וְשַׁמְנוּם בַּחֲמִשָּׁה מָנֶה, לִכְשֶׁתָּבֹא לְיֶדְכֶם הַגְּבּוּהָ אֶת הַשְּׁאָר״! אֲמַר רַב אַשִׁי: הַהוּא גֵּט יְבָמִין הֲוָה.

ושמנום (והערכנו אותם), את כל הדברים שקיבלה בשווי חמשה מנה, לכשתבא לידכם עם פסק זה הגבוה את השאר שבחוב הכתובה מנכסי בעלה שבבבל ". ומכאן משמע שאף בגרושה די בנדר! אמר רב אשי: ההוא [אותו גט], גט יבמין הוה [של יבם היה] שנתן לה היבם לאחר שהתאלמנה מאחיו, בעלה הראשון, ולא היה זה גט רגיל, וכתובה זו שבאה לגבות מנכסי בעלה הראשון היתה, ולכן לא השביעוה והדירוה ככל אלמנה.

״הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁתְּהֵא נוֹדֶרֶת״ כו׳. אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשֶׁלֹּא נִיסֵּת, אֲבָל נִיסֵּת – אֵין מַדִּירִין אוֹתָהּ.

שנינו במשנה: התקין רבן גמליאל הזקן שתהא האלמנה נודרת בכל דבר שידרשו היתומים, ותקבל את כתובתה. אמר רב הונא: לא שנו אלא בזמן שעדיין לא ניסת (נישאה) כבר לאדם אחר, אבל אם ניסת כבר — אין מדירין אותה.

נִיסֵּת מַאי טַעְמָא – דְּמֵיפֵר לָהּ בַּעַל, כִּי לָא נִיסֵּת נַמִי – לְכִי מִנַּסְּבָא מֵיפֵר לָהּ בַּעַל! אֵין הַבַּעַל מֵיפֵר בְּקוֹדְמִין.

ומקשים: ניסת מאי טעמא [מה הטעם] שאין מדירים אותה — משום שאנו חוששים שמא היא משקרת, ואינה חוששת לנדור — משום שסומכת על כך שמיפר לה בעל כל נדר שנודרת. אם כן כי [כאשר] לא ניסת נמי [גם כן] יש לחשוש לכך, שהיא סומכת על כך שלכי מנסבא [כאשר תינשא] מיפר (יכול להפר) לה הבעל! ומשיבים: הלכה היא שאין הבעל מיפר (יכול להפר) בקודמין, נדרים שקדמו לנישואין.

וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָזְלָה לְגַבֵּי חָכָם וְשָׁרֵי לָהּ! קָסָבַר: צָרִיךְ לְפָרֵט אֶת הַנֵּדֶר.

ושואלים: וניחוש דלמא אזלה לגבי [ועדיין נחשוש שמא תלך אצל] חכם ושרי [ויתיר] לה את הנדר ועל כך היא סומכת, ובאמת משקרת היא עתה! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] רב הונא, שהנודר צריך לפרט את הנדר לפני שהחכם מתיר אותו, ובמקרה זה כאשר יוודע לחכם על מה נדרה — לא יתיר לה.

רַב נַחְמָן אֲמַר: אֲפִילּוּ נִיסֵּת. נִיסֵּת, וַדַּאי מֵיפֵר לָהּ בַּעַל! דְּמַדְּרִינַן לָהּ בָּרַבִּים.

רב נחמן חלק על רב הונא ואמר: אפילו ניסת מדירים יתומים את האלמנה. ושואלים: אם ניסת ודאי מיפר (יכול להפר) לה הבעל! ומשיבים: דמדרינן לה [שמדירים אותה] ברבים, ובנדר שכזה בעלה אינו יכול להפר לה.

מֵיתִיבִי: נִיסֵּת – גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ אִם נָדְרָה; מַאי לָאו נָדְרָה הָשְׁתָּא? לָא, דְּנָדְרָה מֵעִיקָּרָא.

מיתיבי [מקשים] לרב הונא ממה ששנינו בברייתא: אם ניסת — גובה כתובתה אם נדרה. מאי לאו [האם לא] הכוונה שנדרה השתא [עכשיו] אחרי שנישאת? ודוחים: לא, אפשר לפרש שמדובר שנדרה מעיקרא [מתחילה] לפני הנישואין.

וְהָתַנְיָא: נִיסֵּת – נוֹדֶרֶת וְגוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ! תַּנָּאֵי הִיא, דְּאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: נֶדֶר שֶׁהוּדַּר בָּרַבִּים – יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה, וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: אֵין לוֹ הֲפָרָה.

ומקשים עוד לרב הונא: והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש: ניסת — נודרת וגובה כתובתה! ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דאיכא למאן דאמר [שיש מי שאומר]: נדר שהודר ברבים — יש לו הפרה על ידי הבעל, ולכן גם אם הדירוה ברבים לא יועיל הדבר, ולכן תגבה כתובתה רק אם הדירוה קודם שנישאת. ואיכא למאן דאמר [ויש מי שאומר]: אין לו הפרה, ולכן אם הדירוה ברבים אפילו אחרי הנישואין די בכך.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: צָרִיךְ לְפָרֵט אֶת הַנֵּדֶר, אוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ? רַב נַחְמָן אָמַר: אֵינוֹ צָרִיךְ, רַב פַּפָּא אָמַר: צָרִיךְ.

מתוך שהוזכר בדברי רב הונא שלדעתו צריך הנודר לפרט את הנדר כאשר בא להתירו בפני החכם, מביאים: איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם הנודר הבא לפני החכם להתיר את נדרו צריך לפרט בפני החכם את הנדר, או אינו צריך? רב נחמן אמר: אינו צריך, רב פפא אמר: צריך.

רַב נַחְמָן אָמַר אֵינוֹ צָרִיךְ, דְּאִי אָמְרַתְּ צָרִיךְ, זִימְנִין דְּגָיֵיז לֵיהּ לְדִיבּוּרֵיהּ, וְחָכָם מַאי דְּשָׁמַע מֵיפֵר.

ומסבירים את טעמיהם: רב נחמן אמר אינו צריך, דאי אמרת [שאם אתה אומר] שצריך לפרט את כל הפרטים, זימנין דגייז ליה לדיבוריה [פעמים שהנודר גוזז, מחסר בדיבורו] ואינו מספר את כל פרטי הנדר, וחכם מאי דשמע [רק מה שהוא שומע] מיפר ואינו מתיר את הנדר בשלימותו. והאיש שנדרו הותר ינהג היתר גמור בנדר ואף במה שלא הופר. אלא מוטב שיתיר החכם את כל הנדר בכלל, בלי לשמוע את הפרטים.

רַב פַּפָּא אֲמַר צָרִיךְ, מִשּׁוּם מִילְּתָא דְּאִיסּוּרָא.

רב פפא אמר: צריך שיפרט את הנדר, משום מילתא דאיסורא [דבר של איסור], שמא היה זה נדר על דבר איסור, כגון במשנתנו שמדירים את האשה על מנת שלא תשקר, והחכם לא ידע ויתיר לו.

תְּנַן: הַנּוֹשֵׂא נָשִׁים בַּעֲבֵירָה – פָּסוּל, עַד שֶׁיִּדּוֹר הֲנָאָה, וְתָנֵי עֲלָהּ: נוֹדֵר וְעוֹבֵד, יוֹרֵד וּמְגָרֵשׁ; וְאִי אָמְרַתְּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵט אֶת הַנֵּדֶר, לֵיחוּשׁ דִּילְמָא אָזֵיל לְגַבֵּי חָכָם וְשָׁרֵי לֵיהּ!

ומנסים להביא ראיה, תנן [שנינו במשנה]: כהן הנושא נשים בעבירה — פסול מלעבוד עבודה במקדש עד שידור הנאה מהנשים הללו על מנת לגרשן, ותני עלה [ושנינו על כך]: נודר, ומיד עובד עבודה במקדש, יורד מן העבודה ומגרש את אשתו הפסולה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שאינו צריך לפרט את הנדר, ליחוש דילמא אזיל לגבי [נחשוש שמא ילך אצל] חכם ושרי ליה [ויתיר לו] את הנדר הזה, ויישאר נשוי לאשתו הפסולה, ונמצא שעבד עבודה בעודו פסול!