וְתַקִּינוּ רַבָּנַן דִּתְשַׁמֵּט, זֵכֶר לַשְּׁבִיעִית. רָאָה הִלֵּל שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה, עָמַד וְהִתְקִין פְּרוֹסְבּוֹל.

ותקינו רבנן [ותיקנו חכמים] שבכל זאת תשמט שביעית בזמן הזה, זכר לשביעית מן התורה. ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, עמד והתקין פרוסבול. ולפי זה לא ביטל דין תורה, אלא עשה תקנה לתקנת חכמים.

וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דְּמִדְּאוֹרַיְיתָא לָא מְשַׁמְּטָא שְׁבִיעִית, וְתַקִּינוּ רַבָּנַן דִּתְשַׁמֵּט?

ועל הסבר זה, לפיו תיקנו חכמים שמיטת כספים בזמן הזה, למרות שמן התורה אינה משמטת, תוהים: ומי איכא מידי [והאם יש דבר] דמדאורייתא [שמן התורה] לא משמטא [משמטת] שביעית, ותקינו רבנן [ותיקנו חכמים] שתשמט? ונמצא שאנשים אינם מחזירים את חובותיהם שחייבים לפורעם, והריהם בכך כגוזלים את המלווים להם!

אֲמַר אַבַּיֵי: שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה הוּא. רָבָא אָמַר: הֶפְקֵר בֵּית דִּין הָיָה הֶפְקֵר, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהֶפְקֵר בֵּית דִּין הָיָה הֶפְקֵר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכָל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה״.

אמר אביי: אין זה גזל ממש, כי שב ואל תעשה הוא, שכן הלווה אינו עושה מעשה ועוקר על ידו את מצוות התורה, אלא רק נמנע מלהשיב את חובו, ובכגון זה יכולים חכמים לתקן. רבא אמר: יכולים חכמים לתקן תקנה כזו משום שהפקר בית דין היה הפקר, שאמר ר' יצחק: מנין שהפקר בית דין היה הפקר? — שנאמר: "וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה" (עזרא י, ח).

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֲמַר, מֵהָכָא: ״אֵלֶּה הַנְּחָלוֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁע בֶּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת״ וגו׳, וְכִי מָה עִנְיַן רָאשִׁים אֵצֶל אָבוֹת? לוֹמַר לְךָ, מָה אָבוֹת מַנְחִילִין אֶת בְּנֵיהֶם כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, אַף רָאשִׁים מַנְחִילִין הָעָם כָּל מַה שֶׁיִּרְצוּ.

ר' אליעזר אמר: מהכא [מכאן] יש ראיה שהפקר בית דין הפקר, שנאמר: "אלה הנחלת אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל" (יהושע יט, נא), ונשאלת השאלה: וכי מה ענין ראשים אצל אבות? אלא לומר לך: מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו, אף ראשים (מנהיגים) מנחילין את העם כל מה שירצו. משמע שיש כוח ביד בית דין להפקיע רכוש ולהעבירו מאיש לאיש, ומכוחם זה יכולים חכמים להחליט על שמיטת חובות.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: כִּי הִתְקִין הִלֵּל פְּרוֹסְבּוֹל, לְדָרֵיהּ הוּא דְּתַקֵּין, אוֹ דִּלְמָא לְדָרֵי עָלְמָא נַמִי תַּקֵּין?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: כי [כאשר] התקין הלל את תקנת הפרוסבול — לדריה [לדורו בלבד] הוא דתקין [שתיקן] ואנו ממשיכים בתקנה זו משום מנהג, או דלמא לדרי עלמא נמי תקין [שמא לדורות עולם גם כן תיקן].

לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ? לְבַטּוּלֵיהּ; אִי אָמְרַתְּ לְדָרֵיהּ הוּא דְּתַקֵּין – מְבַטְּלִינַן לֵיהּ, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְדָרֵי עָלְמָא נַמִי תַּקֵּין – הָא אֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן גָּדוֹל הֵימֶנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, מַאי?

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מה זה משנה אם כך או כך? ומסבירים: יש בכך הבדל אם רוצים לבטוליה [לבטל אותו], את הפרוסבול, שכן אי אמרת [אם אומר אתה] כי לדריה [לדורו] בלבד הוא דתקין [שתיקן] — מבטלינן ליה [מבטלים אנו אותו] אם נרצה, אלא אי אמרת לדרי עלמא נמי תקין [אם אומר אתה שלדורות עולם גם כן תיקן], הא [הרי] אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין, ומשום כך אין אנו יכולים לבטל את דברי הלל ובית דינו. ואם כן מאי [מה] הדין בזה?

תָּא שְׁמַע, דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: לָא כָּתְבִינַן פְּרוֹסְבּוֹל אֶלָּא אִי בְּבֵי דִּינָא דְּסוּרָא אִי בְּבֵי דִּינָא דִּנְהַרְדְעָא; וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לְדָרֵי עָלְמָא נַמִי תַּקֵּין, בִּשְׁאָר בֵּי דִּינָא נַמִי לִכְתְּבוּ!

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], פתרון לשאלה ממה שאמר שמואל: לא כתבינן [אין אנו כותבים] פרוסבול אלא אי בבי דינא [או בבית דין] של סורא אי בבי דינא [או בבית הדין] של נהרדעא שהן מקומות התורה הגדולים, אבל לא בכל בית דין אחר. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי לדרי עלמא נמי תקין [לדורות עולם גם כן תיקן], אם כן בשאר בי דינא נמי לכתבו [בתי דין גם כן שיכתבו]!

דִּלְמָא כִּי תַּקֵּין הִלֵּל לְדָרֵי עָלְמָא – כְּגוֹן בֵּי דִּינָא דִּידֵיהּ, וּכְרַב אַמִי וְרַב אַסִי, דְּאַלִּימֵי לְאַפְקוּעֵי מָמוֹנָא, אֲבָל לְכוּלֵּי עָלְמָא לָא.

