אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: עֲנִיֵּי כוּתִיִּים.

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לגבי עניי כותיים (שומרונים), האם הם כלולים בכלל העניים הזכאים לקבל ממעשר עני, או לא. שלדעת ר' אליעזר בן יעקב אינם בכלל ישראל ואין מפריש עבורם. ור' אחי סבור שאף שאינם ישראל לכל דבר, מכל מקום גרים הם, והם אותם "עניי עולם" שיכול להפריש ולזכות על פיהם במעשר.

הֶעֱשִׁיר הֶעָנִי – אֵין מַפְרִישׁ עָלָיו, וְזָכָה הַלָּה בַּמֶּה שֶׁבְּיָדוֹ.

עוד שנינו בברייתא כי אם העשיר העני — אין מפריש עליו עוד, וזכה הלה, העני שלווה, במה שבידו.

וְרַבָּנַן, מַאי שְׁנָא לְמִיתָה דַּעֲבוּד תַּקַּנְתָּא, וּמַאי שְׁנָא לַעֲשִׁירוּת דְּלָא עֲבוּד תַּקַּנְתָּא? מִיתָה שְׁכִיחָא, עֲשִׁירוּת לָא שְׁכִיחָא. אֲמַר רַב פַּפָּא, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי: חַבְרָךְ מִית – אֲשֶׁר, אִיתְעַשַּׂר – לָא תְּאַשֵּׁר.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], מאי שנא [מה, מדוע שונה] למיתה דעבוד תקנתא [שעשו תקנה] שיפריש עליו בחזקת עניים אחרים, ומאי שנא [ומה, מדוע שונה] לעשירות שלא עבוד תקנתא [עשו תקנה כזו]? ומשיבים: מיתה שכיחא [מצוייה] אבל עשירות לא שכיחא [מצוייה] ולא עשו תקנה לדבר שאינו מצוי. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים האנשים] בפתגם מקובל: אם אומרים לך חברך מית [מת] — אשר [האמן], אומרים לך איתעשר [התעשר] חברך — לא תאשר [תאמין] עד שתיווכח בכך.

״מֵת – צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת״ וכו׳. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: יוֹרְשִׁין שֶׁיָּרְשׁוּ. וּמִי אִיכָּא יוֹרְשִׁין דְּלָא יָרְתִי? אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁיָּרְשׁוּ קַרְקַע וְלֹא שֶׁיָּרְשׁוּ כְּסָפִים.

שנינו במשנה שאם מת — צריך המלווה ליטול רשות מן היורשים. תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: מדובר ביורשין שירשו. ותוהים: ומי איכא [והאם יש] יורשין שלא ירתי [יורשים]?! ולשם מה חזרה זו של "יורשים שירשו"? אלא אמר ר' יוחנן: הכוונה היא ליורשים שירשו קרקע, ומן הקרקע אפשר לגבות את חובות מורישם, ולא שירשו כספים, שאם ירשו כספים, אין המלווים גובים אותם בחובות המוריש.

אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הִנִּיחַ מְלֹא מַחַט גּוֹבֶה מְלֹא מַחַט, מְלֹא קַרְדּוֹם – גּוֹבֶה מְלֹא קַרְדּוֹם, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ הִנִּיחַ מְלֹא מַחַט גּוֹבֶה מְלֹא קַרְדּוֹם;

ובענין זה אמר ר' יונתן: אם הניח ליורשיו הלווה שמת קרקע מלא מחט — גובה מלא מחט. הניח מלא קרדום — גובה מלא קרדום, הכל לפי מה שהניח, ור' יוחנן אמר: אפילו הניח מלא מחט — גובה מכוח קרקע זו אפילו מלא קרדום.

וּכְמַעֲשֶׂה דִּקְטִינָא דְּאַבַּיֵי.

וכמעשה דקטינא [של החלקה הקטנה] שבא לפני אביי שירשו בנים חלקת שדה קטנה שכיסתה רק חלק מן החוב שהיה חייב אביהם, וטרף אותה המלווה בחובו, ופסק אביי שאף ששילמו היתומים תמורתה, יכול המלווה לחזור ולטרוף אותה, וישלמו לו היתומים תמורתה, עד שיגבה את כל חובו.

תָּנוּ רַבָּנַן: יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְלֵוִי ״מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי״ – אֵין חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ, ״כּוֹר מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי״ – חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ישראל שאמר ללוי "מעשר יש לך בידי" שהפרשתי מתבואתי עבורך, אין חוששין לתרומת מעשר שבו (עשירית, אותה מקבל הכהן ואסורה באכילה ללוי ולישראל), אלא כולו בחזקת מעשר ראשון. אבל אם אמר לו: "כור מעשר יש לך בידי" — חוששין לתרומת מעשר שבו.

מַאי קָאָמַר? אֲמַר אַבַּיֵי, הָכִי קָאָמַר: יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְלֵוִי ״מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי וְהֵילָךְ דָּמָיו״ – אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֲשָׂאוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר, ״כּוֹר מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי וְהֵילָךְ דָּמָיו״ – חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֲשָׂאוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר.

על לשון הברייתא תוהים: מאי קאמר [מה אמר], מה פירוש הדבר? אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר] בברייתא: ישראל שאמר ללוי "מעשר יש לך בידי והילך (והרי לך) דמיו של המעשר תמורתו "— אין חוששין שמא עשאו הלוי תרומת מעשר על מקום אחר שיש לו בו מעשרות, שכיון שלא ידע הלוי כמה מעשר יש בידי הישראל — לא סמך עליו. אבל אם אמר לו "כור מעשר יש לך בידי והילך דמיו" — חוששין שמא כיון שידע כמה מעשר עומד לרשותו עשאו תרומת מעשר על מקום אחר.

אַטּוּ בִּרְשִׁיעֵי עָסְקִינַן, דְּשָׁקְלִי דָּמֵי וּמְשַׁוּוּ לֵיהּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר?

ותוהים: אטו ברשיעי עסקינן [וכי ברשעים אנו עוסקים], דשקלי דמי [שהם גם לוקחים כסף עבור המעשר] ומשוו ליה [וגם עושים אותו] אחר כך תרומת מעשר?

אֶלָּא אֲמַר רַב מְשָׁרְשִׁיָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, הָכִי קָאָמַר: יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְבֶן לֵוִי ״מַעֲשֵׂר לְאָבִיךָ בְּיָדִי, הֵילָךְ דָּמָיו״ – אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֲשָׂאוֹ אָבִיו תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר, ״כּוֹר מַעֲשֵׂר לְאָבִיךָ בְּיָדִי וְהֵילָךְ דָּמָיו״ – חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֲשָׂאוֹ אָבִיו תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר.

אלא אמר רב משרשיא בריה [בנו] של רב אידי, הכי קאמר [כך אמר] בברייתא: ישראל שאמר לבן לוי "מעשר לאביך בידי, שהודעתי לו בחייו על הדבר, הילך דמיו לתמורתו "— אין חוששין שמא עשאו אביו לפני מותו תרומת מעשר על מקום אחר, ויכול בנו ליטול דמי המעשר. אבל אם אמר לו "כור מעשר לאביך בידי והילך דמיו" — חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר, ואין הבן יכול לקחת דמי המעשר.

וְכִי נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָף?

ושואלים: ומדוע יש לחשוש שהרים האב תרומה על מקום אחר? וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף (הסמוך)? הלא חכמים אמרו שאין לתרום אלא מן המוקף (= הסמוך)!

אֶלָּא אֲמַר רַב אַשִׁי: הָכִי קָאָמַר, בֶּן יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְלֵוִי: כָּךְ אָמַר לִי אַבָּא ״מַעֲשֵׂר לְךָ בְּיָדִי״ אוֹ ״מַעֲשֵׂר לְאָבִיךָ בְּיָדִי״ – חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ, כֵּיוָן דְּלָא קִיץ, לָא הֲוָה מְתַקֵּן לֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת; ״כּוֹר מַעֲשֵׂר לְךָ בְּיָדִי״ אוֹ ״כּוֹר מַעֲשֵׂר לְאָבִיךָ בְּיָדִי״ – אֵין חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ, כֵּיוָן דְּקִיץ, תַּקּוּנֵי תַּקְּנֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת.

אלא אמר רב אשי: הכי קאמר [כך אמר] בברייתא: בן ישראל שאמר ללוי "כך אמר לי אבא: מעשר לך (ללוי) בידי", או שאמר לו אביו "מעשר ששייך לאביך בידי" — חוששין לתרומת מעשר שמעורבת בו ועדיין לא הופרשה, ומדוע? כיון דלא קיץ [שאינו קצוץ, קצוב] לא הוה [היה] מתקן ליה [אותו] בעל הבית ומפריש ממנו תרומת מעשר. אבל אם אמר לו: "כור מעשר לך בידי", או: "כור מעשר לאביך בידי" — אין חוששין לתרומת מעשר שבו, ומדוע? — כיון דקיץ [שהוא קצוץ], שיש כמות מסויימת ודאי כבר תקוני תקניה [תיקן אותו] בעל הבית.

וְכִי יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְבַעַל הַבַּיִת לִתְרוֹם תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר? אִין, אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גַּמְלָא הִיא; דְּתַנְיָא, אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גַּמְלָא אוֹמֵר: ״וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם״,

ושואלים: וכי יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר במקום הלוי? הרי דבר זה צריך הלוי לתת לכהן! ומשיבים: אין [כן], שיטת אבא אלעזר בן גמלא היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אבא אלעזר בן גמלא אומר: נאמר: "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב" (במדבר יח, כז),