שְׁקוֹל מִינָּהּ חֵפֶץ וַהֲדַר הַב לָהּ גִּיטָּא, וַאֲזַל אִיהוּ וְיָהֵיב לָהּ גִּיטָּא וַהֲדַר שְׁקַל מִינָּהּ חֵפֶץ; רַבִּי יוֹחָנָן פּוֹסֵל בּוֹ וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁלוּחוֹ, וְרֵישׁ לָקִישׁ מַכְשִׁיר בִּשְׁלוּחוֹ וְכָל שֶׁכֵּן בּוֹ.

שקול מינה [קח ממנה] חפץ פלוני והדר הב לה גיטא [וחזור ואחר כך תן לה, את הגט], ואזל איהו ויהיב לה גיטא והדר שקל מינה [והלך הוא ונתן לה גט ואחר כך לקח ממנה] את החפץ, שר' יוחנן פוסל אפילו בו, בשליח הראשון, לפי ששינה מדעת המשלח ובטלה שליחותו, וכל שכן בשלוחו של השליח, וריש לקיש מכשיר בשלוחו של השליח, וכל שכן בו, בשליח עצמו.

מתני׳ הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם וְחָלָה – עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ בְּבֵית דִּין וּמְשַׁלְּחוֹ, וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״; וְאֵין שָׁלִיחַ אַחֲרוֹן צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, אֶלָּא אוֹמֵר: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי.

המביא גט ממדינת הים וחלה ואינו יכול לסיים את שליחותו — עושה (ממנה) שליח אחר בבית דין ומשלחו, ואומר השליח הראשון לפניהם, לפני בית הדין: "בפני נכתב ובפני נחתם", ועל סמך זה מכשירים בית הדין את הגט. ואין שליח אחרון צריך שיאמר: "בפני נכתב ובפני נחתם", אלא דיו שאומר: שליח בית דין אני.

גמ׳ אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לַאֲבִימֵי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, בְּעֵי מִינֵּיהּ מֵרַבִּי אַבָּהוּ: שָׁלִיחַ דְּשָׁלִיחַ מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ אוֹ לָא? אֲמַר לְהוּ: הָא לָא תִּיבָּעֵי לְכוּ, מִדְּקָתָנֵי: אֵין הַשָּׁלִיחַ הָאַחֲרוֹן – מִכְּלָל דִּמְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לאבימי בריה [בנו] של ר' אבהו, בעי מיניה [שאל ממנו], מר' אבהו אביך: האם שליח של שליח משוי [יכול למנות] אף הוא שליח נוסף, או לא? אמר להו [להם]: הא [זו] לא תיבעי לכו [תישאל לכם], מדקתני [ממה ששנה במשנתנו] "אין השליח האחרון", מכלל הדברים שלא שנה "שליח שני" אלא "שליח אחרון" משמע דמשוי [שהוא, השליח השני ממנה] שליח, ולכן יכול להיות שימנו שליחים הרבה זה אחר זה,

אֶלָּא כִּי תִּיבָּעֵי לְכוּ: כִּי מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ, בְּבֵית דִּין אוֹ אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין? אֲמַרוּ לֵיהּ: הָא לָא מִבָּעֲיָא לָן, מִדְּקָתָנֵי: אֶלָּא אוֹמֵר שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי.

אלא כי תיבעי לכו [כאשר תישאל לכם] השאלה, זה הוא הנושא שצריך לברר: כי משוי [כאשר השליח השני ממנה] שליח נוסף, האם צריך למנות אותו דווקא בבית דין, או אפילו שלא בבית דין? אמרו ליה [לו]: הא [זו] לא מבעיא לן [מסופקת לנו], מדקתני [ממה ששנה במשנה]: אלא אומר "שליח בית דין אני", משמע שכל שליח כזה צריך להתמנות על ידי בית דין. זו היתה גירסה אחת של מהלך הדברים בין אבימי וחכמים.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנֵי הָכִי: אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לַאֲבִימֵי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, בְּעֵי מִינֵּיהּ מֵרַבִּי אַבָּהוּ: שָׁלִיחַ דְּשָׁלִיחַ, כִּי מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ, בְּבֵית דִּין אוֹ שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין?

רב נחמן בר יצחק מתני הכי [היה שונה כך] את כל הענין הזה: אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לאבימי בריה [בנו] של ר' אבהו, בעי מיניה [שאל ממנו], מר' אבהו אביך: שליח של שליח, כי משוי [כאשר הוא ממנה] שליח, האם צריך לעשות זאת דווקא בבית דין, או אפילו שלא בבית דין?