ודוחים: מכאן אין ראיה, דלמא כי תקין [שמא כאשר תיקן] הלל לדרי עלמא [לדורות עולם] — תיקן דווקא לבתי דין כגון בי דינא דידיה [בית הדין שלו] שהיה בית דין חשוב בדורו, וכמו בית הדין החשוב של רב אמי ורב אסי, דאלימי לאפקועי ממונא [שכוח להם, שבסמכותם להפקיע ממון], אבל לכולי עלמא [לכל העולם] לשאר בתי דין שאינם חשובים — לא תיקן, ואין מכאן ראיה לעצם התקנה.

תָּא שְׁמַע, דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: הָא פְּרוֹסְבְּלָא – עוּלְבְּנָא דְּדַיָּינֵי הוּא, אִי אִיַּישַּׁר חַיִל אַבְטְלִינֵיהּ. אַבְטְלִינֵיהּ? וְהָא אֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן גָּדוֹל הֵימֶנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן! הָכִי קָאָמַר: אִם אִיַּישַּׁר חַיִל יוֹתֵר מֵהִלֵּל – אֲבְטְּלִינֵיהּ.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה שאמר שמואל: הא פרוסבלא [פרוסבול זה] — עולבנא דדייני [עלבון הדיינים] הוא, אי איישר חיל אבטליניה [אם, אילו יישר, יגדל כוחי אבטל אותו]. ומקשים: כיצד יכול שמואל לומר אבטליניה [אבטל אותו]? והא [והרי] אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו, אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין! ואם כן לכאורה משמע מכאן ששמואל סבור שהתקנה הזו לא היתה לדורות. ודוחים: הכי קאמר [כך אמר], כך אפשר לפרש את דבריו: אם איישר חיל [יישר, יגדל כוח] בי יותר מהלל, שאהיה אדם גדול ממנו — אבטליניה [אבטל אותו] את הפרוסבול.

וְרַב נַחְמָן אֲמַר: אֲקַיְּימֶנָּהּ. אֲקַיְּימֶנָּהּ? הָא מִיקַיַּים וְקָאֵי! הָכִי קָאָמַר: אֵימָא בֵּיהּ מִילְּתָא, דְּאַף עַל גַּב דְּלָא כָּתוּב כְּכָתוּב דָּמֵי.

ואילו רב נחמן אמר להיפך משמואל: אם יישר כוחי אקיימנה לתקנה זו של הפרוסבול. ותוהים: אקיימנה? הא מיקיים וקאי [הרי מקויים ועומד] הוא ונוהגים בפרוסבול בכל זמן, ומה צורך עוד לקיימו?! ומסבירים, הכי קאמר [כך אמר]: אם יגדל כוחי אימא ביה מילתא [אומר בו דבר], ואתקן שאף על גב שלא כתוב הפרוסבול כאילו הוא כתוב דמי [ייחשב] ולא יצטרכו לכתוב כלל פרוסבול, אלא נניח בכל מקרה כאילו נכתב פרוסבול.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: הַאי עוּלְבְּנָא, לִישָּׁנָא דְּחוּצְפָּא הוּא אוֹ לִישָּׁנָא דְּנִיחוּתָא הוּא? תָּא שְׁמַע, דַּאֲמַר עוּלָּא: עֲלוּבָה כַּלָּה שֶׁזִּינְּתָה בְּקֶרֶב חוּפָּתָהּ.

ומביאים: איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו אגב דבריו של שמואל: האי עולבנא ["עלבון דיינים" זה], לישנא דחוצפא [לשון של חוצפה] הוא, או לישנא דניחותא [לשון של עליבות] הוא? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר עולא בענין אחר: עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה. ודברים אלה אמר על ישראל שחטאו בעגל בזמן מתן תורה, ומשמעות "עלובה" כאן היא: חצופה.

אָמַר רַב מָרִי בְּרָהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל: מַאי קְרָא – ״עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ״. אָמַר רָבָא: עֲדַיִין חֲבִיבוּתָא הוּא גַּבָּן, דִּכְתִיב ״נָתַן״ וְלָא כְּתִיב הִסְרִיחַ.

אמר רב מרי ברה [בנה] של בת שמואל: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז על חוצפה זו — "עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו" (שיר השירים א, יב). שהוא מפרש שבעוד שהיה המלך במסיבו, בחגיגתו (ולענין המשל — כשחגג ה' את מתן תורה לישראל), הנרד, הבושם שעל ישראל, נתן ריחו — שלא היה נעים באותה שעה, שחטאו ישראל באותו זמן. אמר רבא: עדיין חביבותא הוא גבן [חביבות היא אצלנו], שאף על פי שהזכיר את החטא, לא הזכיר אותו בלשון מגונה, דכתיב [שנאמר]: "נתן ריחו " ולא כתיב [נאמר] "הסריח".

תָּנוּ רַבָּנַן: הַנֵּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִים, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵין מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין, עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״.

ועוד במובן זה של "עולבנא", תנו רבנן [שנו חכמים]: הנעלבין ואינן עולבים את האחרים, שומעין חרפתן ואין משיבין, עושין דברים מאהבה ושמחין ביסורין שבאים עליהם, עליהן הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגברתו" (שופטים ה, לא).

מַאי פְּרוֹסְבּוֹל? אֲמַר רַב חִסְדָּא: פְּרוֹס בּוּלֵי וּבוּטֵי.

שואלים: מאי [מהו] לשון "פרוסבול"? אמר רב חסדא: פרוס [תקנה] של בולי ובוטי. והוא מפרש מה עניינם: