאחרים, ואחרים מוציאין אותן לחירות. רבי אומר, אומר אני: אף הוא, העבד נותן דמי עצמו ויוצא לחירות, מפני שהוא הגזבר כמוכרו לו (לעצמו). ומכל מקום אפשר ללמוד מכאן שעצם הקדשת העבד אינה מוציאה אותו לחירות! ודוחים: מתניתא קא רמית עליה דרב [מברייתא אתה מקשה על רב]? רב עצמו תנא הוא ופליג [וחולק] על ברייתא זו.

תָּא שְׁמַע: ״אַךְ כָּל חֵרֶם״ וגו׳, ״מֵאָדָם״ – אֵלּוּ עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּאָמַר לִדְמֵי.

ומביאים קושיה אחרת על רב, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו על הנאמר: "אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו... מאדם ובהמה" (ויקרא כז, כח). ודרשו חכמים: "מאדם" — אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים, משמע שאפשר להקדישם, ולא יצאו לחירות בכך! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שאמר במפורש שמקדיש אותם לדמי [לדמים].

אִי הָכִי, אִידָךְ נַמִי דְּאָמַר לִדְמֵי!

ומקשים: אי הכי [אם כך], אפשר לומר שבברייתא אידך [האחרת] שהקשינו ממנה, ותירצנו שרב חולק עליה, נמי [גם כן] מדובר שאמר האדון שהוא מקדיש את עבדיו לדמי [לדמים] ואין צורך לומר שרב חולק על אותה ברייתא!

אִי הָכִי, ״אֵין הַגִּזְבָּרִים רַשָּׁאִין לְהוֹצִיאָן לְחֵירוּת״, גִּזְבָּרִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ?

ומשיבים: שם אי אפשר לתרץ כך, כי אי הכי [אם כך] אתה מפרש, מה שאמרו בברייתא שאין הגזברים רשאין להוציאן לחירות, גזברים מאי עבידתייהו [מה מעשיהם] וכיצד יוציאו אותם לחירות אם לא זכו אלא בדמיהם?

וְתוּ, ״אֲבָל מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵירוּת״, אֲחֵרִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? וְתוּ, ״רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי: אַף הוּא נוֹתֵן דְּמֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ״, וְאִי לִדְמֵי, מַאי ״מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ״?

ותו [ועוד], מה שנאמר שם: אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות, אחרים מאי עבידתייהו [מה מעשיהם], מדוע יוציאו הם את העבדים לחירות? ותו [ועוד], מה שנאמר שם: רבי אומר, אומר אני: אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, מפני שהוא כמוכרו לו, ואי לדמי [ואם לדמים] הקדישו, מאי [מה] פירוש "מפני שהוא כמוכרו לו"? וכל זה אינו מתיישב אלא לפי השיטה שההקדש הזה גורם הקדש לגופם של העבדים, אלא מכיון שאי אפשר לעשות דבר בגופם, צריך לפדות אותם באיזה אופן, ואין הברייתא כשיטת רב.

תָּא שְׁמַע: הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ – עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, שֶׁלֹּא הִקְדִּישׁ אֶלָּא דָּמָיו!

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת נגד שיטתו של רב, ממה ששנינו: המקדיש עבדו — העבד עושה (עובד עבודה) ואוכל בשכר עבודתו, מפני שלא הקדיש האדון אלא את דמיו של העבד. משמע שהקדש חל עליו, ואינו משתחרר!