מֵעֵת לְעֵת שֶׁל הַנָּחָה.

מעת לעת של הנחה, שחושש עד לאותו מעת לעת ראשון שחלף מאז הניח את הפירות או את המעות.

תְּנַן: אִם אָבְדוּ – הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ מֵעֵת לְעֵת; בִּשְׁלָמָא לְמַאן דַּאֲמַר מֵעֵת לְעֵת שֶׁל בְּדִיקָה – שַׁפִּיר,

תנן [שנינו במשנה]: אם אבדו — הרי זה חושש מעת לעת. ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] מעת לעת של בדיקה — שפיר [יפה] הסגנון,

אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר מֵעֵת לְעֵת שֶׁל הַנָּחָה, הַאי ״מֵעֵת לְעֵת״ – ״עַד מֵעֵת לְעֵת״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! קַשְׁיָא.

אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] מעת לעת של הנחה, האי [לשון זו] "מעת לעת" אינה מדוייקת, שכן "עד מעת לעת" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ומעירים: אכן, קשיא [קשה] לשיטה זו.

״דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: חֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵירָיו עַל רַבִּי אֶלְעָזָר, דִּתְנַן: מִקְוֶה שֶׁנִּמְדַּד וְנִמְצָא חָסֵר, כָּל טָהֳרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו לְמַפְרֵעַ, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – טְמֵאוֹת.

שנינו במשנה שאלו דברי ר' אלעזר בן שמוע התנא הם, אמר ר' אלעזר בן פדת האמורא: חלוקין עליו חביריו על ר' אלעזר, ולדבריהם כל הפירות שתוקנו שתוקנו בהפרשה על ידי הפירות שאבדו, כולם בחזקת טבל וצריך להפריש עליהם מחדש תרומות ומעשרות. דתנן [שכן שנינו במשנה]: מקוה שנמדד ונמצא חסר משיעור כמות המים הראויה למיקווה, כל טהרות שנעשו על גביו (על סמך הטבילה בו) למפרע, בין ברשות היחיד שספק טומאה שבה טמא, בין ברשות הרבים שספק טומאה שבה טהור — כולן טמאות.

פְּשִׁיטָא דַּחֲלוּקִין! מַהוּ דְּתֵימָא: מַאי לְמַפְרֵעַ – מֵעֵת לְעֵת, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומעירים: פשיטא דחלוקין [פשוט שהם חלוקים] עליו, שהרי ברור ששיטה זו חלוקה על ר' אלעזר התנא שהרי לדעתו יש לטמא רק מעת לעת, ומה בא ר' אלעזר האמורא לחדש בדבר? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: מאי [מה] פירוש "למפרע", הכוונה אינה לכל הזמן כולו, אלא רק מעת לעת והרי זו כדעת ר' אלעזר, על כן, קא משמע לן [השמיע לנו] שיש כאן מחלוקת בסיסית לגבי חזקות.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים״ כו׳. תָּנָא: בְּקִידּוּם שֶׁל מוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁל תְּקוּפָה.

שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: בשלשה פרקים בודקים את היין: בקידום של מוצאי החג וכו'. תנא [שנה] החכם: בקידום (בזמן של רוח קדים) של מוצאי החג של תקופה. שחג הסוכות חל באותה שנה כבר בתוך תקופת תשרי (אחד מארבעת חלקי שנת השמש), אבל אם נמשכה תקופת תמוז (שלא כרגיל) עד החג — לא.

תַּנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּשְׁלֹשָׁה פְרָקִים מוֹכְרִין אֶת הַתְּבוּאָה: לִפְנֵי הַזֶּרַע, וּבִשְׁעַת הַזֶּרַע, וּבִפְרוֹס הַפֶּסַח; וּבִשְׁלֹשָׁה פְרָקִים מוֹכְרִין אֶת הַיַּיִן: בִּפְרוֹס הַפֶּסַח, וּבִפְרוֹס עֲצֶרֶת, וּבִפְרוֹס הֶחָג. וְשֶׁמֶן – מֵעֲצֶרֶת וְאֵילָךְ. לְמַאי הִלְכְתָא? אֲמַר רָבָא, וְאִיתֵימָא רַב פַּפָּא: לְשׁוּתָּפִין. מִכָּאן וְאֵילָךְ מַאי? אֲמַר רָבָא: כָּל יוֹמָא פִּירְקֵיהּ הוּא.

תניא [שנויה ברייתא]: ר' יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרין את התבואה: לפני זמן הזרע, לפני זמן הזריעה, ובשעת הזרע, בעונת הזריעה, ובפרוס הפסח, סמוך קצת לפסח. ובשלשה פרקים מוכרין את היין: בפרוס הפסח, ובפרוס עצרת, ובפרוס החג. ושמן מוכרים — מעצרת ואילך. ושואלים: למאי הלכתא [למה לאיזו הלכה] נאמרו הדברים הללו? ימכרו מתי שירצו! אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב פפא: לגבי שותפין נאמרה הלכה זו, ששותף רשאי למכור שלא מדעת חבירו רק בפרקים הללו שהם זמני המכירה הקבועים, אבל אם רוצה למכור בזמן אחר, צריך להימלך בשותפו. מכאן ואילך, לאחר הזמנים האלה, מאי [מה] הדין? אמר רבא: כל יומא פירקיה [יום זמנו] הוא למכור.

״וַיְהִי כִּזְרוֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית״. מַאי ״חֲרִישִׁית״? אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּשָׁעָה שֶׁמְּנַשֶּׁבֶת, עוֹשָׂה תְּלָמִים תְּלָמִים בַּיָּם.

כיון שהוזכר כאן ענין של קידום, רוח הקדים. מביאים את הכתוב: "ויהי כזרח השמש וימן אלהים רוח קדים חרישית" (יונה ד, ח). ושואלים: מאי [מה] פירוש "חרישית"? אמר רב יהודה: בשעה שמנשבת, עושה רוח זו תלמים תלמים בים, כאילו היא חורשת את הים.

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: אִי הָכִי, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף״? אֶלָּא אָמַר רַבָּה: בְּשָׁעָה שֶׁמְּנַשֶּׁבֶת, מְשַׁתֶּקֶת כָּל הָרוּחוֹת מִפָּנֶיהָ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר בְּגָדֶיךָ חַמִּים בְּהַשְׁקִט אֶרֶץ מִדָּרוֹם״, אָמַר רַבִּי תַּחֲלִיפָא בַּר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: אֵימָתַי בְּגָדֶיךָ חַמִּים – בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁקִיט אֶרֶץ מִדָּרוֹם, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמְּנַשֶּׁבֶת, מְשַׁתֶּקֶת כָּל הָרוּחוֹת מִפָּנֶיהָ.

אמר ליה [לו] רבה: אי הכי [אם כך], היינו דכתיב [וכי זהו מה שנאמר] שם: "ותך השמש על ראש יונה ויתעלף" (יונה, ד,ח)? והרי מכאן נראה שלא היתה זו רוח חזקה, ודווקא משום כך היה חם כל כך! אלא אמר רבה: בשעה שמנשבת, משתקת את כל הרוחות מפניה, ולכן נקראת "חרישית" — משום ששאר הרוחות כאילו מחרישות מפניה, וכיון שרק היא לבדה מנשבת נהיה חם מאד. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "אשר בגדיך חמים בהשקט ארץ מדרום" (איוב לז, יז). אמר ר' תחליפא בר רב חסדא אמר רב חסדא בפירוש הפסוק: אימתי בגדיך חמים, כלומר, מתי גדול החום — בשעה שהשקיט ארץ מדרום. שבשעה שמנשבת רוח דרומית זו הריהי משתקת כל הרוחות מפניה.

רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא הָווּ יָתְבִי. חָלֵיף וְאָזֵיל גְנֵיבָא עֲלַיְיהוּ, אֲמַר חַד לְחַבְרֵיהּ: נֵיקוּם מִקַּמֵּיהּ, דְּבַר אוּרְיָין הוּא. אֲמַר לֵיהּ אִידָךְ: מִקַּמֵּי פַּלְגָּאָה נֵיקוּם? אַדְּהָכִי אֲתָא אִיהוּ לְגַבַּיְיהוּ, אֲמַר לְהוּ: בְּמַאי עָסְקִיתוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: בְּרוּחוֹת.

מסופר: רב הונא ורב חסדא הוו יתבי [היו יושבים]. חליף ואזיל [חלף ועבר] החכם גניבא עלייהו [על פניהם], אמר חד לחבריה [אחד מהם לחבירו]: ניקום מקמיה, דבר אוריין [נעמוד מלפניו, שבן תורה] הוא. אמר ליה [לו] אידך [האחר]: מקמי פלגאה ניקום [מלפני בעל מחלוקת זה נעמוד]? אדהכי אתא איהו לגבייהו [בינתיים בא הוא אליהם], אמר להו [להם]: במאי עסקיתו [במה עסקתם] כאשר ישבתם יחד? אמרו ליה [לו]: ברוחות עסקנו.

אֲמַר לְהוּ: הָכִי אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: אַרְבַּע רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת בְּכָל יוֹם, וְרוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת עִם כּוּלָּן, שֶׁאִלְמָלֵא כֵן, אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת. וְרוּחַ דְּרוֹמִית קָשָׁה מִכּוּלָּן, וְאִלְמָלֵא בֶּן נֵץ מַעֲמִידָהּ, מַחֲרֶבֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִפָּנֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲמִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר נֵץ יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו לְתֵימָן״.

אמר להו [להם]: הכי [כך] אמר רב חנן בר רבא אמר רב: ארבע רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית מנשבת עם כולן, שאלמלא כן, אם לא היתה מנשבת, אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת. ורוח דרומית היא הרוח הקשה מכולן, ואלמלא המלאך הקרוי בן נץ שהוא מעמידה שלא תנשב ביותר, היתה מחרבת את כל העולם כולו מפניה, שנאמר: "המבינתך יאבר נץ יפרש כנפו לתימן" (איוב לט, כו).

רָבָא וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הָווּ יָתְבִי, הֲוָה חָלֵיף וְאָזֵיל רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב דְּיָתֵיב בְּגוֹהַרְקָא דְּדַהֲבָא וּפָרִיס עֲלֵיהּ סַרְבְּלָא דְּכָרְתֵי. רָבָא אֲזַל לְגַבֵּיהּ, רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לָא אֲזַל לְגַבֵּיהּ, אֲמַר: דִּלְמָא מֵאֵינָשֵׁי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא נִינְהוּ, רָבָא צָרִיךְ לְהוּ, אֲנָא לָא צְרִיכְנָא לְהוּ.

ועוד מסופר: רבא ורב נחמן בר יצחק הוו יתבי [היו יושבים], הוה חליף ואזיל [היה חולף ועובר] לידם רב נחמן בר יעקב דיתיב בגוהרקא דדהבא ופריס עליה סרבלא דכרתי [שהיה יושב באפיריון של זהב והיה פרוס עליו מעיל ירוק], רבא אזל לגביה [הלך אליו], רב נחמן בר יצחק לא אזל לגביה [הלך אליו]. אמר: מאחר ואיני יודע את זהות היושבים באפיריון, דלמא מאינשי דבי ריש גלותא נינהו [שמא מאנשי בית ראש הגולה הם אלה], רבא צריך להו [אותם], אנא לא צריכנא להו [אני איני צריך אותם].

כְּדַחֲזָא דְּרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב הֲוָה, אָזֵיל לְגַבֵּיהּ, גַּלֵּי לִדְרָעֵיהּ, אֲמַר: שַׁדְיָא נָשֵׁיב! אָמַר רָבָא, הָכִי אָמַר רַב: אִשָּׁה מַפֶּלֶת בּוֹ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ מַרְגָּלִית שֶׁבַּיָּם מַרְקֶבֶת בּוֹ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁבִּמְעֵי אִשָּׁה מַסְרַחַת בּוֹ.

כדחזא [כאשר ראה] שרב נחמן בר יעקב הוה [הוא] אזיל לגביה [הלך גם הוא אליו], גלי לדרעיה [גילה רב נחמן בר יעקב את זרועו], אמר: הרוח הקרוייה "שדיא" נשיב [נושבת] עכשיו! אמר רבא, הכי [כך] אמר רב: אשה מפלת בו (בגללו), ושמואל אמר: אפילו מרגלית שבים מרקבת בו, ר' יוחנן אמר: אפילו שכבת זרע שבמעי אשה מסרחת בו.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וּשְׁלָשְׁתָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא יָבוֹא קָדִים רוּחַ ה׳ מִמִּדְבָּר עוֹלֶה וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ״ וגו׳. ״יֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ״ – זוֹ מְקוֹרָהּ שֶׁל אִשָּׁה, ״וְיֶחֱרַב מַעְיָינוֹ״ – זֶה שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁבִּמְעֵי אִשָּׁה, ״הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל כְּלִי חֶמְדָּה״ – זוֹ מַרְגָּלִית שֶׁבַּיָּם.

על כך אמר רב נחמן בר יצחק שהיה שם: ושלשתן מקרא אחד דרשו, שנאמר: "כי הוא בין אחים יפריא יבוא קדים רוח ה' ממדבר עלה ויבוש מקורו ויחרב מעיינו הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה" (הושע יג, טו). וכך הוא מסביר: "יבוש מקורו" — זו מקורה (רחמה) של אשה, והוא הסמך לדברי החכם שאמר שאשה מפלת בו. "ויחרב מעינו" — זה שכבת זרע שבמעי אשה. "הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה" — זו מרגלית שבים.

אָמַר רָבָא: עֲדֵי סוּרָאָה הוּא, דְּדָיְיקֵי קְרָאֵי. מַאי ״כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא״? אֲמַר רָבָא: אֲפִילּוּ

אמר רבא: עדי סוראה [זה מסורא] הוא, דדייקי קראי [שהם מדייקים בכתובים]. אגב כך שואלים: מאי [מה] פירוש "כי הוא בין אחים יפריא"? אמר רבא: אפילו