אֲמַר לְהוּ: וְתִיבָּעֵי לְכוּ אִי מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ בְּעָלְמָא! אֲמַרוּ לֵיהּ: הָא לָא קָא מִיבָּעֲיָא לָן, דִּתְנַן: אֵין הַשָּׁלִיחַ הָאַחֲרוֹן – מִכְּלָל דְּשָׁלִיחַ מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ. אֶלָּא כִּי קָא מִיבָּעֲיָא לָן – בְּבֵית דִּין אוֹ שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין? אֲמַר לְהוּ: הָא נַמִי לָא תִּיבָּעֵי לְכוּ, דְּקָתָנֵי: אֶלָּא אוֹמֵר שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי.

אמר להו [להם]: ותיבעי לכו [ותישאל, תסתפק, לכם] אי משוי [אם שליחו של שליח ממנה] שליח בעלמא [בכלל]? אמרו ליה [לו]: הא לא קא מיבעיא לן [זו אינה מסופקת לנו], דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: "אין השליח האחרון", מכלל הדברים אתה למד ששליח משוי [ממנה] שליח. אלא כי קא מיבעיא לן [מה שנשאל לנו] האם צריך לעשות דבר זה בבית דין, או אפילו שלא בבית דין? אמר להו [להם]: הא נמי [זו גם כן] לא תיבעי לכו [תישאל לכם], דקתני [ששנה במשנה]: אלא אומר "שליח בית דין אני", משמע שכל מינוי כזה הוא דווקא מכוח שליחות בית דין.

אָמַר רַבָּה: שָׁלִיחַ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה כַּמָּה שְׁלוּחִין. אָמַר רַב אַשִׁי: אִם מֵת רִאשׁוֹן – בָּטְלוּ כּוּלָּן.

אמר רבה: שליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחין, כלומר, הוא עושה שליח והלה עושה שליח אחר במקומו, ואינו זקוק לבית דין, שהרי בארץ ישראל אינו צריך להעיד בפניהם שבפניו נכתב ונחתם הגט. אמר רב אשי: אם מת השליח הראשון — בטלו כולן, שהרי שליחות כולם אינה אלא מכוח שליחותו של הראשון, ומכיון שמת — בטלה שליחותו עימו.

אֲמַר מָר בַּר רַב אַשִׁי: הָא דְּאַבָּא – דְּקַטְנוּתָא הִיא; אִילּוּ מֵת בַּעַל, מִידֵּי מְשָׁשָׁא אִית בְּהוּ? כּוּלְּהוּ מִכֹּחַ מַאן קָאָתוּ? מִכֹּחַ דְּבַעַל קָאָתוּ, אִיתֵיהּ לְבַעַל – אִיתְנְהוּ לְכוּלְּהוּ, לֵיתֵיהּ לְבַעַל – לֵיתְנְהוּ לְכוּלְּהוּ.

אמר מר בר [בנו] של רב אשי: הא דאבא, דקטנותא [זו של אבא מזמן קטנותו] היא ולא דקדק בה היטב, שהרי אילו היה מת בעל, מידי מששא אית בהו [כלום ממש יש בהם]?! גם אם כל השליחים חיים, האם היה בשליחותם ממש? — לא, ומדוע — משום שכולהו [כולם] מכח מאן קאתו [מי הם באים] — מכח של הבעל קאתו [באו], ולכן אם איתיה [ישנו] לבעל בחיים — איתנהו לכולהו [ישנם כולם בשליחות], ליתיה [אינו] לבעל בחיים — ליתנהו לכולהו [אינם כולם]. ודבר זה מוכיח שאף השליח הראשון אינו מעלה ואינו מוריד, שהרי השליחות באה מכוח הבעל, ולא מכוחו של השליח.

הַהוּא גַּבְרָא דִּשְׁדַר לָהּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ, אֲמַר שָׁלִיחַ: לָא יָדַעֲנָא לָהּ, אֲמַר לֵיהּ: זִיל יְהָבֵיהּ לְאַבָּא בַּר מִנְיוּמִי, דְּאִיהוּ יָדַע לָהּ, וְלֵיזִיל וְלֵיתְבֵיהּ נִיהֲלָהּ. אֲתָא וְלָא אַשְׁכַּח לְאַבָּא בַּר מִנְיוּמִי, אַשְׁכַּחֵיהּ לְרַבִּי אַבָּהוּ וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא וְיָתֵיב רַב סָפְרָא גַּבַּיְיהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: מְסוֹר מִילָּךְ קַמֵּי דִּידָן, דְּכִי יֵיתֵי אַבָּא בַּר מִנְיוּמִי נֵיתְבִינֵיהּ לֵיהּ, וְלֵיזִיל וְלֵיתְבִינֵיהּ לָהּ.

מסופר: ההוא גברא דשדר [איש אחד ששלח] לה גיטא לדביתהו [גט לאשתו] ביד שליח, אמר שליח: לא ידענא לה [איני מכיר אותה], אמר ליה [לו] הבעל: זיל יהביה [לך תן אותו, את הגט] לאבא בר מניומי, דאיהו ידע לה, וליזיל וליתביה ניהלה [שהוא מכיר אותה, והוא ילך ויתן אותו לה]. אתא [בא] השליח ולא אשכח [מצא] את אבא בר מניומי, ולא ידע מה לעשות. אשכחיה [מצא] את ר' אבהו ור' חנינא בר פפא ור' יצחק נפחא, ויתיב [והיה יושב] רב ספרא גבייהו [עימם], ושאלם השליח מה לעשות. אמרו ליה [לו] שלושת חכמים אלה: מסור מילך קמי דידן [את דבריך ואת שליחותך לפנינו], דכי ייתי [שכאשר יבוא] אבא בר מניומי ניתביניה ליה וליזיל וליתביניה לה [ניתן אותו, את הגט, לו, והוא ילך ויתן אותו לה].

אֲמַר לְהוּ רַב סָפְרָא: וְהָא שָׁלִיחַ שֶׁלֹּא נִיתָּן לְגֵירוּשִׁין הוּא! אִיכְסוּפוּ.

אמר להו [להם] רב ספרא: והא [והרי] שליח זה שליח שלא ניתן לגירושין הוא! שהרי מעיקרו לא קיבל יפוי כוח לגרש את האישה, ויפוי הכוח שלו היה רק למסור את הגט לאבא בר מניומי, ואינו יכול להעביר את שליחות הגירושין לידי אחר. איכסופו [התביישו] שאמרו דבר שלא כדין.

אֲמַר רָבָא: קַפְּחִינְהוּ רַב סָפְרָא לִתְלָתָא רַבָּנַן סְמוּכֵי. אָמַר רַב אַשִׁי: בְּמַאי קַפְּחִינְהוּ? מִי קָאָמַר לֵיהּ ״אַבָּא בַּר מִנְיוּמִי וְלָא אַתְּ״?

אמר רבא: קפחינהו [קיפח, היכה אותם] רב ספרא לתלתא רבנן סמוכי [לשלושה חכמים סמוכים], שהוא היה בבלי ולא נסמך והוא ניצח את כולם. אמר רב אשי: במאי קפחינהו [במה קיפח אותם]? בעצם לא היתה זו דחייה גמורה של דבריהם, שכן מי קאמר ליה [האם אמר לו] המשלח: אבא בר מניומי יגרש את אשתי ולא את [אתה]? ויש לומר באמת כי עשה את השליח עצמו שליח לגירושין, ואמר לו שאם אינו מוצא את האשה יש לו גם דרך אחרת, למסור את הגט לאבא בר מניומי.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר רָבָא: קַפְּחִינְהוּ רַב סָפְרָא לִתְלָתָא רַבָּנַן סְמוּכֵי בְּטָעוּתָא. אָמַר רַב אַשִׁי: מַאי טָעוּתָא? מַאי קָא אֲמַר לֵיהּ – ״אַבָּא בַּר מִנְיוּמִי וְלָא אַתְּ״.

איכא דאמרי [יש שאומרים] את השמועה הזו באופן אחר, אמר רבא: קפחינהו [קיפח, היכה אותם] רב ספרא לתלתא רבנן סמוכי בטעותא [לשלושה חכמים סמוכים בטעות]. אמר רב אשי והסביר את דבריו: מאי טעותא [מה הטעות] שיש בדבר? שכן מאי קא אמר ליה [מה אמר לו] הבעל לשליח: אבא בר מניומי יתן את הגט לאשה, וכוונתו: ולא את [אתה].

הַהוּא גַּבְרָא דִּשְׁדַר לָהּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ, אֲמַר לֵיהּ לַשָּׁלִיחַ: לָא תֵּיתְבֵיהּ נִיהֲלָהּ עַד תְּלָתִין יוֹמִין. אִתְנִיס בְּגוֹ תְּלָתִין יוֹמִין,

ועוד מסופר בנושא דומה: ההוא גברא דשדר [איש אחד ששלח] לה גיטא לדביתהו [גט לאשתו] על ידי שליח, אמר ליה [לו], לשליח: לא תיתביה ניהלה [אל תתנו את הגט לה] עד תלתין יומין [שלושים יום]. אתניס [נאנס] השליח, קרה לו מקרה בגו תלתין יומין [בתוך שלושים יום] וראה שלא יוכל להתעכב ולמוסרו לה אחרי שלושים יום כפי שאמר לו הבעל.

אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר רָבָא: חָלָה טַעֲמָא מַאי? מִשּׁוּם דְּאָנוּס, הַאי נַמִי אָנוּס הוּא. אֲמַר לֵיהּ: מְסוֹר מִילָּךְ קַמֵּי דִּידָן, דִּלְבָתַר תְּלָתִין יוֹמִין מְשַׁוֵּינַן שָׁלִיחַ וְיָהֵיב לֵיהּ נִיהֲלָהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: וְהָא שָׁלִיחַ שֶׁלֹּא נִיתָּן לְגֵירוּשִׁין הוּא! אֲמַר לְהוּ: כֵּיוָן דִּלְבָתַר תְּלָתִין יוֹמִין מָצֵי מְגָרֵשׁ, כְּשָׁלִיחַ שֶׁנִּיתָּן לְגֵירוּשִׁין הוּא.

אתא לקמיה [בא לפני] רבא ושאל מה יעשה. אמר רבא: שליח שחלה שהתירו לו במשנה שימנה שליח אחר במקומו טעמא מאי [טעם הדבר מהו] — משום שאנוס, האי נמי [זה גם כן] אנוס הוא! אמר ליה [לו]: מסור מילך קמי דידן [את דבריך ואת שליחותך לפנינו] בתורת בית דין, דלבתר תלתין יומין משוינן [שלאחר שלושים יום נמנה אנו] שליח ויהיב ליה ניהלה [והוא יתן אותו לה]. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרבא: והא [והרי] שליח זה שליח שלא ניתן לגירושין הוא, שהרי בתוך שלושים יום מזמן שמסר את שליחותו לרבא לא היה לו יפוי כוח לגרש! אמר להו [להם]: כיון דלבתר תלתין יומין מצי מגרש [שלאחר שלושים יום יכול הוא לגרש], כשליח שניתן לגירושין הוא.

וְלֵיחוּשׁ שֶׁמָּא פִּיֵּיס! מִי לָא תְּנַן: ״מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – הֲרֵי זֶה גֵּט;

וחזרו והקשו על רבא: בכל מקרה ששהה השליח ולא מסר את שליחותו מייד, יש מקום לפקפק: וליחוש [ונחשוש] שמא בינתיים פייס הבעל את אשתו, ונמלך שלא לגרשה, ובטל הגט! מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה]: האומר לאשה שהוא נותן לה גט מעכשיו ויחול הגט מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, ומת בתוך שנים עשר חודש — הרי זה גט.

וְהָוֵינַן בָּהּ: וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא פִּיֵּיס! וַאֲמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הָכִי אֲמַר אַבָּא מָרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: בְּאוֹמֵר ״נֶאֱמֶנֶת עָלַי לוֹמַר שֶׁלֹּא בָּאתִי״?

והוינן [והיינו מקשים] בה, בהלכה זו: וניחוש [ונחשוש] שמא פייס את אשתו וביטל את הגט! ואמר רבה בר רב הונא: הכי [כך] אמר אבא מרי [אבי מורי], רב הונא, משמיה [משמו] של רב: באומר "נאמנת עלי אשתי לומר שלא באתי"! וכאן כיון שלא נתן הבעל נאמנות זו — יש לחשוש שמא פייס!

אִיכְסִיף. לְסוֹף אִיגְלַאי מִילְּתָא דַּאֲרוּסָה הֲוַאי. אָמַר רָבָא: אִם אָמְרוּ בִּנְשׂוּאָה, יֹאמְרוּ בַּאֲרוּסָה?

איכסיף [התבייש] רבא שפסק שלא כדין. לסוף איגלאי מילתא [התגלה הדבר] שארוסה הואי [היתה] זאת. אמר רבא: אם אמרו בנשואה שיש לחשוש שמא פייס — יאמרו בארוסה שאינו מכיר אותה יפה? ואם כן יפה פסקתי מה שפסקתי.

אֲמַר רָבָא, הָא וַדַּאי קָא מִיבָּעֲיָא לָן:

אמר רבא: הא [זו] ודאי קא מיבעיא לן [מסופקת לנו]: