וְהִלְכְתָא כְּנַחְמָנִי.

והלכתא [והלכה] כנחמני (אביי) שגילוי דעת בגט אינו נחשב.

מתני׳ בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה מְשַׁנֶּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ; הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, שֶׁיְּהֵא כּוֹתֵב: ״אִישׁ פְּלוֹנִי וְכָל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ״, ״אִשָּׁה פְּלוֹנִית וְכָל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהּ״, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.

בראשונה היה משנה את שמו ושמה, שם עירו ושם עירה ולא היו מדקדקים לכתוב בגט את כל השמות של הבעל והאשה, אלא כפי שהיו נוהגים לקרוא להם במקום כתיבת הגט. התקין רבן גמליאל הזקן שיהא הסופר כותב בגט: "איש פלוני וכל שום (שם) שיש לו", "אשה פלונית וכל שום (שם) שיש לה", מפני תיקון העולם, שמא במקום אחר אין מכירים את השם שנכתב בגט, ויבואו להוציא לעז על הגט שאינו שלה.

גמ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁלְחוּ לֵיהּ בְּנֵי מְדִינַת הַיָּם לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: בְּנֵי אָדָם הַבָּאִים מִשָּׁם לְכָאן, שְׁמוֹ יוֹסֵף וְקוֹרְאִין לוֹ יוֹחָנָן, יוֹחָנָן וְקוֹרְאִין לוֹ יוֹסֵף, הֵיאָךְ מְגָרְשִׁין נְשׁוֹתֵיהֶן? עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהִתְקִין, שֶׁיְּהוּ כּוֹתְבִין: אִישׁ פְּלוֹנִי וְכָל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ, אִשָּׁה פְּלוֹנִית וְכָל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהּ, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. אֲמַר רַב אַשִׁי: וְהוּא דְּאִתַּחְזַק בִּתְרֵי שְׁמִי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אַשִׁי: רַבִּי מָרִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר קַיְימֵי כְּוָותָךְ.

אמר רב יהודה אמר שמואל: שלחו ליה [לו] בני מדינת הים לרבן גמליאל שאלה זו: בני אדם הבאים משם, מארץ ישראל לכאן, לארץ ישראל שמו יוסף — וקוראין לו יוחנן, או ששמו יוחנן — וקוראין לו יוסף, היאך מגרשין נשותיהן? עמד רבן גמליאל והתקין שיהו כותבין: "איש פלוני וכל שום (שם) שיש לו", "אשה פלונית וכל שום (שם) שיש לה", מפני תיקון העולם. אמר רב אשי: והוא דאתחזק בתרי שמי [שהוחזק בשני שמות], כלומר, שידוע לנו שיש לו שם נוסף. אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי: ר' מרי ור' אלעזר קיימי כוותך [עומדים בשיטתך].

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב אַשִׁי: הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים – אַחַת בִּיהוּדָה וְאַחַת בַּגָּלִיל, וְלוֹ שְׁנֵי שֵׁמוֹת – אֶחָד בִּיהוּדָה וְאֶחָד בַּגָּלִיל, וְגֵרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁבִּיהוּדָה בִּשְׁמוֹ שֶׁבִּיהוּדָה, וְאֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁבַּגָּלִיל בִּשְׁמוֹ שֶׁבַּגָּלִיל – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת, עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁבִּיהוּדָה בִּשְׁמוֹ שֶׁבִּיהוּדָה וְשֵׁם דְּגָלִיל עִמּוֹ, וְאֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁבַּגָּלִיל בִּשְׁמוֹ שֶׁבַּגָּלִיל וְשֵׁם דִּיהוּדָה עִמּוֹ. יָצָא לְמָקוֹם אַחֵר וְגֵרֵשׁ בְּאֶחָד מֵהֶן – מְגוֹרֶשֶׁת.

ומוסיפים: וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב אשי: היו לו שתי נשים — אחת ביהודה ואחת בגליל, ולו שני שמות — אחד ביהודה ואחד בגליל, וגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה, ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל — אינה מגורשת, עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ויוסיף שם של הגליל עמו, ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם של יהודה עמו. ואם יצא למקום אחר וגרש באחד מהן משני השמות הללו — מגורשת.

וְהָאָמְרַתְּ: שֵׁם דְּגָלִיל עִמּוֹ! אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: הָא דְּאִתַּחְזַק, הָא דְּלָא אִתַּחְזַק, שְׁמַע מִינָּהּ.

ויש לשאול: והאמרת [והרי אמרת] שגם ביהודה צריך להוסיף שם של גליל עמו! אלא שמע מינה [למד מכאן] שיש להבדיל; הא דאתחזק [זה שהוחזק] בשני שמות, כגון ביהודה שהיו יודעים שיש לו עוד שם אחד בגליל, הא [זה] שלא אתחזק [הוחזק] בשני שמות, כגון אם הלך למקום אחר שאין מכירים אותו — אינו צריך לכתוב אלא אחד מן השמות, ובמקום שמכירים אותו בשם אחד — בשם הידוע באותו מקום. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

הַהִיא דְּהָווּ קָרוּ לָהּ מִרְיָם, וּפוּרְתָא שָׂרָה, אָמְרִי נְהַרְדְּעֵי: מִרְיָם וְכָל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהּ, וְלָא שָׂרָה וְכָל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהּ.

מסופר: ההיא דהוו קרו [אשה אחת שהיו קוראים] לה מרים, ופורתא [ומקצת] היו קוראים לה שרה, אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: צריכים לכתוב לה בגט מרים וכל שום (שם) שיש לה, ולא יכתוב שרה וכל שום שיש לה, שהולכים אחרי השם העיקרי שלה.

מתני׳ אֵין אַלְמָנָה נִפְרַעַת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. נִמְנְעוּ מִלְּהַשְׁבִּיעָהּ, הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, שֶׁתְּהֵא נוֹדֶרֶת לַיְּתוֹמִים כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ וְגוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ.

אין אלמנה נפרעת כתובתה מנכסי יתומים אלא בשבועה, שצריכה להישבע שלא קיבלה כבר משהו מן הכתובה בחיי בעלה. מסופר: נמנעו מלהשביעה והיתה האשה מפסידה, שלא יכלה לקבל את כתובתה, התקין רבן גמליאל הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו, שהיו מטילים עליה נדר חמור (כגון שלא תאכל פירות כלל) אם קיבלה דבר מן הכתובה, וגובה לאחר מכן את כתובתה.

הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. וְהִלֵּל הִתְקִין פְּרוֹזְבּוֹל, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.

העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם, אף על פי שאין הדבר הזה מעכב לגבי הגט. והלל התקין פרוזבול מפני תיקון העולם כאשר יבואר בגמרא.

גמ׳ מַאי אִירְיָא אַלְמָנָה? אֲפִילּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא נַמִי, דְּהָא קַיְימָא לָן: הַבָּא לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִין – לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה! אַלְמָנָה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא

שואלים: מאי איריא [מה שייך], מדוע שנה דין זה דווקא לגבי אלמנה? אפילו כולי עלמא נמי [כל העולם, כל אדם, גם כן] צריך להישבע ליתומים, דהא קיימא לן [שהרי מוחזק בידינו] שכל הבא ליפרע מנכסי יתומין שירשו מאביהם, את חוב אביהם לא יפרע אלא בשבועה! ומשיבים: אלמנה אצטריכא ליה [הוצרך לו לומר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: