שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת מַשְׁמַע, מַשְׁמַע דְּבָטֵל וּמַשְׁמַע דְּלִיבַטֵּיל, גַּבֵּי גֵּט לִישָּׁנָא דִּמְהַנֵּי בֵּיהּ קָאָמַר, גַּבֵּי מַתָּנָה לִישָּׁנָא דִּמְהַנֵּי בָּהּ קָאָמַר.

שתי לשונות משמע, ושתיהן כלולות במלה זו, ואכן משמע שבטל כבר מתחילה, ומשמע גם דליבטיל [שיתבטל] בעתיד. ואולם המשמעות משתנה ביחס לכל אחד מן הדברים; גבי [אצל] גט לישנא דמהני ביה קאמר [לשון שמועילה בו אמר] וכוונתו לפיכך שיתבטל בעתיד, מאותו רגע והלאה, ואף גבי [אצל] מתנה לישנא דמהני [לשון שמועילה ] בה קאמר [ אמר] שאינו יכול לבטל אותה מכאן ולהבא לאחר שכבר זכה בה, ומשום כך כוונתו שבטלה מתחילתה.

אֲמַר אַבַּיֵי, נְקִיטִינַן: שְׁלִיחַ מַתָּנָה הֲרֵי הוּא כִּשְׁלִיחַ הַגֵּט; נָפְקָא מִינָּהּ לְ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכֵי״ דָּמֵי.

ועוד אמר אביי ביחס שבין גט למתנה: נקיטינן [מחזיקים אנו] בכלל הזה: שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט. ומסבירים: נפקא מינה [יוצאת מכאן, נלמדת] מסקנה להלכה שאם אדם אומר לשליחו "הולך מתנה זו לפלוני "— לאו כ"זכי" דמי [אינו נחשב כאומר לו "זכה"] ולכן כל עוד לא הגיעה המתנה לידי המקבל, יכול השולח לחזור בו, ואין אומרים שזכה המקבל במתנה מרגע שניתנה לשליח.

רָבִינָא אַשְׁכַּחֵיהּ לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק דְּתָלֵי וְקָאֵי בְּעִיבְרָא דְּדַשָּׁא, וְקָא מִיבָּעֲיָא לֵיהּ: ״בָּטֵל״, מַהוּ? תֵּיקוּ.

מסופר: רבינא אשכחיה [מצא אותו], את רב נחמן בר יצחק דתלי וקאי בעיברא דדשא [שהיה תלוי ועומד, נשען, על בריח הדלת] ומהרהר, וקא מיבעיא ליה [והיה מסופק] בשאלה הזו: אם הבעל אמר רק "גט זה בטל" ולא אמר "בטל הוא", מהו הדין? האם כוונתו לבטל את הגט מאותה שעה, ובטל הגט על ידי כך, או שהוא רק כמציין עובדה שגט זה אינו כשר ובטל, ולא בטל הגט בכך? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, וְאָמְרִי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״גֵּט זֶה לֹא יוֹעִיל״, ״לֹא יַתִּיר״, ״לֹא יַעֲזִיב״, ״לֹא יְשַׁלַּח״, ״לֹא יְגָרֵשׁ״, ״יְהֵא חֶרֶס״, ״יְהֵא כְּחֶרֶס״ – דְּבָרָיו קַיָּימִין.

אמר רב ששת, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא היא שנויה], אם אמר: "גט זה לא יועיל", או "לא יתיר", או "לא יעזיב" (יגרש), או "לא ישלח", או "לא יגרש", או "יהא חרס", או "יהא כחרס" — בכל אלה הלשונות דבריו קיימין, והגט בטל.

״אֵינוֹ מוֹעִיל״, ״אֵינוֹ מַתִּיר״, ״אֵינוֹ מַעֲזִיב״, ״אֵינוֹ מְשַׁלֵּח״, ״אֵינוֹ מְגָרֵשׁ״, ״חֶרֶס הוּא״, ״כְּחֶרֶס הוּא״ – לֹא אָמַר כְּלוּם.

אם אמר בלשון: "גט זה אינו מועיל", או "אינו מתיר", או "אינו מעזיב", או "אינו משלח", או "אינו מגרש", או "חרס הוא", או "כחרס הוא" — לא אמר כלום, שהרי בכוחו רק לבטל את תוקפו של הגט על ידי החלטתו, אבל אם רק אומר דברים על מהותו של הגט — אין להם כל משמעות.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: ״הֲרֵי הוּא חֶרֶס״, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא, וְאָמְרִי לָהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: מַאי שְׁנָא מֵ״הָרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ״, ״הֲרֵי הוּא הֶפְקֵר״?

איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים שאלה זו: אם אומר: "הרי הוא חרס", מהו? האם כוונתו לקבוע דברים לגבי הגט ולומר שאינו גט כשר, או שמביע את רצונו לבטל אותו? אמר ליה [לו] רבינא לרב אחא בריה [בנו] של רבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מאי שנא [במה שונה] הלשון מ"הרי הוא הקדש", או "הרי הוא הפקר", שבודאי כוונתו לעשות אותו מכאן ולהלאה הקדש או הפקר? ואף כאן יועילו דבריו לבטל הגט.

חוֹזֵר וּמְגָרֵשׁ בּוֹ, אוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְגָרֵשׁ בּוֹ? רַב נַחְמָן אָמַר: חוֹזֵר וּמְגָרֵשׁ בּוֹ, וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְגָרֵשׁ בּוֹ. וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב נַחְמָן.

שואלים: גט שביטלו, האם הבעל חוזר ומגרש בו, שלא ביטל את הגט לחלוטין, אלא רק את מתן הגט בשעה מסויימת, או אינו חוזר ומגרש בו, שכל הגט הזה בטל? רב נחמן אמר: חוזר ומגרש בו, ורב ששת אמר: אינו חוזר ומגרש בו. ומסכמים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב נחמן שחוזר ומגרש בו.

אִינִי? וְהָא קַיְימָא לָן הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דַּאֲמַר: חוֹזֶרֶת!

ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והא קיימא לן [והרי מוחזק לנו] כי הלכתא כוותיה [הלכה כמו, כשיטתו] של ר' יוחנן, שאמר: חוזרת. שאם נותן אדם לאשה המביעה הסכמה להתקדש לו מעות לשם קידושין ואומר לה שיחולו הקידושין לאחר שלושים יום, בתוך שלושים יום אלו יכולה היא לחזור בה ולומר שאינה רוצה בקידושין. ומכאן שיכול אדם לבטל את דבריו הקודמים על ידי אמירה אחרת כל עוד לא חל הדבר. ואף כאן נאמר, שכיון שהגט לא חל עדיין, כשהוא אומר שהוא בטל — הרי הגט מתבטל מעיקרו!

הָכִי הָשְׁתָּא? הָתָם דִּיבּוּר וְדִיבּוּר הוּא, אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר, וְהָכָא נְהִי דְּבָטְלֵיהּ לִשְׁלִיחוּתָא דְּשָׁלִיח, גִּיטָּא גּוּפֵיהּ מִי קָא בָּטֵיל?

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה] בין הדברים?! התם [שם] בענין קידושין, דיבור ודיבור הוא, שקודם אמרה שמסכימה ואחר כך חזרה בה, ואם כן אתי [בא] דיבור אחרון ומבטל דיבור ראשון, והכא, נהי דבטליה לשליחותא דשליח [וכאן, אם אמנם שביטל את שליחותו של השליח], גיטא גופיה מי קא בטיל [את הגט עצמו האם גם כן ביטל]? שהרי הגט הוא דבר של ממש, ולכן אי אפשר לומר שמבטלו באמירה בלבד.

״בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה עוֹשֶׂה״. אִיתְּמַר: בִּפְנֵי כַמָּה הוּא מְבַטְּלוֹ? רַב נַחְמָן אָמַר: בִּפְנֵי שְׁנַיִם, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה.

שנינו במשנה שבראשונה היה עושה בית דין במקום אחר ומבטל את הגט. איתמר [נאמר]: בפני כמה הוא מבטלו, בכל מקרה שהוא מבטל גט? רב נחמן אמר: מבטלו בפני שנים, רב ששת אמר: בפני שלשה.

רַב שֵׁשֶׁת אֲמַר: בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, ״בֵּית דִּין״ קָתָנֵי; וְרַב נַחְמָן אֲמַר: בִּפְנֵי שְׁנַיִם, לְבֵי תְּרֵי נַמִי ״בֵּית דִּין״ קָרֵי לְהוּ. אֲמַר רַב נַחְמָן: מְנָא אָמִינָא לָהּ? דִּתְנַן: ״מוֹסְרַנִּי לִפְנֵיכֶם

ומסבירים את טעמיהם, רב ששת אמר: בפני שלשה, כי "בית דין" קתני [שנה] במשנה, ובית דין אינו אלא שלושה. ורב נחמן אמר: בפני שנים, ומדוע? — כי לבי תרי נמי [לשניים גם כן] "בית דין" קרי להו [קוראים להם], שבדוחק אפשר לסמוך גם על כך. אמר רב נחמן: מנא אמינא לה [מניין אני אומר זאת] ששניים גם הם קרויים בית דין? דתנן [שכן שנינו במשנה]: שבזמן שאדם עושה פרוזבול אומר: "מוסרני לפניכם